אמובטלת בברלין

כבר ציינתי לא פעם שאחי מתחתן וציינתי לפחות פעמיים שאני מרוקאית, מה שאומר שיריית הפתיחה לחגיגות הנישואין מתחילות אצלנו, כמיטב המסורת, בחינה, חגיגה ממש לא מעונבת בה כולנו לבושים כאלדין ומשפחתו ומשתוללים לקולות זוהר ארגוב ומשפחת פרץ המורחבת. 

בחורי היקר, שהוא גם מיזנטרופ ידוע,  גם בן למשפחה מהצד השני וגם גזען חובב בזמנו הפנוי, מסתכל מהצד על חבורת הבבונים המפזזת ומקווה בכל ליבו ומאודו שאף אחת מנפשות ילדיו הרכים לא תספוג פה איזה צהלול מצופה זהב ומרציפן ותחשוב שזה מגניב. הוא יושב בצד, עם פרצוף ספק סובל ספק מזלזל ועסוק בלאסוף תובנות חדשות לעבודה האנתרופולוגית שהוא כבר עשרים שנה כותב.

לפני כמעט עשור, הוא פיזז בג'לביה במרפסת של הורי היקרים וקילל את הרגע שהוא מצא דווקא כלה מרוקאית. הדודה שלו, שניכנסה אל בין קירות ביתי המקושט בכפות תמרים ובדים מוזהבים שאלה בתמימות מעושה אם זה ככה תמיד ואם התרבוש שעל הראש של אבא שלי הוא נכס משפחתי שעובר מדור לדור. כמה דקות מאוחר יותר, כשהייתי עסוקה בנענוע ישבני לקולות הדרבוקה, קלטתי בזוית העין, את אותה דודה שלו ממש, מוחאת כפיים ועם פרצוף מאושר. הוא, לעומת זאת, עינטז לקולות צהלולולולו שאחת הדודות שלי הפריחה לאוויר. זה עבר לו.

בחינה של אחותי, עניין של שלוש וחצי שנים פלוס מינוס, הוא כבר ישב בצד וזמם איך להגיע לעוגיות המתוקות. למי שלא בקיא בענייני חינה אני אסביר שחלק מהטקס שבו מורחים את החומר המצחין על כף יד ימין הוא ריקוד אידיוטי עם צלחות מלאות בכל טוב מעל הראש. תוך כדי הריקוד כמות הצלחות צונחת באופן דרסטי, ובסופו נשארת צלחת בודדת ויצוגית ביד של מישהו מהמשפחה הקרובה. כל השאר כבר נפתחו/נבזזו/ ירדו למכוניות של הזריזים שבין האורחים.

בחינה של אחי, שהייתה, בעיניי, השמחה מבין השלוש, ובעיניו, הרועשת והמזעזת שבינהם, הפרצוף הסובל נלבש עוד בבית יחד עם החולצה והמכנס החגיגייים, הנהיגה הפכה לזהירה ואיטית מתמיד וה"טוב מיציתי, מתי זזים?" הגיע אחרי שלוש דקות בערך.

אני , שכבר מורגלת בפרצוף, וכבר מזמן לא מתרגשת ממנו, פיזזתי לי עם סרט מוזהב על הראש ושמלה מנצנצת בירוק זרחני. באמצע הרחבה, בדיוק מול העיניים שלי ישבה על כיסא גלגלים פוחזת אחת יפייפיה והניעה את הידיים לקולות חיים אוליאל והמחרוזת המרוקאית.

ושמחתי.

לכמה רגעים ארוכים, היתה שמחה מזוקקת, בלי סוגריים ובלי סימני פיסוק. בלי "אבל" ובלי "אם רק...". שמחתי שאחי כל כך שמח. ושמחתי שהפוחזת יושבת מולי עם עיניים צוחקות ומאושרות ושמחתי שהקטנה שלי, לבושה כמו שחרזאדה, מסתובבת בין כולם ומספרת על הכתר, ושמחתי שההורים שלי, שכבר שבועות ארוכים נעים על ציר שנע בין הבית לבית חולים עשו סטיה קלה במסלול וחזרו לחייך.

הבחור שלי, שאני אוהבת בכל נימי ליבי, עם פרצוף סובל אבל עם אינטואיציה אלילית, שחרר אותי מעול שמירה על דרדקים ואפילו הצליח להתגבר על מראה ילדיו בג'לביה מוזהבת וכיפה מעוטרת בכל טוב.

עוד מעט תהיה מסיבה נוספת. שהחגיגה בה תהיה קצת יותר טיקסית ומאופקת, והסמליות שלה תהיה גדולה ומשמעותית יותר, אבל אם השמחה בה  תהיה לפחות כמו זו שהיתה בלילה ההוא, אז אני בטוחה שזו התחלה נהדרת לחיים משותפים או כמו שאומרים אצלנו, הערבים, יאללה בלאאגן...