אמובטלת בברלין

האמת היא שאת הכרטיסים קיבלנו מתנה, ושעד השניה האחרונה עוד שקלנו למכור אותם וללכת לדפוק ארוחה באיזו מסעדה סמי פלצנית ולהרגיש בליינים. אבל עשינו עץ או פלי והדשא ניצח. אז ניכנסנו.

אם תשאלו אותו זו היתה טעות, כי כמו שהם אמרו בסוף, היה נחמד... אם תשאלו אותי היו רגעים של אושר ורגעים שקצת מתו בינהם אבל לשמוע את גידי גוב שר נאחז באוויר היה שווה את הארוחה הזו שבטח יהיו לה עוד הזדמנויות...יש כאלה שהתרגשו יותר ממני, ויש כאלה שנהנו יותר ממני, אבל אין לי ספק שמשהו היה שם באוויר. ילדים ונוער והורים וסבים עמדו שם כולם על הדשא ודיקלמו שירים ביחד. הדתיים והחילונים שרו באותו הקצב ושניהם נראו פתאום חדורי אמונה, כל שניה חלף על פני מכר ותיק או חברה אהובה, וזוג הלסביות שישבו לידנו רקדו בסוף עם הבחורה הדתיה. כולם אוהבים את כוורת, הם מצחיקים וחדים ואמיתיים וישראלים ומוכשרים בטירוף. והם גורמים לך להרגיש שיש פה דברים טובים ושאפשר עוד לעשות פה משהו. 

לא צרחתי בטירוף ולא רקדתי כמו משוגעת, ישבתי או עמדתי על הדשא ושרתי יחד עם חמישים אלף ישראלים את אותם מילים וזה היה מספיק מקסים ומספיק מדהים בשביל שאני לא אצטער שניכנסנו. 

אני נוטה לא להיות רגשנית כשמדובר באירועים של אחרים. החיים שלי ושל המשפחה שלי מספקים לי מספיק סיבות להזיל דימעה או לנפח חזה, אבל על הדשא שם, כשהם התרגשו, בדיוק עברה רוח קרירה שעשתה לי עור ברווז... וחייכתי לי וחשבתי שכאן, בדיוק כאן, בין כל האנשים האלה שפרוסים כמו שטיח ענק על הדשא, אני רוצה לגדל את הילדים שלי, ושאני שמחה שיש את המקום הזה, שתמיד ירגיש לי כמו בית.