אמובטלת בברלין

בבוקר ראש השנה הוא צלצל. תפתחו את השמפניה, הוא אמר, יש לכם דירה בברלין.

כבר קרוב לשלושה חודשים אנחנו מנסים למצוא את בעל הדירה הצדיק שיסכים להעניק לנו את הזכות לגור בדירתו הברלינאית. המחירים המטורפים, העובדה שאנחנו זרים ללא תלוש משכורת וחסרי חשבון בנק גורמת ללהם לפסול אותנו עוד בשלב הטלפון. בהתחלה ניסינו לבד. כשראינו שזה לא מספיק מצאנו מתווך שרצה סכומי עתק והחלפנו אותו למתווך אחר שרצה סכום היסטרי ואז מצאנו חבר של חבר והסכים לקחת רק משכורת חודשית אחת (ביורו, כן?) 

מרגע שמצאנו אותו הוא ניסה להרגיע אותנו שבסוף זה יסגר, אבל שזה יכול לקרות גם שבוע לפני הכניסה לדירה.. והינה, 24 יום לפני, הגיעה השיחה. בתמורה לטוב ליבו יוצא הדופן של בעל הדירה הברלינאי אנחנו מעבירים אליו סכום של שלושה חודשי שכירות כפיקדון ותשלום של חצי שנה מראש. זה משאיר לנו שקל תשעים בחשבון הבנק אבל זה לא באמת מעניין אף אחד, העיקר שהחוזה חתום.

עכשיו אנחנו צריכים להזמין את המכולה ולסגור פה את החיים שלנו. בשלושה שבועות. כשאמרתי שאני לא עושה כלום בלי לחץ בדיוק לזה התכוונתי, כי כל עוד לא היתה דירה בכלל לא התעסקנו עם מה צריך לעשות אחרי שתהיה. לא בדקנו טיסות, לא דיברנו עם ביטוח לאומי, לא ארזנו, לא סידרנו, לא טיפלנו בחשבון בנק. היינו עסוקים. בלמצוא דירה...

ואז בבוקר ראש השנה הוא צלצל. ובמקום לפתוח שמפניה פתחתי את שק הדמעות. לא רוצה לטוס, לא רוצה ברלין. לא רוצה עוד שלושה שבועות, לא רוצה לשלם. לא רוצה לעזוב את אחים שלי, בטח לא את אמא ואבא, לא רוצה לנגב ללילדים את הדמעות ולהיות חזקה. לא רוצה וזהו. תממודדו! כמו ילדה בת שלוש שאמורה ללכת לרופא שיניים ישבתי על המיטה ובכיתי. לא רוצה! מה לא ברור?! ל א  ר ו צ ה ! ! מי בכלל ביקש לעזוב את הארץ? מי בכלל רצה חוויה? אז אמרתי שזה טוב לילדים. אז מה?! מה אתם מאמינים לשטויות שיוצאות לי מהפה??? שיקרתי, תהרגו אותי. אין לי בעיה עם זה. 

הבחור שלי, שלא אוהב שאני בוכה, ניסה להגיד את כל הדברים הנכונים ולשכנע אותי שאת ההחלטה הזו לקחנו יחד, כי זו החלטה טובה. ונכונה... אבל כל הסיבות הנכונות שהוא נתן לא הצליחו לשכנע את הסיבה היחידה שעמדה לי בראש וצרחה : לא רוצה!!! לארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלוארוצה ל א ר ו צ ה ! ! וכי הסיבה שלי היא סיבה נטולת היגיון, כזו שלא מוכנה להקשיב. עומדת וצורחת ובכלל לא מסתכלת עליך כשהיא מדברת. זו סיבה בת שנתיים וחצי ששוכבת על הריצפה בקניון ורוקעת עם הרגליים בריצפה. כזו שלא משנה מה אמא שלה תעשה, היא כבר לא תקשיב עכשיו.

ואז ניסיתי להרגע, ואז בכיתי עוד קצת, ושוב ניסיתי, ואז כבר שרפו לי העיניים אז כל היום הסתובבתי כמו נרקומן אחרי מנה גדושה במיוחד. אפאטית עם סטילה. 

ולקראת הערב כבר התחלתי לעשות רשימה ובבוקר התעוררתי בשעות שאפילו הילדים שלי לא מכירים והמשכתי לרשום: להביא את הארגז מהדירה ממודיעין, למכור את המחסן פלסטיק בגינה, לסדר את הארון בחדר שירות ולהזמין סוף סוף את המכולה... רשימה כל כך ארוכה יצאה לי ועדיין נראה לי שלא רשמתי את כל הדברים. 

ואז קצת התחלתי להתרגש ואחים שלי, שאמרו לי פשוט שהם לא רוצים שאני אטוס ושנמאס להם להגיד לי שיהיה כיף ושזה שטויות עשו לי טוב על הלב. ולא הפסקתי לבכות בלב אבל הפסקתי להזיל דמעות. אני יודעת שהדמעות יחזרו אבל שגם כל הסיבות שהבחור מנה מולן  מתחילות לחזור. ואולי זו באמת תהיה שנה של התחלה חדשה, ואולי באמת המעבר יהיה קל. ב 1.10 אנחנו מקבלים את הדירה, אז אולי בכל זאת זאת תהיה אחלה של שנה.