אמובטלת בברלין

באחד ממקומות העבודה הרבים שאני עובדת בהם, אמצע שנה הוא התאריך שבו עורכים ישיבה שנתית. מזמינים אליה את כל האנשים שביום יום הרגיל מקשטים את ניירות המכתבים בשמות מפוצצים ותארים מכובדים, מגישים להם עוגיות ושתיה ונותנים להם לחתום שהם מאשרים את הפעילות הענפה שלא היתה להם בה יד ורגל.

כולם אנשים מבוגרים, וכולם מתנדבים, כך שאין לי אפשרות להוציא דיבתם רעה. רובם הגדול אנשים נחמדים מאוד אבל הם צריכים להסכים לדבר איתך קודם, חלק נוסף הם כאלה שהשיגו תארים וכבוד כל ימי חייהם, ועכשיו, בזקנתם הבודדה זה כל מה שנשאר להם. 

ועדיין, כשאני מנסה לתמרן בין עשרה קשישים שחגגו גבורות, וכשאני מדברת בנימוס אין סופי ונזהרת בקלה ככבדה לבל אפגע בכבודם, יוצא לי לחשוב לא פעם, איזה מזל שאני אמא לשלושה ילדים. הרי כבר שנים שכל מה שאני עושה זה לפשר בין מריבות ולבנות גשרים. נכון, אצלי הם רק שלושה, אבל גם זו סוג של הכשרה. כי גם פה אני עושה את אותו הדבר, רק שאצלי הילדים אומרים בברור "למה הוא קודם" והקשישים פשוט אומרים "אז אני לא מגיע", בפועל שניהם מתכוונים להגיד "אבל אני יותר חשוב".

ואני מודה, גם לי יש ענייני כבוד, וגם אני נפגעת אם לא מתייחסים אלי כראוי, אני פשוט לא אוהבת את ההליכה הנוראית הזו בין הטיפות. והתסכול הזה, שאמור להגיע לשיאו האכזרי בפגישתם השנתית מחר, הוא הדבר האחרון שיש לי חשק אליו, אני רוצה להתעסק באריזה, רוצה להחליף כסף ולתכנן מסלול. אני רוצה לחפש שמלה ולמצוא מאפרת, רוצה לעשות חזרות עם הקטן למסיבת סיום ולקחת את הגדול להופעה בחוג. ואני יודעת שבכל עבודה יש חסרונות, וישיבה אחת, שנתית, בודדת, היא באמת לא משהו לכתוב עליו בפוסט, אבל זה בלוג שלי, ואני מחליטה. אז לפחות פה אני יכולה להגיד שלא בא לי. שעמוס לי ואני רוצה לישון. שעוד טלפון אחד אני מתפטרת. גם אם זה לא באמת נכון...