אמובטלת בברלין

מתישהו זה צריך להגיע. הפוסט על פסח. כי פסח זה לא חג. פסח זו תקופה... ואי אפשר להתעלם מתקופה כל כך ארוכה.

אצל אמא שלי, עידן הפסח מתחיל בערך בטו' בשבט. משהו בשקדיות מעורר אצלה רצון עז לנער שמיכות ולאוורר ארונות. בסביבות פורים היא כבר מוציאה ארגז עם חמץ החוצה ובשבוע שלפני פסח כבר אסור להכנס הביתה, ישנים בשק שינה במרפסת. המנקה של אמא שלי מחכה לפסח כי מבחינתה זו יציאה מעבדות לחירות במלוא מובן המילה ואם היא רק היתה יודעת שברגעים הבודדים שהיא לא נמצאת בבית הורי אימי היקרה בוגדת בה עם מנקה אחרת, היא היתה יכולה להוסיף לחירות גם את תחושת הבגידה ולהפוך בעידן קט אחד ליהודיה אמיתית. 

אצלי, אני מודה, התקופה של פסח קצרה הרבה יותר, היא מתחילה בערך בחופשת פורים בה חופשת הפסח מציצה אלי מהדף הבא ביומן ומחזירה אל חיי את הפחד של כמעט שלושה שבועות רצופים לבד עם שלושה ילדים. את החמץ אני דוחפת בארון למעלה ביום שלפני החג כי ככה אמא שלי כל כך לחוצה ממצב הבית שלי שהיא שולחת אחת מצי המנקות שהיא השכירה לחג למען תעשה מהבית שלי משהו חוץ מגן עדן לפרורי חמץ. אני בשלב הזה כבר אחרי שבוע ויומיים (כן, כן, גדעון סער הוא האליל שלי. ברור שהילדים צריכים לצאת לחופש 9 ימים לפני ליל הסדר, אחרת איך נתגבש?) על תקן צוות הווי ובידור, כבר ביקרתי בכל אולם קולנוע, גן שעשועים, מוזיאון וג'ימבורי שיש באיזור וכל מה שנשאר לי זה למצוא מישהו שיסכים להתיחס אלי ברצינות עם כל הילדים האלה שתלויים לי על הבגדים וצורחים שמשעמם להם...

את ערב ליל הסדר, זו כבר מסורת עתיקת יומין, אנחנו מבלים באיחוד של שתי המשפחות- שלי ושל הבחור. במגוון פוסטים פה כבר הסברתי שהתהום העדתית שפעורה בין ההורים שלי לבין המשפחה שלו היא כזו שלא משנה כמה גשרים אנחנו נבנה וכמה ילדים אנחנו נביא, לא כדאי להסתכל בה למטה, להביט ישר, להתעלם ולהמשיך ללכת... אבל אנחנו מתעקשים, והם חוגגים יחד. המסורת גם מתעקשת שההורים שלי תמיד יגיעו אחרונים לסדר, ותמיד ישבו בצד אחד של השולחן, המשפחה שלו, שמחכה כבר שעה כי אצלם נהוג גם להקדים, תשב בצד השני ואני והילדים נהיה גשר הזהב באמצא.. הפרדת כוחות. הבחור האתאיסט החובב שלי הופך לערב אחד חדור אמונה ומנהל את הסדר ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאמונה אמיתית שצריך לקרוא את הההכככל. כולל ברכת המזון והלל מורחב. בשלב הזה הילדים שלי כבר מסתובבים שיכורים מחוסר שינה ועסוקים בלצעוק ואני מחפשת את החריימי של אמא שלי, כי רק כשהוא מגיע לשולחן אני יודעת שפסח כאן בכדי להשאר וכל תקוותי לקום מחר לבוקר רגיל של שגרה נעלמות בביס אחד של האדום החריף הזה.

הדרך חזרה, שביום רגיל לוקחת שעה, הופכת להיות באורך של טיסה סדירה לאחת מבירות אירופה ואנחנו מגיעים הביתה בערך בשעה שהילדים מתעוררים ליום חדש. ביום הזה ההורים שלי מארחים והמשפחה שלו מקדימה ותופסת את אמא שלי בפיג'מה, עסוקה בניקיון אחרון לפני שהאורחים יגיעו..

כשחול המועד מגיע אני כבר למודת קרבות ויודעת שלא שווה לצאת מהבית בפקקים האלה אבל נכנעת כשהאבא היקר  שלי מציע לילדים שלי את המדעטק ואת תערוכת החלל. בארבעת השעות של הדרך אין שניה אחת שבה אנחנו לא שוקלים אם כדאי להסתובב ולחזור אבל מגיעים ומגלים שהתערוכה סגורה עקב עומס. שניות אחר כך, כשאנחנו מתחילים בדרך חזרה הביתה הילדים שלי, שכבר היום סגורים ברכב זמן לא סביר מגלים בגרות מדהימה ומעבירים דרך שלמה בשקט יחסי. הכל תמורת אישור גישה בלתי מוגבל למכשירי המדיה בבית. כשאנחנו נכנסים הביתה, ואני אמורה לתכנן את המחר כשהם מבלים את הזמן בלהיות דמויות לגו שהורגות עקרבים אני מחליטה שאנחנו בבית. עוד שישה ימים יש לי להעביר ככה, אבל המשאית של המדליות שהיתה בדרך אלי נתקעה בשער הגיא, יש שם עומס...