אמובטלת בברלין

פעם, מזמן, כשרק פתחתי את חשבון הפייסבוק שלי, הצטרפו אליו רק חבריי הקרובים. משם לאט לאט הוא גלש לחברים לעבודה ומשם זה התפתח. אני לא מחזיקה באיזה חשבון מטורף של כמה אלפי חברים... אבל הוא התחיל כמקום קטן ואינטימי. לפני בערך שלוש שנים אירגנו פגישת מחזור של בני הקורס שלי מהצבא ואז נוספו לי עוד כמה עשרות "חברים" שלא הייתי איתם בקשר יותר מעשר שנים, אחר כך היתה פגישת מחזור של התיכון ואחד מהיסודי מצא אותי בטעות והתחיל פרוייקט נורא של חידוש קשרים שמתו בצדק. תוסיפו לכל זה את העובדה שיש לאמי היקרה 13 אחים ולאבא שלי 12, לכל אחד מהם יש לפחות ארבעה ילדים שלכווולם יש פייסבוק, כמה מהם אני מאוד אוהבת אבל כמה בכיתה ג' וכמה אני פשוט לא מכירה... בחיי, לא מתוך כוונה רעה, הם פשוט נולדו אחרי שאני כבר גדלתי ויש להם שמונה אחים חרדים (ל90% מהם קוראים על שם סבא שלי ויש עוד עשרה אחוז שעדיין לא קוראים בלי ניקוד).

ואז עברתי מקום עבודה והוספתי עוד אחד, ובני הנוער של המושב מצאו אותי במסגרת הרחבת מעגל החברים שלהם שכלל בקשת חברות מהמוכר במכולת של המושב וזה שאתמול הם ישבו לידו באוטובוס לירושלים. 

אבל הבעיה האמיתית התחילה כשהדור המבוגר של המשפחה שלי החליט שפייסבוק זה ה-דבר. שאם אין לך כזה אתה בכלל לא מבין ואתה כנראה לא מדליק/מגניב/להיט/כלמילהאחרתשמתהלפני67שנה. במסגרת פתיחת החשבון שלהם הם דבר ראשון ביקשו חברות מכל מי שיש לו שם משפחה זהה לשלהם. לפעמים הם נפלו גם על בני משפחה. אחר כך הם עברו על רשימת החברים שלהם וביקשו חברות מכל שם שהיה נשמע להם מוכר ואחר כך, כשכבר היה להם חשבון רציני עם 32 חברים, הם ביקשו מהחברים בעבודה.

המסמר האחרון בארון הפרטיות של הפייסבוק שלי היה לפני כמה חודשים כשזוג הורי היקרים, חמותי וכל ארסנל הדודים שלי הצטרפו בבת אחת לפייסבוק. כל בקשת חברות שקיבלתי היתה כמו מכה מתחת לחגורה... החברות עם אבא שלי הרגה את העדכון האינסופי כי "מה זה מעניין את כל העולם מה את עושה?" "למה כל דבר את מצלמת?" "למה כל העולם צריך לדעת איפה את נמצאת? את יודעת כמה זה מסוכן?" החברות עם אמא שלי הרגה את ההערות השנונות על סטטוסים של חברים "מי זה X?" "למה התכוונת שכתבת Y?" "לא הבנתי" "לא הבנתי..." "אה..אבל למה כתבת את זה?" דודה אחת שלי התחילה לבדוק מה אני מבשלת אז סיימתי באחת עם כל תמונות האוכל, והשניה פירסמה לי ברכות יום הולדת שבהם היא נזכרת בערגה איך היא החליפה לי חיתול. הלכה הספונטניות.

היום, כשהניוז פיד שלי הוא כמו עיתון משפחתי בלי רכילות (!), שבו כל אחד מפרסם ברכות כמו "תודה לבני היקר שאין עוד כמוהו בכל העולם על שלקח אותי למסעדה, אני מאוד אוהב אותו ואת אישתו הנפלאה שמכינה חמין הכי טוב בעולם" אני שוקלת להתאבד. לא מחלון הקומה הרביעית פה בשוסטרוסשטראסה אלא מהפייסבוק. להעיף אותו מחיי אחת ולתמיד. כי למחוק/להתעלם/להסתיר את כל המשפחה, הבאמת נפלאה שלי, יכול לגרום למשבר אמיתי ביחסי ישראל ברלין שתוצאותיו יכולות לנוע בין התעלמות באירועים משפחתים ועד למחיקה מהירושה. ואני אוהבת את המשפחה שלי. באמת אוהבת... אהבה אמיתית שבלב. אבל רוצה את הפייסבוק שלי פנוי להתעללות בחברות, להערות אגביות אצל חברים מהעבודה ובכלל, העניין הזה שאדון צוקרברג ירום הודו, מראה למי שהייתי איתו בגן שושנה את מה שכתבתי כהערה לתמונה של חברה אמיתית הוא חטא אמיתי שמצדיק עונש מוות. 

כי שם נפלא כמו שלי לא בונים ביום אחד אבל הערה אחת מדודה שלי יכולה להפוך אותו לבאמת בלתי נשכח.

**** הצהרה

אני, אמובטלת בברלין לבית ישראבלוג, מתחייבת בזאת שלא להביך את בניי וביתי היקרים ביום שבו יצטרפו לספר הפנים המקולל. לעולם לא אספר שם איך האחד הרס אמבטיה משותפת בחירבון ולא איך השני היה נראה בתמונה שצילמנו בשדה הכלניות. אני מתחייבת בזאת להיות חברה שלהם לצורכי ריגול, הפרת פרטיות ומעקב אחר חייהם בלבד ושלא על מנת להרוס את חיי החברה שלהם לדורות הבאים. לפחות לא עד שאני, אמובטלת, אהיה בת 92, שכן החוק היבש מאשר לכל מי שהגיע לגיל הזה לאבד את המסננים הקיימים בין המח לפה או במקרה של הפייסבוק ליד. אם הגעתי לגיל הזה הם כנראה יצטרכו להתמודד.