אמובטלת בברלין

כבר יום חמישי, חמישה ימים שאני במירוץ להספיק. היא חולה, יש חוג, יש תור שמחכים לו כבר שנתיים ויש יום הולדת בגן. זה הבוקר הראשון שיש שקט יחסי פה, בין הארבע קירות, אבל בין שתי האזנים שלי יש מליוני רעשים מציקים, כאלה שהייתי עסוקה בלהשתיק והשקט גורם להם רק לצרוח יותר חזק.

אני מנסה לסדר את המחשבות שלי, לשבת עם הטו דו ליסט הארוכה בהיסטוריה ולמחוק ממנה את כל מה שרק אפשר, לסדר את הבלאגן הזה שיש פה בבית ולסיים עם הכביסה אבל כל זה לא יצליח לסדר את הבלאגן שיש לי בראש.

אני יכולה להתעלם מזה, אני יכולה לא לדבר על זה ואני יכולה להרים מול זה ידיים, אבל העובדה היא פשוטה, אני מפחדת. 

הבחור שלי, שהתחיל ללמוד אי שם בסוף שנות התשעים, והתאהב בחממה האקדמית, מסיים או טו טו את התואר האחרון. והאפשרות של להמשיך ללמוד היא כבר לא הבחירה הפשוטה יחסית שהיתה קודם. היא מסובכת. היא קשה והיא אומרת שצריך לעזוב את כל מה שאתה מכיר ויודע, לארוז את כל מה שהצלחת לצבור, למכור את כל מה שלא נכנס למזוודה, לאסוף את הילדים וללכת מכאן. וללכת מכאן אומר לעלות על מטוס ולרדת במקום אחר, עם תרבות שונה ושפה אחרת, זה אומר שמשאירים כאן את החיים שלי, כמו שאני מכירה אותם, ומתחילים חיים חדשים.

מתחילים מאפס.

את כל היתרונות אני מכירה ויודעת. אנשים סביבי דואגים לקנא בי על האפשרות בכל רגע נתון ונותנים לי רשימת מעלות ארוכה, שאם כל מה שרשום בה נכון, יש מצב שאנחנו טסים לגן עדן, נחיה ערומים ונאכל כל היום תפוחים הישר מהעץ..

את כל החסרונות אני משננת כל בוקר וכל ערב, בעיקר כי אני עדיין לא יודעת אם ולאן נטוס אז קשה לי לעשות להם חיסול ממוקד ובנוסף אני יודעת שלפחות בהתחלה, יהיה לי קשה. אני אתקן: יהיה לי הרבה יותר קשה.

יש לי רשימת דרישות מהמקום החדש, והמקום הזה יצטרך לעבוד מאוד קשה בכדי לעמוד ברשימה הארוכה הזו, ויש לי רשימת שאיפות, שאני אצטרך לעבוד קשה בכדי להגשים במקום החדש הזה. ויש ימים שאני רוצה את ההתחלה הזו ומוכנה אליה אבל אם להודות על האמת, ברוב הימים אני קמה בבוקר וחושבת שאם לא ניסע לשום מקום לא יקרה שום דבר נורא. 

הבחור שלי, שעל כתפיו הרחבות ממילא, ישא את העובדה שבגללו הגענו למקום החדש יצטרך להתמודד עם נפילות המתח של אישתו הלא כל כך יציבה ואחר כך יצטרך ללכת עם כל זה למעבדה. אני אסחב על גבי את שלושת קטני האהובים, שמגיעים למקום חדש ולא יודעים את השפה, ויותר מהכל אני אצטרך לסחוב על גבי את העובדה שאני כבר לא עושה רק מה שאני רוצה.

זה יכול להיות טוב, זה יכול להיות נפלא.. וזה יכול להיות פשוט מקום נורא. אני לא אדע עד שלא תהיה הצעה שסגורה ובטח לא לפני שננחת ותעבור לה איזו חצי שנה. ואולי זה נכון, הכל תלוי בעצם באיך שמסתכלים על הכוס, כי היא מחולקת חצי חצי, היא ריקה ומלאה...