אמובטלת בברלין

שמונה שנות אמהות ושלושה ילדים (יותר מ-17 שנות אמהות מצטברת כשחושבים על זה יותר לעומק...) ועדיין אם תשאלו אותי אם היתה איזו נקודה שגרמה לי לפקפק בכמה שווה כל האושר הזה תהיה לי תשובה אחת. מאוד ברורה. הלילה ההוא, בחופשת הלידה של השני. כשהבחור עדיין עשה שלוש פעמים בשבוע משמרות לילה ומשם המשיך ישירות לעבודה השניה ואני הייתי לבד. ילד בן שנתיים ורגע ועוד אחד בן רגע. כאבים של אחרי לידה, של אחרי קיסרי ושל תחילת הנקה, לילות שלא נגמרים לבד. קור איימים בחוץ, לידי עריסה ומצד שני, על הכרית של הבחור, קטנטן שמקנא. שניה אחת חמקמקה שבה העייניים שלי נעצמו ויד קטנה שטופפה לי על הכתף. "אמא.... אמא...."הוא העיר אותי בעדינות, ואז בשניה בלעעעעעעעעעע  

על הפנים, על הכרית, השמיכה, המזרון, השיער... שפריץ ריחני וחמים שכלל את כל מה שהוא אכל בחודש האחרון. קמתי לילד אחד בוכה ורועד וילד שני שהתעורר רעב, חדר מסריח אימים ומים קפואים במקלחת. אז ניקיתי את הפנים והעפתי את המצעים והתעלמתי מהבכי של הקטן ומהבכי שלי שאיים לצאת בכל רגע ולהיות גרוע משל שניהם יחד. אספתי את הגדול בידיים ונכנסו יחד בחיבוק לטוש שיעיף את הזוועה לפחות עד שנוכל להתקלח באמת. הדלקתי אורות, שטפתי את החדר ורשמתי את הלילה ההוא בראש רשימת הלילות הנוראיים של חיי.

באופן כללי הקאות זו הזוועה האיומה ביותר שרשומה תחת מטלות ההורות. זה נורא יותר משמשתינים עלי ואפילו נוראית יותר מהעניין השני.. שאם הוא מצליח לגעת בך, זה עניין מקומי.. לא קרוב לשום איבר פנימי, אז חירבנו לי את הרגל.. או את החולצה.. אבל כשמקיאים- במקרה הטוב זה על הכתף, ונוזל לך על כל הגב ואם לא היית מספיק זריז זה מאיים על חריצים כאלה ואחרים, ובמקרה הגרוע...טוב, בוא נגיד שיש כמה הורים שיודעים מה טעמו של קיא שהתבשל בבטן אחרת.. וכשזה קורה, מלבד הרצון העז להצטרף לעדת המקיאים, אתה מרחם על עצמך בצורה כזו שאיש לא יוכל לעודד אותך ואתה חייב להתעלם מהרחמים ולטפל במישהו אחר.

שבוע וחצי היה הגדול חולה בוירוס מהגיהנום. חום גבוה ופה מלא פצעים שלא איפשר לו לאכול כלום גם ברגעים שהוא הסכים לטעום איזו גלידה. ביום שחשבנו שזה מאחורינו התעוררנו ב 05:00 לקולות בכי והקאות. הארוחה הראשונה שלו היתה מרוחה על השמיכה, הסדין, הכרית, ועל אבא שלו שבא לקחת אותו למקלחת. בבוקר הוא קם כרגיל ויום למחרת הבחור דגם כל פינת הקאה אפשרית בבית. 04:08 בלילה שלאחריו ואני קיפצתי מהמיטה לקולות ההקאה של הקטנה. חצי שעה אחר כך הצטרף האמצעי. שקלתי לנשק לו את הרגלים כי הוא הספיק להגיע עד לחדר האמבטיה.

אני מניחה שאם הייתי עורכת רישום מדוייק של הקאות מרגע שנולד כל אחד מהילדים הסטטיסטיקה היתה 86:1 לטובת הלילה. הקאה באמצע היום פחות מדליקה אותם כנראה. מה גם שבמקום שני בתחרות מקומות ההקאה האהובים ביותר, מיד אחרי המצעים, נמצאים אנחנו. הבחור ואני. (האוטו עומד על הפודיום עם הארד...).

50% מהגנים של הילדים שלי הגיעו ממני. ב 36 שנות קיומי אפשר לספור אולי ארבע או חמש זוועות כאלה, כולל ההריונות. אבל הם היו חייבים לקחת את של הבחור, זה שכשהוא חושב שאולי יש טעם לוואי לביס שהוא הכניס לפה לפני שבועיים הוא מקיא. אם הוא קורא בעיתון שיש וירוס שמסתובב בערב הסעודית הוא מקיא. בעצם הוא לא ממש צריך סיבה. הוא פשוט מקיא.

אני מבטיחה שאני אסלח לכל מי שבעקבות הפוסט הזה יבטל את המנוי, אין לי גם דרך להעביר איתו אזהרה: זהירות, פוסט מסריח, נא לא לאכול בטווח של עשרים דקות מקריאת הפוסט... אבל אם מישהו מכם רוצה לבוא לעשות פה כביסה, או אולי, לרגע קט, להחזיר לפה את השגרה, אני מבטיחה לו ברכה נוגעת ללב מתנה.