אמובטלת בברלין

יומיים לפני שהוא חזר מחו"ל קיבלתי את הבשורה שזה סופי. בשיחת טלפון אחת הוא הודיע שזה הצליח ואנחנו טסים. השאלה היא מתי... בגלל שזה כל כך לחוץ ויש כל כך הרבה מה לעשות אין לי אפילו מושג מה אני מרגישה. הלחץ לא מפנה מקום, לא לפחד, לא להתרגשות ולא לשום עניין אחר. שניה אחרי שהוא חזר אני יצאתי למחנה והתעסקתי בהכל חוץ מבלחץ, כשחזרתי, וראיתי במה הוא התעסק זה היכה בי שוב. 

בסביבות ארבעה חודשים.. זה פרק הזמן שנשאר לנו בארץ, בזמן הזה צריך לברר את כל מה שאפשר לברר בכדי שנוכל לנחות שם ולילדים יהיה איפה ללמוד,  איפה לגור וכרית לבכות עליה בלילות הראשונים.

ארבעה חודשים בערך זה הזמן שבו אני אמורה להשלים עם העובדה שאני נוסעת ולמצוא בה את נקודות האור. זה הזמן שבו אני אמורה ללמוד להגיד משהו חוץ מ"יודן ראוס" ו"ארבייט מאכט פריי" כי לא נראה לי שאפשר לקנות עם זה שם במכולת... וזה הזמן שאני אמורה למצוא בו מה לעשות עם עצמי בעיר זרה.

זה עניין שמתבשל כבר כמה שנים, ובעיקרון אני די שלמה איתו, אבל שניה לפני שזה אמור לקרות פתאום קצת קשה לי לנשום. יש לי חלומות בלילה על הילדים שלי עם שביל בצד ומכנסי שלושת רבעי, יש לי רעד קל בביציות בכל פעם שאני חושבת על זה שאני שוב צריכה להתחיל מהתחלה.. 

יש לי שם כמה מכרים וזו טיסה יחסית קצרה, אלה נקודות אור שכשכל העניין היה רחוק באופק הייתי חותמת עליהן בשניה, אבל קשה לי..

יש לי ילד אחד גדול, שאוהב להיות במרכז, שאוהב בלאגן, שהוא סקרן ויצירתי והוא אלוף העולם בלהתבטא. יש לי בינוני אחד שרק השנה התחיל לגלות לי את מה שיש לו בפנים ולפתוח קצת מהזוהר הזה שהוא שמר רק לעצמו, ואני נפעמת מהגילוי הזה, ויש לי בלאגניסטית קטנה שאוהבת שמלות מלמלה ונעלים עם נצנצים למרות שאין גרם שכזה בדמות הנשית שיש לה בבית, שאוהבת חרבות ומלחמות וצועקת עלי "היכנע או שאני יורה" במקום להגיד בוקר טוב. אז אני מפחדת. אני מפחדת שאני אשנה אותם. שאני אעשה משהו שיקח את כל מה שאני כל כך אוהבת ויהפוך אותו להיות משהו אחר.

אני עברתי בערך עשרה בתים עד גיל 12. החלפתי גנים ובתי ספר בקצב חסר תקדים. והסתדרתי, בכל המקומות הסתדרתי... אז למה בכל מה שנוגע לילדים שלי יש בי מין פחד משתק שמוציא אותי מהדעת? הם יסתדרו. בכל המקומות הם יסתדרו... אבל זה לא משנה כמה פעמים אני אומרת את זה לעצמי. 

אז אני משכנעת את עצמי, ואני משננת לעצמי כל היום שיהיה בסדר, שהם יהיו בסדר, שהשפה זה עניין שטיק טק מסתדר ושהם עוד קטנים ויסתגלו מהר. אני אומרת לעצמי שאני פותחת לעצמי עולם חדש של הומור שחור וזה  לא יכול להיות דבר רע ואני לוחשת לעצמי בלילה שלהיות עם המשפחה הגרעינית שלי, קצת לבד ,זה בטוח לא יכול להיות רע. 

כשהפחד מתגנב לו בכל זאת, וייסורי המצפון שלי גורמים לי להזיל איזו דמעה, אני מרשה לעצמי לרגע אחד לנשום נשימה אחת עמוקה וללכת להתחפר בחיבוק של זה שאני יודעת שבחיים לא ייתן שיהיה לנו רע.