את הטיסה סגרנו פחות מעשרים וארבע שעות מראש, ושניה לפני ששילמנו החלטנו לקחת את הקטנה. ארבע שעות לאחר התשלום מצאתי את עצמי במרפאת חירום עם ילדה בוערת מחום שמדברת שטויות ועושה עלי פיפי. במוחי כבר ניסחתי את מכתב האהבה שאני כותבת למרפי: "זה שנים שיש ביננו יחסים של אהבה ושנאה. שנים שאתה מושך לי בצמות ואני מנסה לא להתעצבן ולשכנע את עצמי שזה מחמיא. שנים שאתה מציק לי כי אף אחד לא לימד אותך לקנות זר פרחים ולהגיד אני אוהב אותך. שנים שאני מנסה להחזיר לך אהבה ולקוות שתפסיק. אז עכשיו, אני כותבת לך מעומק ליבי, מרפי, אהובי, משוש חיי, מאור עיני, לך תזדיין, באמא שלך. זה יעשה לך טוב. נשבעת. שפה אני אמות אם לא." אבל למי היה זמן לכתוב, לפרסם, לספר... הייתי עסוקה בלדחוף נורופן, לסגור בקשות, למצוא מחליפים, לארוז מזוודות (ונורופן) להחזיק אצבעות ולהתפלל (לאלוהי הנורופן). אז טסנו. ומי שלא דחף נורופן בגובה כמה אלפי רגל מעל אדמת אירופה שלא ידבר איתי על איכות של טיסה.
חוץ מזה האינטרנט פה מקרטע, וכל האנשים מדברים בגרמנית, הילדה שלי שואלת את אבא שלה מאיפה הוא יודע גרמניה כל פעם שאנחנו הולכים קצת לאיבוד והוא מבקש עזרה ואני מתגעגעת לפלאפון שלי, שהפך מסמרטפון שמכיל את חיי בכף היד לסתם טלפון עם מצלמה. עולם חדש של קיטורים נפתח בפני אבל אני חייבת להודות:ברלין מדהימה ואני מצליחה לראות את זה אפילו בלי לטייל, כי אנחנו רק רצים מפגישה לפגישה. מצאנו בית ספר מופלא לילדים, ואפילו דחינו קצת את המעבר, בכדי שנוכל לסגור את כל הפינות ולעשות את הכל בלי לחץ. יש פה מלא ישראלים ויש פה מכוניות זולות ותחבורה ציבורית שצריך להקריב לה קורבנות כל בוקר, יש מלא מאפיות וH&M כל קילומטר.
אבל קשה לי, קשה לי לחשוב על זה שעוד חצי שנה אני אצטרך לקרוא למקום הזה בית. הוא קר לי. והוא מנוכר לי. והוא רחוק לי מהבית שלי.
אולי אני אדבר אחרת עוד שנה. אולי הילדים שלי ידברו אחרת עוד שנה.בנתיים קר לי ואני רוצה לתפוס את שלושת בנדיטים האהובים שלי ולבקש מהם סליחה. ואני רוצה לטוס הביתה ולהתחפר מתחת לשמיכה. שם קל יותר לחשוב. בבית...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet