אמובטלת בברלין

כבר כמה שבועות שהקטן יושב לי על הוריד, היתה להם הצגה, וטיול שנתי, והוא רוצה שאני אבוא איתם. בדרך כלל אין לי בעיה להגיד לו לא, אבל זה היה כשהגדול היה כל כך חולה והוא היה כל כך זנוח שגם אם הוא היה מבקש אופנוע כבד סביר שהייתי נכנעת. בהתחלה נכנעתי בקול וקיללתי בשקט. אבל אז הגדול לא החלים כל כך מהר ואז הוא החליט להדבק.. וחלפו להם שתי האופציות תוך כדי שאני רכבתי על הגל הזה שפעם אחת מרפי שיחק לטובתי. גם הסכמתי וגם יצאתי פ'סדר בלי לקיים.

וככה, כמו תמיד, בשניה של אנחת הרווחה, הגיע המייל על ההצגה של מחר ונא להגיע בזמן. הוא היה עדיין בבית אבל כבר חזר להרביץ לאחותו ואני נישקתי לשלום את המראה המענג של היום הראשון שבו אוכל לעבוד אחרי שבועיים וחצי רצופים של מחלות. התקשרתי לגננת שטענה שהוא אפילו עוד לא חזר לגן, שהיא כבר דיברה עם אמא של לאהקשבתי ועם אבא של לאמענייןאותי והכל סגור.. היא מכירה אותי כבר שנה ויודעת שאני לא ממהרת להתנדב, אז גם היא וגם אני לא האמנו לאיך שהצמדתי אותה לקיר והסברתי לה שהילד רוצה ואין כזה דבר אי אפשר. אז הבוקר, במקביל לכל הבכיות הרגילים, על הסנדוויץ' המערכת והבגדים התלבשתי יפה ונשמתי עמוק, נואמרתי לעצמי שעשרים ושמונה ילדים זה לא כזה נורא ושהגננת בטח עדיין בשוק מהטלפון אז אולי אני לא אצטרך לדבר איתה והסייעת באמת בסדר ושאני יוצאת סופר מלכה, ושאולי אחרי היום הזה הקטן יסכים לא לנגב לי את הנשיקה ויצאתי מהבית.

מהשניה שנחתנו בגן הילד שלי לא עזב לי את היד. הוא הסביר לכולם שאני באה איתם ושהוא יושב לידי באוטובוס, הוא סיפר לילדים שם שלאמא שלו קוראים אמובטלת ושהם יכולים לשאול אותי כי אני נורא חמודה, הוא ישב לידי באוטובוס ולא סתם את הפה כל הנסיעה. הצביע על העצים, על שיטחי הגידול, שאל על ההרים ועל איזורי טיול. כשהגענו הוא ביקש לשבת לידי באולם, ושאל אותי כל שניה אם אני נהנית מההצגה. כשחזרנו לגן ואני יצאתי הביתה קיבלתי וולנטרית חיבוק ונשיקה, ושכחתי שבכלל באתי לסבול ושכחתי שבכלל רציתי לקטר.. ועכשיו אני סתם תוהה למה אני לא עושה את זה יותר.