אמובטלת בברלין

שלב ראשון הוא פשוט. אוכל שינה וקקי. נכון, יש הסתגלות שלמה שצריך לעבור ויש מליוני דברים חדשים ללמוד, אבל כל הסיבוך הוא שלנו. אוכל שינה וקקי- זה שלהם.

שניה לפני שאת מתיאשת מהאוכל שינה וקקי, ושניה לפני שאת תוהה למה זה היה כדאי, הם משחררים חיוך לחלל העולם. את לגמרי נמסה ומחליטה לשמור עליהם עוד כמה ימים. כשהחיוך מתמקד בך את מוכנה בשניה לזרוק את כל שנות הבגרות שלך, והופכת לסמרטוט אנושי.

בשלב קצת מאוחר יותר, כשאת כבר לגמרי שבויה, את מוחאת כפיים ומתלהבת מכל דבר. כמו ילד מאוהב בכיתה ג' את צופה בעיניים כלות בכל תנועה. הוא התהפך, התישב, נעמד... את עושה את זה כל יום עשרות פעמים אבל את השניה שבה הוא מראה לך שאת הגאונות בלשבת הוא קיבל ישירות מהגנים שלך את לא תשכחי לעולם.

מיד אחרי שסיימת להתלהב מהתנועות את מתחילה להתלהב מהמילים. את מגדלת תוכי אנושי שחוזר אחרי כל מה שאת אומרת, מינוס כמה הברות הכרחיות, ואת בשמים. יש סיכוי שהגנים שלך יתחילו לדבר ואז כולם ידעו איזה גאון את.

כשהדיבור הוא רצוף והמילים מחוברות את מתלהבת מהתובנות, מההברקות. את נמסה כל שניה מחדש ובטוחה שהוא, המדען גרעין עם הלוק של בראד פיט הזה שאת מגדלת, זה הדבר הכי טוב שעשית בחיים. זה הזמן שבו את שוכחת את שלב האוכל שינה קקי, שוכחת את חוסר השינה ואת הקטע הזה של ההסתגלות ומחליטה שכדאי לעשות עוד אחד. בדיוק כזה.

תשעה חודשים אחר כך את לא בטוחה שעשית נכון. יש בך יסורי מצפון אדירים על הזוועה שעשית לבכור. כי עכשיו אין לך לא זמן ולא כח למחוא כפיים על כל משפט שיוצא לו מהפה. את לא ישנה ולא באמת חיה, את בעיקר עסוקה. בשינה אוכל וקקי. ובגדול. שנראה עכשיו ממש גדול. 

ברגע שהם שניים את עסוקה בתימרונים. ללכת לרופא, לטיפת חלב, למצוא איך מכניסים את שניהם לאוטו בלי למות בדרך ואיך להגיע בזמן. רק אלוהים יודע איך אפשר להגיע בזמן.

כשהקטן עובר את שלב החיוך, הגדול מגיע לשלב ה"למה", ואת מתחילה לחפש בגוגל תשובות ללמה החלב לבן וללמה התשובה שענית היא תשובה נכונה. במקביל הגדול נכנס לשלב ההתפתחות הארוך ביותר שקיים: שלב הקנאה (זה בדרך כלל קורה במקביל לכניסת הקטן לשלב ההתמוגגות), פתאום את רואה את "למה הספה ירוקה?" עובר ליד "וואו, ראית ממי? הוא נעמד!" ונותן לו בעיטה ממש קטנה שמספיקה בדיוק בכדי שהוא יפול,  ובורח. מכאן ואילך הוא יתחיל לשדרג את העדינות של הבעיטות וגם את כישורי הבריחה. כשהקטן מגיע לשלב הלמה בעצמו הגדול מגיע לשלב מפחיד שבו את מוצאת את עצמך מתמודדת עם שאלות על מוות, מין ואלוהים. לאו דווקא בסדר הזה.

שיהיה ברור, הם עדיין עסוקים בלקנא. אם עד עכשיו הגדול קינא אז עכשיו זה הדדי. ומתחיל עידן ה"למה הוא"? למה הוא ראשון? למה הוא שני? למה הוא קיבל? זה סוג של שדרוג לעידן הלמה, כי עכשיו את לא רק מחפשת תשובות בגוגל, את גם מחפשת תשובות מתחת לאדמה.

כשהם שניהם כבר מבינים דבר או שניים ויודעים ללכת לשירותים לבד, תוקף אותך געגוע עז לעידן החיתולים. את מתעלמת מהתשעה חודשים ומזה שאת כבר לא כזו צעירה, את שוכחת שיש גזים ושיניים וטיפת חלב. אז זוכרת שהם חמים רכים ונעימים. זוכרת את הריח המופלא הזה של תינוק בן יומו ושוכחת שוב את העניין הפעוט הזה של ההסתגלות. את יודעת שהיום, כשהם כבר עומדים על דעתם ומתווכחים על כל דבר זה הרבה פחות כיף. ואת כבר לא רוצה אותו דבר, את רוצה שדרוג. שתהיה הפעם בת. ושתהיה ממושמעת.

תשעה חודשים את עסוקה בלהשמין ולהקיא, הם עסוקים בלחזור אחד אחרי השני ובלהגיד " אמא הוא חוזר אחרי" ו"אמא הוא חוזר אחרי" וגם קצת בלהבין איך נכנסה לך לבטן תינוקת.

כשהיא מגיעה הם כבר עמוק בשלב ה"לא נגעתי בך אל תיגע בי" ואת בשלב החלב המטפטף על הבגדים עם העיניים הטרוטות. את שוב מנסה להבין איך חוגרים את כולם באוטו בלי למות ואיך לעזאזל מגיעים בזמן. עכשיו את כבר יודעת שאפילו אלוהים לא יודע איך מגיעים בזמן.

הם שניהם כבר די גדולים, אחד כבר הולך לבית ספר ומאשפז אותך כל אחר צהריים להכנת שיעורים שבה הוא מקלל אותך ואת את המורה, האמצעי לומד לצבוע בלי לצאת מהקווים והיא לומדת לצייר קווים על כל הקירות בבית. שלב הקנאה עולה רמה בכוננות ומגיע לצבע אדום. הם כבר הולכים מכות מדוייקות וכואבות והיא מפקחת על הכל מהצד. רצית חיילת ממושמעת וקיבלת מפקדת שהתפקיד עלה לה לראש.

עוד שניה, את אומרת לעצמך, אני גומרת עם חיתולים לנצח. בוקר אחד את מתעוררת ומגלה שישנת רצוף מאתמול בלילה, אם תמשיכי ככה אולי זה יקרה יותר. אבל את עייפה שוב, והולכת לישון.

 ושניה לפני שאת עוצמת עיניים את נושאת תפילה קטנה לאלוהים. תעשה שאני עוד יכולה. שעוד כמה שנים תיהיה בי  היכולת. אני מבטיחה לשכוח את התשעה חודשים ואת זה שאני כבר לא צעירה. רק תעשה שאני עוד יכולה.