אמובטלת בברלין

בין פרק של רובוטריקים לביקור בסלון היופי של הקטנה אני מקבלת אס אם אס על הזנחה. ועניתי, בכנות לא אופיינית, שאין לי מושג למה אני לא כותבת. יש מסביבי את כל הסיבות: שלושה ילדים בחופש, שני מקומות עבודה שלא מודעים לעניין הזה של אוגוסט, לחץ של שלושה ילדים אחד מתחיל כיתה ג ומחליף רק מחנכת, אחד סיים עם הגן ועובר להיות תלמיד בכיתה ואחת שסיימה עם המעון ומתחילה להיות אחת משלושים ילדים בכיתת גן רגילה. עזבו את כל זה, בערך חודש אחר כך הם יעזבו איש איש את המסגרת שהם עוד לא התרגלו אליה ויעברו למסגרת חדשה. במקום שהם לא מכירים בו את השפה.

אולי הלחץ מתחיל לתת את אותותיו... עוד לא מצאנו דירה, המחירים לא נראים כמו משהו שאפשר לעמוד בו ואפילו שאני מנסה להיות פתוחה הגרמנית עדיין נשמעת לי כמו מטח קללות נורא. נעלמתי קצת, אני מודה, וזה לא שבאמת יש לי סיבה. אני פה, אני עוד אחזור, אולי מחר ואולי בשנה הבאה :-)