אמובטלת בברלין

התכוונתי לספר לכם איך אין לי זמן לנשום, איך רכב אחד הרסתי והשני במוסך, איך שבוע הבא הבחור טס ואיך יש לי במקביל אסיפת הורים, ניתוח בחניכיים ועבודה. התכוונתי לספר איך אני לא מספיקה לכבס ושכבר שבוע שלא הספקתי לעשות מקלחת של יותר משבע דקות, איך העבודה שלי קורסת ואני רצה כל היום אחרי הביטוח. איך כבר שבוע וחצי לא היה אחר צהריים אחד, בודד, שהעברתי בבית עם הילדים, שישבתי בשקט מול כתוביות ושידורים. במקום זה אני אספר שיצאתי היום עם חבורה של בני נוער בגיל הכי מעצבן. חזרתי מלאת סיד וצבעי מלחמה, עייפה עוד יותר מביום רגיל. אבל מחר, כששלושים ילדים יגיעו לגן שלהם הם יקבלו הפתעה. במקום המקום המוזנח שהם עזבו היום תהיה שם כיתה חדשה. מסויידת. שמחה. כזו שאפשר להעביר בה את שאר השנה. באמצע שכונה מוזנחת השארנו חצי פנינה..

נכון שאת יום המעשים הטובים אפשר לעשות כל השנה, אבל עם כל העומס הזה שלמעלה מי בכלל חושב על תרומה? והיום החלטתי שזה יכול להיות גם חלק מהעבודה, ונדהמתי עד כמה החבורה המופרעת שלי נרתמה. 

עכשיו תסלחו לי. אני גמורה. המקלחת קוראת לי ויש לי שערות של מכשפה. אם הייתה אופציה הייתי פשוט עושה לעצמי כביסה.. אבל עם העיניים העצומות והערמות של הכביסה, אני גם ממש מחייכת כי היה לי יום נפלא!