אמובטלת בברלין

נחתנו בלילה, את כל השעות שאחרי ביליתי צמוד למיטה של פוחזת אחת אהובה, מנסה להשלים ימים ארוכים שבהם הייתי חסרה. תוך כדי הגדול קיבל תעודה שמוכיחה אחת ולתמיד שהוא הבן של אבא שלו, הוא לא יכול לשבת עשר דקות רצוף ואם היתה משבצת לטעוני טיפוח בסדר וניקיון היא היתה מסומנת. ובכל זאת הוא מילא את ליבי גאווה הגבר הקטן הזה שאני מגדלת. התעודה לא עושה לו שום דבר, לא בשבילה הוא נמצא שם.

הקטן דיקלם את כל הדיקלומים בגן והכין פיתות וסוכריות שומר כשהקטנטונת התמרחה לה בנחת בחומוס וגבינה, אלמלא יכולת התזוזה המאוד מוגבלת של אחותי זה היה יכול להיות יום מושלם. שישה שבועות לפחות היא אמורה להיות שם, שוכבת על מיטה ובוהה בטלויזיה או במסך המחשב, אבל היא מפתיעה, את הרופאים, אותי ואת עצמה. אז אני מרשה לעצמי להוסיף לאופטימיות גם קצת תקווה.

אבא שלי, שאהבתי הרבה מאוד עוד לפני התאונה, רזה ומותש אבל עם חיוך וברק בעיניים. הוא היה שם לידה שמכבי האש ניסרו את האוטו ועזר להם לחלץ לה את הרגלים. הוא מסתובב שם, בבית חולים, ליד המיטה, ולא מפסיק לדקלם אהבה, להסביר איך הוא קיבל אותה במתנה. אמא שלי, מגניבה חיוכים ראשונים אחרי שבוע של לחץ, ומרשה לעצמה לנשום עמוק לאיזו שניה. האחים שלי, שלקחו בעלות על התפקוד בשעות הלחץ, ממלאים רשימת משימות דמיונית שגורמת לכולנו להאמין שאם נעשה ונשמע היא שבוע הבא תתחיל ללכת.

אני עוד לא יודעת איפה אני ואיזה תפקיד אני צריכה למלא. הכל כבר תפוס, אני רק תופסת כמה תורניות ולוקחת את כל מה שנשאר, נערת מים, עוזרת במאי, תמיכה טכנית וצוות הווי.

במקביל אני בבית, יש חופש עכשיו, ושלושה ילדים, ומקומות עבודה שקיטרתי עליהם לא מעט. אבל פרופורציות זה שם המשחק עכשיו. אני יכולה להתקלח לבד אז את מי מעניין שקשה לחגור שלושה ילדים לרכב.

ויש אתכם, ששלחו חיבוקים חסרי מענה ותפילות לפוחזת שאתם אפילו לא מכירים, אז תודה, זה נשמר בלב וחדר לנשמה.

והיום, אולי היא תצליח להרים עוד קצת את היד, ותצליח להזיז עוד קצת את האצבעות, וזה בעצם כל מה שאני מבקשת להיום, יום קטן ונפלא.