אמובטלת בברלין

נהיה פה לחוץ בימים האחרונים. מיני בירורים ופסח וחופש שעוד לא אמרתי עליו מילה אבל הוא לגמרי חי בועט ונושם (עוד 10 ימים אחרי שכבר יותר משבוע יש פה מגוון פתרונות יצירתיים אבל מי סופר..). יש ענייני ניקיון ויש ענייני עבודה כי מתברר שלעבוד מול משרדים ממשלתיים זה כמו לחיות ברכבת הרים. 

אבל לא בגלל זה באתי.. תמיד ביום שלפני פסח או בערב החג, אני מרגישה בת תשעים ושתיים אבל מתעקשת, וממשיכה להתקשר לאנשים ולהגיד חג שמח. לא מייל לא פייסבוק ולא אס אמ אס. מי שאני אוהבת מקבל שיחה. זה מנהג עתיק שגורם לקמטים שלי ליד העיניים להרגיש שסוף סוף משהו מתייחס אליהם ברצינות אבל אני עקשנית. אומרת חג שמח מאחלת שנה טובה ומרגישה זקנה. אבל לא אכפת לי כי כמעט מכל שיחה כזו נקבעת פגישה שהיתה אמורה כבר לקרות עשרות פעמים אבל לא יצא. ואני אפילו מתבאסת בשקט אם מישהו הקדים אותי בשיחה. אני אוהבת להיות הראשונה...

אז הינה גם פה. חג שמח חברים, שיהיה לכם סדר מופלא. מקווה שתחגגו, תאכלו ותהנו ושזה יספיק לכם לפחות עד ראש השנה.

ממני אמובטלת שעדיין לא מפנימה, שיש מצב גדול שאת הסדר הבא אני חוגגת בבירה אחרת, יותר מידי רחוקה.