אני שוב מחכה מול בית הספר והוא שוב יוצא עם חברה. זה כבר נהיה נוהל יומי כזה שכל יום הוא מארח, מתארח או מתווכח איתי על למה לא היום. משהצלחתי למצוא לו הסבר מניח את הדעת (שלו... הדעת שלי לא ממש משנה פה) למה הוא לא יכול להפיל עלי היום (רק היום..) חברה בלי התראה, הוא ביקש רק לקחת את החברה הביתה. ואחר כך שאל אם אפשר היום לשבוע הספר, ואולי כדאי שניסע לסבתא, ומתי נלך סוף סוף ללונה פארק, ואם אפשר לעשות מנוי לבריכה. כשהוא סיים לסדר לו את הלו"ז היומי הוא עבר לזה של מחר ולזה של מחרתיים. כאילו שיש אופציה שמחר הוא לא יצא עם עומרי לשער ושניהם יחליטו איזה בית הוא האטרקציה היומית.
מגיע כנראה שלב כזה, בחיי הילדים שלי, שבו הבית, שבו הם ישנים ואוכלים, הוא במקרה הטוב לופט אירוח ובמקרה הגרוע תא בידוד בכלא שמור. המחשב, הלגו, המונופול, הם רק תחליפים זולים למיטת קומותיים, חלון מסורג וסיר לצרכים. עד ארבע??? בבית???? לבד???? ומה הוא אמור לעשות שם?? שיעורים? ארוחת צהרים? מה זה פה סינג סינג? עד מתי הוא אמור לשתוק על התנאים? ממי פה מבקשים חנינה?
אני מוצאת את עצמי מייחלת לאחר צהרים אחד, שבו אני לא לוקחת אותו לחבר ולא מגישה חטיפים, שבו הטלוויזיה נכבית בתום השעה המוקצבת ואין לי אורחים בלתי קרואים לצהרים. במקום זה אני מסתכלת על הספה ורואה עליה שנים או שלושה או ארבעה ז'לובים, שאחד מהם טוען שהוא יצא מרחמי לפני כמה שנים, אבל זה קצת נשמע לי כמו קונספירציה. ואני מציצה בחלון אל העתיד ורואה איך הבית הזה, שקניתי במיטב כספי וחסכונותי, ושמכלה את כל כספי כבר כמה שנים טובות ונראה שהוא ימשיך לעשות את זה עד שאני אהיה בערך בת 60, בכלל לא שלי. אין לי בו פינה אחת שהיא שלי בלבד ועל כל בלטה שאני משלמת עליה יש חמישה ילדים שתובעים בעלות. לחלק גדול מהם אין לי בכלל קשר ישיר, או עקיף, או קשר בכלל. אני הפיליפינית שמגיעה עם המסיבה.
עזבו את כל זה, עוד שניה חופש. ואת יולי כבר קניתי בסכום סימלי של 3000 ש"ח ועדיין כל יום הם יחזרו מהאטרקציה היומית וידרשו ממני להיות צוות הואי ובידור. וכל זה זניח, כי בחודש אוגוסט אני אהיה כזו רק במשרה מלאה. וזה יעלה לי פי שתים. ובבריאות.
ובכל זאת, כשאני חושבת על עוד כמה חודשים. ואני מדמיינת בירה אירופאית, ארוחת צהרים מצומצמת ובית נטול אורחים, אני מתחילה להתגעגע לשמש, לחום ולהמולת ילדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet