אמובטלת בברלין

שונאת אסיפות הורים של תחילת שנה. שונאת!!!

כל ההורים שמכירים מגיעים ומתחילים להעביר חוויות, אני שמעבירה את הילדים שלי מסגרות בצורה סדרתית (לא בכוונה, בחיי שלא בכוונה!) מגיעה ומעיפה מבטים בוחנים וחיוכים אידיוטים לחלל הגן, אחר כך אני מחפשת פינה רחוקה שבה לא יקלטו שאני מתכופפת כשמחפשים מתנדבים לוועד ומתישבת. עד שהאסיפה מתחילה, אני והחברותיות המאותגרת שלי מתעסקות בעיקר בטלפון וקצת מחייכות לאמא המוזרה בטירוף שהתישבה לידינו. אני והמבט האבוד שלי כנראה מושכים אמהות שאנטיפי שלא התקלחו שבועיים ומגדלות שיער באיזורים גבריים, כי אין לי הסבר למה תמיד האמא הכי מחוברת לטבע שיש בגן מתיישבת  דווקא לידי, הרי אם היתה סקאלה דמיונית שבה אישתו של גבע חובב טבע נמצאת בצד אחד, אני אהיה רחוק רחוק בצד השני, קצת לפני אמהות הקניון מרמת אביב, וגם זה בעיקר כי יש לי פחות כסף, אז פיתחתי תחביבים.

אחר כך הגננת מתחילה להקריא מהדף את נהלי הגן ואת האני מאמין האישי שלה, ומסבירה כמה היא מתרגשת למרות שזו השנה העשרים ושבע שלה כגננת. אני במקביל, תוהה לעצמי אם את הדף הזה הן קיבלו ממשרד החינוך ואיך הן מצליחות להסתיר כל כך טוב את ההתרגשות. הגדול שלי עבר שלוש שנים בגני עירייה והקטן הגיע השנה לשנתו השלישית. יצא לי לפגוש מגוון גננות, טובות יותר ופחות, כולן התרגשו ולכולן ילדי הגן של השנה הזו היו המוכשרים והמדהימים מכולם. מלבד להחמיא לעצמי על שהילדים שלי כנראה מרימים את הרמה של הגן כולו, אני מוצאת את עצמי תוהה מה אני הייתי אומרת לו אני הייתי פותחת שנה מול הורים חדשים כל שנה, אני מניחה שבשלב מסויים גם אני הייתי מפליגה בשבחי ילדי ההורים המדהימים שמולי וגם אני הייתי מזייפת התרגשות. אבל כל קשר בין הגננת המקריאה התרגשות לבין מה שאני אחשוב עליה במהלך השנה הוא מקרי בהחלט.

מה שלא ישתנה הוא מה שאני אחשוב על חלק מההורים. יש בהם שלא יותירו עלי שום רושם, ואם להיות כנה יש מצב די גדול שחלק מאלה שישארו פנים מטושטשות מאסיפת הורים ראשונה יהיו החברים הכי טובים שלי בהמשך השנה, אבל אלה שכן הצליחו להכנס אל נבכי מוחי הקודח לא יצליחו לעולם לשנות את הדמות שבניתי עבורם. האמהות שלא מפסיקות לשאול שאלות, אלה שלא נותנות לגננת לסיים משפט, האבא הזה, שהוא אחת מהחבר'ה, והאב האבוד שזרקו אותו לפה ואין לו מושג מה קורה עכשיו. 

כן, אני סטיגמטית... אני יודעת שיש אבות מעורבים, שמגיעים לאסיפות הורים, אבל אני חייבת להודות בפניכם יקיריי, שאם אתם מהזן המעורב, שהולך לאסיפת הורים ומרגיש שם בנוח, אתם כנראה מהסוג הראשון, שצוחק עם הבנות וזורק בדיחות על סקס, מרגיש מלך העולם אבל בפועל אפעס, לא ממש...הזן השני, שלא מרגיש כמו דג במים, הוא זה שמקשיב בעיון בכדי שיוכל לענות על השאלות של האישה בבית ומוציא את פנקס השיקים בשניה שהאסיפה נגמרת כי הוא חושב שזה מה שאשתו היתה רוצה..

