אמובטלת בברלין

אז אחרי צרחות ההפתעה, חיבוקי השמחה ונשיקות המפגש ואחרי שהכעס על השקר התחלף בשמחה התיישבנו לאכול.  הקידוש, האוכל, הסיפורים, והבלאגן.. כמו שהיה תמיד רק איתה שוב על השולחן. מתלהבת מחלה ראשונה ואוכל של בית.

איכשהו, שעה אחרי שהיא נכנסה הביתה הכל חזר להיות כמו שהיה.

יש משהו בגעגוע, שגורם לך לזכור כמה הרגיל זה נפלא. יש משהו בגעגוע שמשכיח את הפרטים הקטנים ונותן לך להתמקד באושר הכללי, בפאזל כמו שהוא, בלי חלקים חסרים, בידיעה שגם אם התמונה שמתקבלת היא לא תמונה מושלמת, היא בכל זאת התמונה שאתה הכי אוהב בעולם. 

בתמונה שלי יש את אמא שלי, שמעופפת מרוב התרגשות ואת אבא שלי שהלב ינתר לו בתוך החזה, ועדיין ישמור על פרצוף רציני, את האחות שנמצאת ביני לבין הפוחזת, שעל הפרצוף שלה מרוחה מצגת של אושר מושלם ואת אח שלי, היחיד בעולם שיקצר בשביל הפוחזת מסיבת רווקים.

אני יודעת שהמשפחה שלי רחוקה מלהיות המשפחה המושלמת, ואני יודעת שיש מליוני דברים שהייתי שמחה לשנות, בה, בהם, בדינמיקה...אבל אני שמחה שרגעים כאלה מזכירים לי שבורכתי, שהמשפחה שלי היא היחידה שהייתי רוצה. שיש למרות ויש בגלל אבל השורה התחתונה היא שככה זה טוב ושככה כדאי לאהוב.