אמובטלת בברלין

כבר כמעט שלושה חודשים שהקטנה הולכת לגן כל בוקר. יש לנו כבר הכירות מעמיקה עם מי שעולה איתנו בכל תחנה ואנחנו יודעים כבר איפה יורד כל אחד. 8 התחנות הראשונות בתחתית הן לא בעיה, מחכים בתחנה יבשה וחמה מתחת לאדמה, לפעמים מסריח, לפעמים צפוף אבל חם ויבש הן מילות המפתח. תחנת האוטובוס שאחריה לעומת זאת, היא עמוד. אחד קטן ובודד, בלי סככה, בלי ספסל ובלי איזו זכוכית קטנה להגן מהרוח. עמוד. והאוטובוס הזה הוא היחיד שמגיע אל הגן.

בהתחלה, כשהיינו סביב ה6-8 מעלות זה היה נחמד... את דקות ההמתנה העברנו ב"ים יבשה" על שביל האופניים או בתחרות ריצה על המדרכה, אבל כשהתחילו לצנוח הטמפרטורות כבר עמדנו (אני עמדתי, היא ישבה לה בנוחות על זוג הידיים השריריות שלי, עם טיפת עזרה מאזור האגן... וקברה את הראש שלה עמוק בתוך הכתף החסונה שלי. כי קררררר לה) בצד, יחד עם כל שאר הממתינים לאוטובוס. לפעמים דקה או שתיים לפעמים גם רבע שעה... 

אבל אז גיליתי תגלית: בדיוק מול העמוד הערום שאמור להיות תחנת האוטובוס שלנו יש בניין משרדים. עם מבואה קטנה וחמימה... וסגורה. מידי פעם אנשים נכנסים לאיזה משרד או יוצאים ממנו...ואני מתמלאת קינאה במעבר הזה למקום אליו הרוח לא מגיעה. כשהטמפרטורות היו סביב ה 2-3 מעלות גיליתי שבקומה הראשונה יש בנק. בנק רגיל של אנשים רגילים. שמידי פעם הם לוחצים על הכפתור של הבנק באינטרקום ואוטומטית נפתחת הדלת... בלי ששואלים אותם לאן ולמי...אז החלטתי לנסות. ולחצתי... ובאורח פילאי נפתחה הדלת, אז נכנסתי עם הקטנה  וגיליתי עוד עניין פעוט. המבואה מחוממת... בהסקה ענקית לאורך כל הקיר ויש ממנה תצפית מצויינת אל הכביש שממנו מגיע האוטובוס!

למחרת ניגשתי בצעד בטוח, צלצלתי לבנק והדלת נפתחה. הקטנה מיד נצמדה להסקה ואני הייתי מאושרת. בשניה שהאוטובוס הציץ בפינת הרחוב יצאנו מהמחבוא ועלינו לאוטובוס. איתנו עלו גם מליוני מבטים זועפים של כל החברים הקבועים שלנו שחיכו ברחוב. הם לא אהבו את זה.

ביום השני קיבלתי מבטים זועפים כבר ביציאה מהאובן. הם ליוו אותי בכעס עת צילצלתי באינטרקום ובהו בי כל זמן שהתחממתי לי על ההסקה בפנים. כשהופיע האוטובוס הם כולם אצו רצו לעמוד לפני ונתנו בי מבטים זועפים כאילו מינימום זרקתי עכשיו אריזת קרטון לפח של הזכוכיות.

המבטים האלה ליוו אותי כל בוקר במשך כמה שבועות ואהבתי להתעלם מהם ולעשות לביתי... אבל אז, ביום לא בהיר אחד, הגיע השלג. 

אחת מהזועפות הראשיות החליטה לעשות מעשה וברגע שנכנסנו פנימה היא צילצלה באינטרקום. אני ניסיתי להתחבא בפינה לפני שהיא תתחיל לצרוח בגרמנית אבל זו מבואה קטנה אז היה נראה לי עדיף לתפוס את הקטנה ולהתחיל לשיר.

הצוציקית הקטנה שלי, שביום רגיל צורחת שירים בעברית תחת כל עץ רענן החליטה דווקא הפעם להגיד שלא בא לה והזועפת התקדמה... זה היה נראה אבוד.

או אז הזועפת חייכה אלי חיוך קטן ושלחה שתי ידיים אל ההסקה הגדולה. אני שלחתי אליה חיוך מבין וחזרתי לענייני. שלוש דקות אחר כך הצטרפו לכוחות הרשע זוג הזקנים שיורדים בבריכת השחיה ליד הגן. 

למחרת בבוקר, כשהגעתי לתחנה הזועפת כבר חיכתה במבואה ואיתה עוד חמישה אנשים. אפילו לא הייתי צריכה לצלצל לבנק, הם פתחו לי את הדלת ופינו לקטנה מקום על ההסקה. 

אמובטלת:1 ברלין:0