חוץ מהאבות יש את זן האמהות המעורבות. שנורא רוצות להראות כמה הן יודעות. הן בקיאות בסדר היום, בשמות הילדים ומי חטף למי את הסנדוויץ היום בבוקר. הילדה שלהן בדרך כלל היא הכי פטפטנית שיש והיא מספרת להן הכל, כשהיא תגדל היא תהיה שטינקרית ויעשו לה שמיכה בצבא, בנתיים אמא שלה חושבת שזה מגניב להפחיד את הגננת במרגלת שיש לה בין כתלי הגן.

יש כמובן את הורי הוועד, שמתנדבים עוד לפני תחילת האסיפה, ואלה מבחינתי מתחלקים לכמה סוגים. אלה שרוצים שהגננת תדע שהם מעורבים ולכן תתנהג לילדים שלהם יפה, כמה  שרוצות לדעת מה המצב הכלכלי של כל הורה והורה ובעיקר עסוקות בלרכל עם הגננת על זו שיש לה כסף למגף חדש אבל לא לחוג ריתמוסיקה (כן, שמתי לב שהשתמשתי בלשון נקבה...) ואלה שבאמת ובתמים חשוב להם מה תהיה המתנה של סוף השנה. 

חוץ מכל אלה, יש גם תמיד חבורת אמהות, שהילדים שלהן מגיל אפס ביחד, הן ביררו על הגן כבר לפני שנתיים והפעילו את כל הפרוטקציות שאפשר בכדי להמשיך להיות גוש שלם ובלתי חדיר של ילדים מוכשרים מהממים ומדהימים. אחר הצהריים הן נפגשות יחד בגינה ומשם הולכות יחד לחוג הכי נחשב בכל הישוב. 

ואז מגיע החלק שאני הכי שונאת בכל הערב השנוא גם ככה הזה: מיסי הוועד. בגנים עירוניים מיסי הוועד אמורים להיות מוכתבים על ידי משרד החינוך או המועצה האיזורית, והסכום, שאמור להיות קבוע, נע סביב 600 ש"ח לשנה. או אז, ברגע שתוציא הגננת את הסכום הפעוט הזה מפיה, יזדעקו כמה הורים על מיעוטו וישאלו כיצד יכול ילד אחד בודד לחיות עם כל כך מעט, משם יתחיל דיון על מה גובה ה"תרומה" שההורים צריכים להוסיף לגן על מנת שלילדים יהיו יותר טושים, והדיון יהפוך תוך דקה לתחרות. הורה יותר טוב הוא הורה שרוצה לשלם יותר לגן. אין מיתון חברים, גם אין בעיות כלכליות, כמו במכירה פומבית הסכום רק עולה, ואין מי שיעצור או יגיד שזה מספיק.

השנה הם גם הגדילו לעשות וסגרו על תשלום אחד. שטויות, בקטנה...

כשסוגרים את גובה הסכום, הגננת מבחינתה יכולה לסגור את האסיפה.. אז יש מי שיברח החוצה, יש מי שיעמוד בתור לשיחת מנחה עם הגננת ויש שימשיכו לשבת ולפטפט למין ערב כיתה מאוחר.

עכשיו לפני שתשלחו לי פה תגובות נאצה על ההורה הנוראי שאני, אני אגיד שאני מעריכה מאוד גננות. שלטעמי להעביר יום שלם עם כמות כזו של ילדים זו סוג של קדושה ושאין לי נגדן דבר וחצי דבר והן בדרך כלל מלאות תחושת שליחות ואהבה.

עברתי כבר 6 אסיפות בגנים עירוניים,13 אסיפות במצטבר, הגננות משתנות, הגנים והכיתות, רק  ההורים לא משתנים, גם לא התסכול.