אמובטלת בברלין

אני חיה פה כבר כמעט חצי שנה. לפעמים אפילו לי עדיין הסיפור הזה לא ברור.. כי זו חצי שנה שבה אני לא יכולה להרים את השפורפרת בקלות ולשאול את מי שלא לידי סתם מה נשמע. וזו חצי שנה שבה אני משתדלת לא לחשוב בה על הגעגוע, סתם כי הוא כואב מידי וארוך מידי ובעיקר חסר תוחלת. זו חצי שנה שבה הילדים האהובים שלי מוכיחים לי כמה מליון מילים לא באמת יכולות לתאר וכמה מספיק לפעמים רק להגיד תודה. זו חצי שנה שבה מה שיש לי, באמת, זו המשפחה שלי, וזו חצי שנה שבה אני מגלה שאני לא באמת צריכה יותר מזה.

זו חצי שנה שבה אני עסוקה בלהסתגל ובלנסות ובלגלות ובלכעוס או להתאכזב ובלהמשיך.

בעיקר אני עסוקה בלהמשיך.

וברגעים שאני מרשה לגעגוע לחלחל ולפרוץ אני נזכרת שיש לי בארץ אחות מתעגלת. שבטח יושבת על הספה וכועסת על העולם כי זה מה שהיא עשתה בשלב הזה בהריון הקודם.. ושאני היחידה שזה הצחיק אותה אז. וכשאני מרשה לגעגוע לגלגל לי דמעות מלוחות על הלחיים אני יודעת שאני רוצה לשבת לידה, על הספה הזו. ולראות אותה כועסת. ולצחוק עליה עד שהיא תצחק. או תבכה. או תזרוק עלי נעל. כי זה מה שעשיתי בהריון הקודם.

ואני נזכרת שהריון זה בעצם חיים שלמים בתשעה חודשים. והיא עוברת אותם בלעדי. ואני יודעת שאני לא אהיה ליד המיטה שלה כשהיא תתגלגל החוצה מחדר לידה ואני לא אחבק את האחיינית המריחה שלי כמה שעות אחרי שהיא תגיח החוצה. וזה כואב לי, אבל הרבה יותר מציק לי שאני לא יכולה לשבת לידה על הספה. כשהיא כועסת על העולם או מוצפת בהורמונים של לידה והנקה. כי הגעגוע שלי, זה שאני לא מרשה לו להפריע לי ביום יום, ואני מועכת אותו חזק לתוך אחד מחדרי הלב האחוריים, הוא געגוע ליום יום. לנוכחות. לפשטות שבלהיות ליד מי שאתה באמת רוצה להיות לידו. ללקחת את הרכב ולהגיע אליה עם שלושה ילדים צווחים ולשבת לה על הנשמה. או הפוך. ולהתעצבן שהיא מאחרת לארוחה של שבת או שהפלאפון שלה אף פעם לא זמין והיא לא חוזרת לשיחות ולשמוע אותה אוהבת את הילד שלה הכי שאפשר וחונקת אותו באהבה עד שהוא צוחק. או בוכה. או זורק עליה נעל.

ובכלל, זה שאני עסוקה בלהמשיך ובלדחוף עמוק את הגעגוע,למקום שבו הוא לא יפריע, לא אומר שהוא לא יוצא מידי פעם לחלץ איברים.