אמובטלת בברלין

זה התחיל בכל מיני בומים שהסתובבו פה מידי פעם. משהו כמו פיגוע קטן מתחת לבית ומשם זה התגבר... בסביבות 6 כבר היינו בתחושה שמישהו שחרר את הניצרה והם כבר על אוטומט. כבר היה מספיק חשוך אז הוצאנו את הערכה שהכנו מבעוד מועד ועלינו למרפסת. גם אנחנו רוצים זיקוקים... כשהדלקנו את הראשון היינו עסוקים בלהתפעל ממה שיצא ממנו ששכחנו לגמרי מהשיגור... והשריקה.. שלושתם ברחו מיד פנימה וסגרו את האזניים אנחנו הסתכלנו אחד על השני והשתנו מצחוק. אנשים נבהלים תמיד היו הקיק הפרטי שלנו. גם אם זה אנחנו. והילדים. וגם אם יקח לנו זמן עד שנחזור לתפקוד מלא.

בשלישי כבר היינו מוכנים לפיצוץ וברביעי מראש העברנו אותם אל מעבר לדלת. ואנחנו קנינו חבילה קטנה. ממש קטנה. פיצפונת... פיצי פצפונת... כזו שבארץ בטח היו לוקחים מאיתנו את הילדים על כמה שהיא לא חוקית אבל פה מוכרים אותה בסופר, ליד המלפפונים חמוצים, כי את הסלים הגדולים הם שומרים לטילים...

בשבע בערך התלבשנו בכל שכבותינו ויצאנו לחפש זיקוקים אמיתיים. כאלה שמופיעים בשמיים, כאלה שלא יוצאים מריצפה... הילדים שלי היו היחידים ברחוב שמתחת לגיל 17 אבל זה לא הדליק לנו נורה אדומה, הבניין שאמר לנו שעל הגג שלו יהיו זיקוקים בשמונה היה שומם וכך גם הרחוב הכי מקושט בברלין. (יש להם קטע כזה... אין דבר כזה יותר מידי אורות לחגים...) פה ושם שמענו עוד בום מעומם מרחוק אבל לא התייאשנו והמשכנו לחפש. עד שהילדים צרחו הביתה.

בעשר דקות שהיינו בדרך הביתה קיבלנו תצוגת תכלית של כל ארסנל הזיקוקים הביתיים שיש לברלין להציע- ממרפסות הבתים, משפחות שלמות ברחוב, בתוך בניינים, מתחת למכוניות, בתחנה של הUBUN, בתוך הUBAN.. כשהגענו הביתה כבר היו דיווחים על הפלישה של בעלות הברית לדרזדן ואנשים טענו שהשחרור קרוב אז נעלנו את הדלת וקיווינו לטוב. באחת עשרה וחצי שלושת ילדי הצליחו סוף סוף להתעלם לדקה מקולות ההפגזות ונפלו שדודים אך מרוצים.

בחמישה לחצות לבשנו הבחור ואנוכי את מיטב מחלצותינו (מעיל, צעיף, כפפות, גרביים טרמיות וגעטקס) לקחנו את הסולם ועלינו למרפסת. (קומה רביעית, 80 מדרגות, תלולות, ארבעה מטר כל קומה, כל זה כבר אמרתי, כן?! אז אנחנו אחרונה...) את הסולם הדי רעוע שלנו הצמדנו לקיר ועלינו לקפוא על הגג.

תוך שניה וחצי, כמו באות מין השמיים, הקיפו אותי זיקוקים בשלושמאותושישים מעלות.  וכשאני אומרת זיקוקים אני מתכוונת לתקציב השנתי של מדינת ישראל + מופע פעמוני היובל, וכל זה רק מהדירה ממול.. 

מחזה מדהים שבו הפחד הזה, של להיות על גג מחליק בקומה חמישית של עיר זרה מתערבב עם מראות של חושך וצבע ואור. עם קולות נפץ שלא מפסיקים ועיניים שלא יודעות לאן להסתכל. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהתנשקתי בסלסבטר. בטח השעה היתה קרוב לחצות ועשרה, אבל התפאורה היתה הטובה ביותר שראיתי בימי חיי.