אמובטלת בברלין

עשר בבוקר. אני בבית, ויש פה שקט.

ילדה אחת יצאה למעון שני הלך לו לגן חובה והשלישי בטח עכשיו בהפסקה בין השיעור השני לשלישי של כיתה ב'2, סוגר את הפרטים האחרונים לסיפור של איך הקבוצה שלו ניצחה עשרה ילדים מכיתה ו' 10:0 בכדורגל.

אני, שאמורה לסגור עכשיו חודשיים של פיגורים בעבודה, לטפל סוף סוף בקרן הפנסיה שלי וללכת לבנק יושבת מול המחשב ומנסה להבין מה קורה פה. אני לבד בבית. א נ י  ל ב ד  ב ב י ת.

אני יכולה לעבוד בלי שיושבת לי ילדה על הרגליים ולדבר בטלפון בקול בלי לפחד להעיר מישהו, אני יכולה לענות לכל המיילים ולדבר עם הרואה חשבון, אני יכולה לקפל את הכביסה הבלתי נגמרת בלי שאף אחד ישבעליה/יחפש את החולצה שלו/רק יזיז את זה טיפה הצידה בכדי שיהיה לו מקום,  אני יכולה לצאת מהבית בלי לקחת עשרים תיקים ולחפש את המוצץ, יכולה לישון... אבל אני לא עושה את כל זה כי אני לגמרי עסוקה בלהנות מהשקט... הפייסבוק פתוח, הבלוג, המייל, העיתון... אני מקפצת בין חלונות, פותחת וסוגרת מליוני אתרים ובעצם לא עושה כלום. אני פשוט מפחדת שהשקט הזה יגמר לי פתאום אז אני חייבת להנות ממנו, עכשיו... כרגע.. אולי שבוע הבא אני אתחיל לעבוד קצת, ויש מצב שאני גם אבלה את שעות ההמתנה לשרות לקוחות של קרן הפנסיה כשאני מקפלת כביסה ומשלימה את הפרקים האחרונים של מחוברים אבל בנתיים אני ממש עסוקה. אל תתקשרו ואל תנסו לתפוס אותי עכשיו. אני לא ישנה, אני נהנת מהשקט... זה הרבה יותר חשוב.