אמובטלת בברלין

כבר עברו כמה ימים מאז שהכל הלך. מזרונים על הריצפה וכמה חולצות במזוודה,זה מה שנשאר איתנו פה. את הפוסט הזה אני מקלידה על המקלדת הכי מעצבנת ביקום- היא בוחרת לבד אילו אותיות יופיעו על המסך ומחליטה מאחרות פשוט להתעלם. חוץ מזה פרטיות היא מצרך נדיר כשאתה מתקלח במקלחות של זרים וישן על כמה מזרונים ושמיכות מאולתרים.. אנחנו עוברים בין חברים ואומרים שלום אחרון לכמה חודשים והילדים שלי בודקים את גבולות החיים בלי מסגרת בלי חפצים ובלי טלויזיה. עד כה הם הסיקו מסקנה אחת: אם תשתוללו תצעקו ותריבו כל הזמן הציוד שלכם לא יחזור.

בין כל זה אני מוצאת את עצמי מעריכה את כל מה שיש לי פה, ויודעת שכל זה לגמרי לא מובן מאליו. פעם, מזמן, כשהפוחזת טסה לטיול הגדול שלה, כתבתי שהיא לא מבינה שרשת הביטחון שבגללה היא כל כך לא מפחדת ליפול נשארת בארץ, והיום אולי אני מבינה שטעיתי, רשת הביטחון הזו תבוא איתי. לא ממש משנה לאן אני אלך. וזה מרגיע ומסדיר נשימה, ונותן לי להעביר את השבוע שנותר לנו פה בלי להתאשפז. 

החיים בלי חיבור מסודר לאינטרנט ובלי מקלדת נוחה לשימוש גוזרת על הבלוג סוג של מנוחה. ונכון שממילא תדירות הכתיבה שלי צנחה צניחה חופשית מאז שכל הסיפור הזה התחיל אבל עד שהמחשב האהוב שלי יגיע ליעדו ויתחבר לרשת יקח זמן. ונכון שאני כותבת בעיקר בשבילי, ואתם זה בונוס נהדר, אבל אתם אלה שתחסרו לי כי לכתוב אפשר גם עם דף ועט ולקבל אתכם אפשר רק כאן...

יאללה, נתראה בקרוב, כמה שיותר בקרוב

אאוף וידרזיין

:-)