אמובטלת בברלין

לבן שלי יש חברה. כבר חודש שבכל יום בשעה ארבע הטלפון מצלצל והיא מבקשת אותו. כבר חודש שהוא נותן לי מין מבט כזה, של "מה היא רוצה ממני" וקובע איתה עוד לאותו היום. גג למחרת. כבר כמה זמן הוא מספר לי שבהפסקות הם משחקים תופסת. הבנים נגד הבנות. ואז הבנות בורחות לשירותים כי שם אי אפשר לתפוס אותן וכבר לפחות חודשיים שהוא מספר לי שסתיו הכי טובה בכיתה בריצה, במשחקי מחשב ובסייף. הוא בסך הכל בכיתה ב', אני עוד לא למדתי להתמודד עם העובדה שהוא שואל שאלות על אלוהים והוא כבר מעביר הילוך ומכניס לי הביתה ענייני בנים בנות.

יום אחד, כשהוא יהיה גדול ואני אהיה זקנה, תהיה לו חברה אמיתית. אני לא יודעת אם הוא יפתח לה את הדלת לפני שהיא תיכנס לרכב ואין לי מושג אם הוא יהיה ג'נטלמן מהסרטים, אבל אני כן יודעת שהיא תהיה שווה. אני לא מתכוות לשווה במובן של כוסית, או מעל אחרים אלא שווה במובן הפשוט של המילה. כמו שאחד ועוד אחד שווה שתיים. פשוט שווה. הוא לא רואה הבדלים בין בנים לבנות, מלבד העניין הזה של הורוד הנאלח. הוא לא גדל בעולם שבנות הן עדינות ובנים הם חזקים, הוא לא גדל בעולם שבו יש הבדל בין אמא לאבא. נכון, אני איתם יותר, אבל היו תקופות שזה היה הפוך. ובבית, אין הגדרה לפיה אמא עושה כלים ואבא נח בסלון כי כשאבא בבית הוא עושה כל מה שצריך ויותר, והוא לא גדל בעולם שבו ההחלטות הכלכליות הן אצל אבא והחינוכיות אצל אמא, כי אני היחידה שיודעת מה קורה בחשבון הבנק שלנו ואבא שלו עדיין לא פספס אסיפת הורים. אני יודעת שהחברה שלו לא תצטרך את יום האישה הבין לאומי כי כשאתה נמצא באותו מעמד אין שום צורך בתזכורת לאפליה והחברה שלו תרוויח את אותו שכר שהוא מרויח אם הם נמצאים באותו מעמד, פשוט כי היא תדע שזה מגיע לה ואז אף אחד לא יעז לשאול על זה שאלות. אני רוצה להאמין שהקטן הזה שאני מגדלת יתיחס בכבוד לנשים לא כי הן נשים אלא כי הן בנות אדם ושהוא לא יבין איך יכול להיות אחרת.

כשהחברה שלו מגיעה אלינו הביתה והוא מתחרה בה הוא לא נותן לה לנצח ואני בספק אם היא היתה מגיעה לפה כל כך הרבה אם היא לא היתה יודעת לספק לו פייט ראוי. וכשאני מסתכלת עליהם אני קצת מקנאה בעולם הזה שהם גדלים אליו. אולי אני נאיבית, ואולי שויון אמיתי, לא יגיע לפה כשהוא יהיה בן 30, אבל בעולם שלו, נכון לרגע זה יש. ואין סיבה שזה יפסיק.

זה כבר לילה שלישי שהבחור בחו"ל. ובדרך כלל הוא זה שיושב איתם בערב במיטות, כשאני משוועת לשקט, ומספר להם סיפורים אמיתיים על עולמות דמיוניים בהם יש פיות ומפלצות ואיש שרוכב על צב ענקי, וזה כבר לילה שלישי שאני יושבת איתם עם סיפור דמיוני על עולם אמיתי, בו יש כיתה של ילדים רגילים שמצליחים להיות שווים ושונים. אני מקשיבה והם ממציאים, אני מתחילה והם ממשיכים. ובעולם שלהם, שבו אין הבדל בין בנים לבנות, ואין הבדל בין רזים לשמנים או בין אתיופים לרוסים הייתי רוצה לגדול. אולי דברים עוד ישתנו, אולי הבן שלי יהפוך עם הזמן לאוהב נסיכות ורודות שאוהבות יהלומים, אבל אני רוצה להאמין שהבסיס שלו משנה, וישנה. ואני רוצה להאמין שהוא ימשיך להיות שווה. אני רוצה להאמין שהוא לא יצטרך להציע נישואין כי ככה נהוג והיא לא תצטרך לחכות שיבוא לו אלא תדע להציע כשהיא רוצה. אני רוצה להאמין שהוא יתעצבן על רשימת הקניות בסופר כי כשהוא כתב אותה הוא לא בדק אם צריך גם שמן והיא תתעצבן כי הוא שכח שהאוטו צריך טסט. אני רוצה להאמין שהוא ימשיך לא להכיר דרך אחרת וימשיך לא להבין למה צריך את יום האם. אני רוצה להאמין שהדרך שלו, שעובדת נפלא בכיתה ב, תעבוד גם בכיתה י"ב וגם בכל השנים שאחר כך ורוצה להאמין שלמרות שהוא יודע שהוא שונה הוא שווה. ורוצה להאמין שעוד עשרים שנה ההבדלים הפיזיולוגים יהיו היחידים שמשנים משהו. היא תיכנס להריון, הוא ירים את השקיות היותר כבדות של הסופר, אבל שם, פחות או יותר, זה יגמר... כי עוד עשרים שנה, הוא והחברה שלו יהיו קצת יותר מבוגרים, וזה העולם שהם גדלו בו וזה העולם שהם ירצו לחיות בו.