אמובטלת בברלין

קיבלתי לפני כמה חודשים שיחה שבה ביקשו ממני להיות חלק מהוועדה שתבחן הצגות לתכנית המנויים של שנה הבאה בהיכל התרבות של המועצה שאני עובדת בה. הסברתי יפה שאני עוד כמה חודשים עוזבת את הארץ, שאני בתקופה קצת לחוצה אבל שאם לא אכפת להם שאני אהיה רק בחלק מהתהליך אני אצטרף בשמחה. במוחי כבר החלו לזרום אלי כרטיסים בחינם להצגות בהבימה ובאורנה פורת ואני כבר התחלתי לחפש פתרונות שמרטפות פוטנצייאלים.

לפגישה הראשונה הגיעו בימאי מפורסם (כך לפחות הוא טוען) שעוסק בתאטרון למחייתו, אישה מבוגרת שאחראית על מרכז התרבות המועצתי, בזמנה הפנוי היא צורפת, ציירת ומנהלת קורסי יזמות לעסקים בתחום האומנות, רכזת תרבות של קיבוץ גדול שגם מתאמת את ההצגות הקנויות של ההיכל, ראש מחלקת תרבות של המועצה, מנהלת היכל התרבות ואנוכי.. אישה בת שלושים וחמש בלי קריירה שבזמנה הפנוי מגדלת שלושה ילדים וכלבה, משתעשעת בכתיבת בלוג לא מזיק (אלא אם לוקחים בחשבון את הנזק המצטבר לבקשה שאמורה להיות מוגשת בחמישי...). עם קשר הדוק לתרבות ואמנות: עד כיתה י"א הייתי במגמת אומנות אבל אז בית הספר המופלא שלי החליט שהיא לא רווחית והעביר אותי למחשבים (מאז בערך לא ציירתי..), הייתי בשני שיעורי כדרות ובשיעור וחצי צילום וראיתי הצגה אחת למבוגרים בחמש שנים האחרונות. לא אהבתי אותה אבל גם המבקרים לא, אז החלטתי שאני יודעת מספיק על תאטרון, ופרשתי בשיא.

בישיבה הראשונה, שנמשכה שלוש שעות רצופות, הם דנו במה תפקיד הוועדה ועל סמך מה היא צריכה להחליט איזו הצגה מתאימה להיכל התרבות המהולל של המועצה. אני אומרת "הם" כי אני הייתי עסוקה בכרסום שטוחים ובניסיונות פתטיים להכניס הערות ביניים שלא יסגירו את הרקע הרב שלי בנושא. לא רציתי לגרום להם להרגיש לא נח פשוט...מששום הסכמה לא נוצרה בישיבה הזו, נקבעה אחת נוספת לשבוע העוקב וגם בה הקשבתי בעיון לניסוח דף המשוב שאותו נצטרך למלא אחר כל הצגה שנצפה בה. בישיבה הזו, שהרגה עוד שלוש שעות ארוכות בחיי היתה נקודת אור אחת- היא הסתיימה.

אם יש משהו שאני שונאת, זה להרגיש קטנה, אני נכנסת לחדר של אנשים שמאוד מבינים בתחום שאני בו בורה לחלוטין, ואני צריכה לשבת איתם על קפה ועוגה ולנהל שיחה רצינית על תחום ההתמחות שלהם. אז אני שואלת שאלות. בכדי להבין על מה אני מדברת. שאלות פשוטות, טרוויאליות, שאלות שלא עומדות בקנה אחד עם השיחה רבת המעלה שמתנהלת כאן בחדר. ואני מרגישה עם זה לגמרי בסדר. קצת טיפשה זמנית כזו, לא מבינה כלום אבל בדרך למעלה... ואם האנשים שאותם אני שואלת, את רשימת השאלות להדיוטות שלי, עונים בשמחה ועם חיוך אמיתי, אני יודעת שכדאי לי להמשיך, מפה אני אצא קצת חכמה יותר. אבל אם הם יגלגלו עיניים ויענו בלקוניות אני יודעת שכדאי לי לצאת. שום תובנה לא תצמח פה. הפלצנות כיסתה כל חלקה טובה. 

בישיבה השלישית הגעתי קצת מוקדם וישבתי עם מנהלת היכל התרבות, היא שאלה אותי אילו הצגות ראיתי (אף אחת) אם אני מעדיפה קומדיות או דרמות (שאלה קשה, כי אני לא יודעת בדיוק לאיזה ז'אנר להכניס את "האוס"...) ואם אני מוכנה לנהל את הישיבה הבאה. אחרי שסיימתי להיחנק והצלחתי להחזיר אלי מעט אוויר אמרתי לה שהסיבה היחידה שאני יכולה לתת לעובדה שאני כאן היא שאני סוג האנשים שהם רוצים אולי להביא לעונת המנויים הבאה. שהדעה שלי לעולם לא תהיה מקצועית ושאני בחיים לא אוכל להגיד לה אם ההצגה הזו מתאימה לפה ואם יש לנו את גשר התאורה וחדר השחקנים המתאים אבל אני יכולה להבטיח לה, שאני אני אמליץ רק על הצגות שהייתי לוקחת את הילדים שלי אליהן, ועל כאלה שכשאצא מהן  אגיד שטוב שהם שלחו אותי כי אחרת הייתי מפסידה. שאם זה טוב לה אז אשמח להישאר אבל אם לא, יכול להיות שנעשתה פה טעות והם היו צריכים לפנות לאמובטלת שאחרי ברשימה.

בשנייה היא חייכה חיוך אמיתי, ואמרה לי תודה. שלוש דקות אחר כך היא הורידה את האוויר משאר הבלונים שהגיעו לישיבה. ורק אז כשיצאתי החוצה ידעתי, שעכשיו כדאי להישאר כי אולי אני אצליח לצאת קצת יותר חכמה.