אמובטלת בברלין

בתשע התקשרו מהגן. זה השבוע האחרון להגשה של הבקשה אז הלחץ פה איום והבהוב של שיחה מהגן בדיוק בהתחלה של יום עמוס היה הדבר האחרון שרציתי לראות. נסעתי, והבאתי את הילדה המופלאה שלי שקפצה לה בשלוליות ורקדה לה בגשם. היא ניכנסה הביתה והלהיבה אותי עם פאזל שכבר הרכבנו עשרות פעמים וטושים שראו ימים טובים יותר. עכשיו היא עייפה, כך היא אומרת. והיא רוצה בקבוק עם מים, כרית ושמיכה על הספה. היא שוכבת לה ושרה עם דורה "הצלחנו הו כן..." ועונה לה בדיוק מאיזה חלק היא הכי נהנתה. ואני מצאתי את עצמי פתאום מתגעגעת לבקרים שהיו רק שלי ושלה.