אמובטלת בברלין

היא הגיעה לשלושה ימים עם עיתונים ופסק זמן. ביום הראשון הסתובבנו סביב הזנב וקפאנו מקור אבל אז התאפסנו (קצת) והגיע השלג. כשיצאנו בבוקר היו רק סימנים אבל עד שהגענו לגן של הקטנה כבר היה ברור שהוא לא הולך להפסיק. שעה אחר כך כבר העיר האפורה הזו נצבעה בלובן בוהק שכיסה את גגות הרעפים, את המדרכות והשדרות כשהשלג מלביש בלבן אפילו את העצים הכי עירומים באיזור. זו היתה, ועדיין, חגיגה לעיניים.

כמה פחדתי מהשלג הזה. כמה קיוויתי שהשנה, באורח פלא, הוא ישכח את ברלין... והוא שכח, כי כבר כמה שבועות אומרים לי שאין דבר כזה שבאמצע ינואר עדיין לא לבן פה אבל אז הוא נזכר.. וגם אני... נזכרתי שבעצם אני אוהבת שלג. ושלג הילדות שלי היה לו טעם של חופש ושל בית ושל מרק חם.

ואני יודעת שבבית שלי הוא היה הולך אחרי יומיים... ושלידי היתה המשפחה המופרעת שלי שאיפשרה לי חגיגה אמיתית... ושלא הייתי צריכה להסתובב שעתיים בחוץ לאסוף ילדים מכל מיני גנים ובתי ספר ושגם היה לי אוטו. אבל על זה יהיו לי עוד כמה שבועות טובים לקטר.

בנתיים אני נהנית... מהעיר הזו, שכל כך יפה לה לבן. ומהחברה. שאפשר לחגוג איתה עם בגט פלצני וחרדל מפונפן אבל לאכול אותו עם הידיים באמצע הקה דה ווה. שאפשר להרדם איתה מול סרט בבית בלי להרגיש שאני מפספסת משהו בחוץ ואפשר להחליק איתה בשלג ולהתפוצץ מצחוק.