אמובטלת בברלין

זה כאילו שאני מנסה לתפוס מים בין שתי כפות ידיים קעורות. זה לא משנה כמה אני אנסה, זה יקח שניה אחת או שתיים, גג שלוש, אבל בסוף שום דבר לא ישאר לי בידיים. הכל נוזל. 

אני באמת מנסה.

גם להתמודד עם הישיבה השנתית בעבודה אחת, גם לסגור שנה ולפתוח חופש באחרת. אני גם מנסה לעזור לחברה אחת ומנסה להגיע לבקר את האחיין החדש. אני מנסה להגיע בזמן למסיבות הסיום ולא לשכוח את העניין הזה שהסכמתי לעשות בעבודה. אני מנסה לא להזניח את מה שממילא היה מוזנח כבר קודם ואני מנסה גם לעשות כביסה בין לבין ולא לכעוס על העולם. כי הוא באמת לא אשם. אני מנסה לאסוף את מה שאני גם ככה מתמודדת איתו ומנסה להתייחס למה שקורה מסביב. אבל זה נוזל. זה מטפטף על הריצפה ובשניה אני נשארת עם שתי כפות ידים רטובות. וריקות. 

אם היתה חנות לממכר שעות מזדמנות, או אם היתה אפשרות למתוח כמה שעות קיימות. אם היה אפשר לוותר על כמה מטלות ולעצור שניה ולקחת נשימה...

בסוף הרי הישיבה תתקיים, והחופש יגיע, ותסתיים הוועדה וגם הכביסה אולי יום אחד, בעתיד, תתן לי איזו שניה.. ואז אולי אני אצליח לתחזק בלוג כמו שצריך, ויש מצב שאני אסיים את הספר ואצא לאיזו ארוחה טובה. ואולי יום אחד אני אהיה מישהי שמצליחה.