אמובטלת בברלין

זו כבר פעם שניה שזה קורה. בדיוק ביום של החוגים, עשר דקות לפני שאנחנו צריכים לצאת, הם לבושים ארוזים ומוכנים וזו כבר פעם שניה שאני מסתכלת אל הגמדה הקטנה בתחינה: "איפה שמת את המפתחות??" היא מסתכלת עלי בעיניים הענקיות שלה, עם החיוך הכי מקסים שהיא יכולה לגייס ועונה בקול שובה לב:"אני לא זוכר", "פיצי" אני אומרת לה, "בובה יפה של אמא, שיחקת עם המפתח?", "כן" היא עונה בחיוך של ניצחון, ו"איפה שמת אותו?" אני מתעקשת והיא שוב עונה בחיוך: "אני לא זוכר". אני כבר למודת מכות, וכבר יודעת מה יקרה עכשיו, וובחושי הנפלאים אני מתחילה להרגיש את הדם שזורם אל הוריד המרוקאי שלי. "זוכרת" אני מתקנת אותה "אני לא זוכרת" "ועכשיו תנסי לחשוב, איפה שיחקת?" "אולי..." היא עונה בחיוך, "אולי במכונת כביסה?" מיד שלושה ילדים ומבוגרת אחת, חסרת אחריות רצים אל המחסן ומרוקנים את תכולת המכונה. כשכבר די ברור שלא לשם היא דחפה את המפתח היא ממשיכה במשחק המקסים הזה "אולי, אולי, אולי...באמבטיה?" שניהם רצים לאמבטיה ואני ממשיכה. "זה לא באמבטיה פיצקי, איפה שמת את המפתח??" היא שוב מחייכת ומוסיפה מבט רציני "אולי במטבח? אולי במגירה?" ואז היא מוסיפה "כן, כן, זה במגירה, אני זוכרת..." היא ניגשת לבד למגירה של המוצצים, מטפסת על הידית הנמוכה ומוציאה לה אחד. "כן, אני זוכרת, מצאתי אותו" מכניסה לפה ועוברת לשבת על הספה. יש לה מבט כזה, של אני יודעת מה יקרה עכשיו, את תתחילי להשתגע, הם יתחילו לריב ואני אשב לי פה בשקט ואצחק. לשני הגדולים יש מבט של עכשיו היא תתחיל להשתגע ולא הולכים לחוג ולי יש מבט של בא לי למות. יש מצב שאני אשתגע.

פעם שעברה מצאתי אותו בתוך קומקום צעצוע בחדר שבעטתי בו בעצבים, אז עברתי על כל קופסאות הצעצועים האפשריות והפכתי את כל הקופסא של הלגו, אחר כך עברתי למגירות של הארון ומשם קיפצתי לעגלה של הבובות. זה לא שם. זה אף פעם לא שם.

בשלב מסויים, הבנתי שאת המפתח הזה אני לא אמצא אז אולי כדאי לחפש איפה מונח הספייר. היה כזה פעם, בטוח יש כזה עדיין. מאז שעברנו דירה לא ראיתי אותו, אבל קשה לי להאמין שהוא נשאר במודיעין, כל החברים שלו עברו איתנו..

אז הפכתי עוד שלוש מגירות במטבח רוקנתי את תכולת התיק שלי על הריצפה והגעתי למסקנה המתבקשת,  כנראה שאת הזיכרון המזעזע ואת הנטיה לאבד היא קיבלה בגנים, כי המפתח ספייר קיים, וכשצעקתי על הבחור בטלפון אם הוא יכול בבבקשה להגיד לי איפה נמצא המפתח הנוסף, הגדול ענה לי שהוא בטח יצא עם המחברת עברית שלו והקטן ביקש שאם אנחנו מוצאים את המקום הזה "איבוד" שנביא לו את הגוגו'ז המוזהב שהוא איבד בשנה שעברה.

בשניה שבה הרמתי עיני אל השעון והרמתי גם ידיים, כי היה לי ברור שלחוג כבר לא נספיק להגיע, הגדול החליט להוציא את הסנפירים מהתיק, אולי הוא תכנן להעביר את החוג לאמבטיה. הצליל של צרור מפתחות נופל על מרצפות מעולם לא נשמע מקסים יותר, ואת צרחות ה"מצאתי, מצאתי"  "מ צ א ת י"  בטח שמעו גם קוראי שמעבר לים...שלוש שניות אחר כך הם כבר היו חגורים למושבי הבטיחות ואני טסתי בגובה נמוך... ילדה אחת בת שנתיים וארבעה חודשים סיפרה למושב איך "אמא חיפשה, וגדוליק חיפש, וקטניק חיפש.. כווולללםםם חיפשו.." זה היה ניתוח מציאות מקסים, כשראיתי שהיא לא מספרת למושב איך אמא צרחה כמו משוגעת ואיך בעטתי בקופסא של הפאזל, הבנתי מה זו אהבה ללא תנאים. 

כשחזרנו הביתה, שעתיים מאוחר יותר, וראיתי את מה שנשאר מהחיפוש הגדול, שקלתי להתקשר לביטוח ולדווח על פריצה. העדויות בשטח היו לגמרי לטובתי...