אמובטלת בברלין

זה היה אמור להיות הפוסט שבו אני מספרת איזה מפגש מרגש זה היה, איך הצלחתי לעבוד על כולם וגם הכנסתי אותה הביתה בדיוק בזמן  התקף הלב של אמא שלי. במקום זה אני אספר למה היא פוחזת.

הפוחזת היתה אמורה לעלות על טיסה הביתה ואני הייתי אמורה לצאת באישון ליל ולהביא אותה לכאן. זה דרש המון איפוק עצמי כי הייתי ליד אבא שלי כל היום, זה דרש המון חשיבה, כי אנחנו גרים ביחידת דיור מתחת לנשמה של ההורים שלי (או שמא הם גרים בבית שמעל הנשמה שלי?!) וגם הדלת של החצר עושה רעש מטורף כשפותחים אותה. הייתי צריכה לעלות אחרי שאבא שלי עושה את הסיבוב הלילי ובודק שהכל סגור, להזיז את הרכב ולפתוח את השער בשקט בשקט, הייתי צריכה לחשוב על תירוץ אם השער יסגר מהרוח והאבא היקר שלי בכל זאת יקום, הייתי צריכה לחשב חישובים ולשקר עוד שקרים, בקיצור הכל היה מתוכנן בדקדוק וסגור בקצוות.

ואז, במקום לקבל אס אמ אס שמודיע על המראה קיבלתי טלפון מפוחזת בוכיה, היא איחרה לטיסה וסגרו את הצ'ק אין.

אין הביתה. אפשר לכבות את השעון המעורר.

עם פוחזת היסטרית בצד אחד של הקו ונציגה לילית של אל על בצד השני ניסיתי לשמור על קור רוח, הסברתי לפוחזת שיהיה בסדר, שזה עיכוב קטן והיא תגיע, שבכל מקרה היא בדרך ואו טו טו היא בבית. לנציגה הסברתי כמה זה נורא. שהבחורה על סף התמוטטות עצבים שכדאי שימצאו לה טיסה ומהר כי אחרת במקום את הפוחזת אני אקבל שבר כלי על סף אישפוז. לאט לאט, מאוד לאט לאט, בערך בשעה שהמטוס שלה נחת פה בלעדיה,  מצאנו סוג של פתרון שהיה מקובל על כולם, הפוחזת קצת נרגעה, הנציגה הפסיקה לקלל אותי ואני יכלתי להתפנות בלב שלם לתכנן איך אני אלך לאסוף אותה, כשתגיע אחרי הכל, עם אלה ושוקר חשמלי. לא כי אני רוצה להתעלל בה, כי אין לי ברירה, אני חייבת ללמד אותה לקח.

עכשיו, כשהיא עוד לא הגיעה, ואני טרם נקמתי את נקמת הלילה האפל שעברתי, אני יכולה להגיד בלב שלם שאת הכינוי פוחזת היא הרוויחה ביושר. היא פוחזת מהזן המסוכן ביותר, מהזן הזה שמפיל אותך שבוי ברישתה, שאתה עושה למענה כל מה שאתה רק יכול בכדי שיהיה לה טוב, ויודע שזו טעות.

כי אולי הייתי צריכה לענות לטלפון ולהגיד לה "בעיה שלך, תתמודדי", אחרת איך היא תלמד? מי מאחר לטיסה הביתה אחרי יותר מארבעה חודשים? מי מצליח להגיע שלוש דקות אחרי שסגרו את כל הצ'ק אין ושלחו הביתה את כל הנציגים? מי מצליח לפספס רכבת בגלל חברה שכן הצליחה לעלות על טיסה?

אולי הייתי צריכה להתקשר לאלעל ולבקש שיעכבו אותה עוד שבועיים רק על הביזיון, אבל אני חולה. חולה מרוב געגועים. משהו בדי.אן.אי שלי פגום בכל מה שקשור אליה. כי אני פשוט אוהבת אותה.