אמובטלת בברלין

בשנה האחרונה טסתי לחו"ל פעמיים אחרי יותר משבע שנים שבהם לא יצאתי אפילו לחופשה. בשנה האחרונה אחי התחתן. בשנה האחרונה החלטנו שעוזבים את הארץ. בשנה האחרונה חברה שלי נאנסה. בשנה האחרונה סבא דוד נפטר. בשנה האחרונה נסעתי קרוב למאה פעמים לבית חולים. 90 מהם היו כי הפוחזת שלי שכבה שם. אחרי תאונת דרכים ואחרי ניתוחים. עוד פעם אחת עם ילדה שצורחת עד לב השמיים ואוויר שלא מצליח להגיע לריאות ופעם אחת אחרונה לבקר אחיין. חדש, וקטן ומקסים, עם ריח משכר של תינוקות. כל זה בשנה האחרונה.

והשנה הזאת התחילה כשמכונית אחת התנגשה במכונית שניה. כשביחד עם שתי רגליים ואגן התרסקו גם יסודות של אנשים, והתרסקו חלומות. כשיחד עם מכונית אחת התרסקה גם אמא שלי ונכבה המבט של אבא שלי. אחות אחת התרסקה בתוך האוטו והשניה התרסקה ממול, עומדת על הכביש. אחי התרסק בכניסה לחדר ניתוח ואני לא הייתי בארץ כשכל זה קרה, אז כשחזרתי התרסקתי לאט לאט.

אם שואלים אותי מה איבדה הפוחזת, או בעצם מה איבדנו כולנו, באותה תאונה, אז חוץ מאת היכולת לרוץ ולהשתולל כמו פעם, היא, וגם אנחנו, איבדנו את התחושה הפשוטה, שיש לכל מי שלא קרה לו משהו נורא. שהכל בסדר. ככה יהיה כי ככה היה. איבדנו את השקט הזה שאנשים מסתובבים איתו כששום דבר לא קרה. את התחושה שום דבר לא יכול לערער לנו את התפיסה.

לפני שנה לא היה מי שיגיד שהיא עוד תצעד על שתי רגלים ולפני שנה לא היה ברור מה יהיה עם החתונה. לפני שנה לא ידענו מתי היא בכלל תעבור לכיסא גלגלים. לפני שנה לא ידעתי שיש שניות שאתה יכול לראות את השנים שאתה מאבד בחיים יורדות אחת אחרי השניה ולפני שנה לא באמת ידעתי מה זו דאגה. 

אני בדרך כלל טובה במילים. ונדיר שהם נגמרות לי ואני לא מצליחה אפילו לבטא הרגשה. לפני שנה הייתי אחרת, היום אני שונה. לפני שנה היא הייתה אחרת והיום היא הרבה יותר טובה. השנה הזו לקחה מאיתנו כל כך הרבה אבל כמעט באותה מידה היא נתנה. אז עכשיו אני לא יודעת אם אני מקללת אותה או אומרת לה תודה. השנה הקודמת התחילה בחדר ניתוח ונגמרה בחדר לידה. השנה הזו מתחילה בברית, ואלוהים יודע מה עוד היא מביאה. יש את הקטן שמתחיל כיתה א' ויש נסיעה גדולה. ואין לי ספק שהיא תהיה מעניינת ושהיא לא תהיה פשוטה. אבל יש לי בקשה אחת מזה שיושב במרומים, תעשה בבקשה שרק כולם יהיו בריאים.