אמובטלת בברלין

קצת אחרי שהיא הגיעה, ישבנו כולנו בסלון... הילדים בדיוק טיפסו לי על הראש והיא אמרה "כבר די הרבה זמן לא כתבת בבלוג שלך". הסתכלתי מסביב, כי אולי אני טועה ומתישהו בחמש דקות האחרונות התגנבה לפה עוד מישהי מעל גיל ארבע.

הבחור שלי שמר על ארשת רצינית ובהה בקיר אז עשיתי את הדבר היחיד שנראה היה לי הגיוני לעשות. אולי לא שמעתי נכון. אולי זו היתה בת קול מהשמיים. אולי אלוהים היא בכל זאת אישה. (קול פנימי: תתעלמי! תתעלמי!! תתעלמי!!!) 

אבל אז היא הישירה אלי מבט ושאלה "למה?!" 

"מה?" לא התבלבלתי "איזה בלוג?!"  (קול פנימי: תכחישי! תכחישי!!! תכחישי!!!) "נו...זה עם האישה המגהצת למעלה" ענתה לי אימו של הבחור.

(קול פנימי: זה הזמן למות! זה הזמן למות!! זה הזמן למות!!) 

שוב הסתכלתי על הבחור. היחיד שיכול להבין לליבי. הוא היה קבור עמוק בספה וניסה להעלים חיוכים (קול פנימי: למה למות אם אפשר לרצוח? ואל תתני לי להגיד את זה עוד פעמיים, הסכין של העוגה פה על השולחן..) 

זו היתה הנקודה שבה התחלתי לגמגם "מממממה? מממממממממאיפה את ייייייודעת?!"

"מה זאת אומרת?" ענתה לי החמות "מהפייסבוק" 

קצת יותר משנתיים אמובטלת קיימת, ואני בחיים, אבל ב ח י י ם לא פירסמתי את הבלוג שלי בעמוד הפייסבוק שלי. יותר מידי אנשים מכירים אותי שם ואת הבלוג שלי לא. ככה היה לי נח, ככה רציתי שזה ישאר. אבל לפני שנה בערך פתחתי עמוד לאמובטלת.

יש בו בדיוק 37 לייקים ולפעמים (1)כששורה עלי הרוח (2)ולא שכחתי (3)ולא חשבתי שהפוסט מחורבן (4)ולא פחדתי שאנשים שאני לא מכירה מהבלוג יכנסו לי לחיים (אחת ל32 פוסטים בממוצע) פרסמתי שם לינק. זאת אומרת לא אני פירסמתי. אמובטלת פירסמה. שום עקבות לא הובילו אלי. ואף אחד לא יכול היה לדעת מי מתחזק את העמוד הזה. 

וכשהבחור אהב את הפוסט הוא עשה לזה לייק. בעיקר כי הוא אוהב אותי. אבל אהבה היא סיבה מספר אחת לרצח. אני לא חושבת שמישהו יוכל להאשים אותי את בבית משפט אני אגיד שאמא שלו קראה לי את הבלוג. כאילו, איזה שופט יבוא אלי בטענות כשאני אסביר לו שחמותי קראה שבא לי לתת לילדים שלי סטירה?!

סביר להניח שקו ההגנה יהיה שזה דווקא החמיא לי ושמעולם לא אמרתי לו לא לעשות את זה. ושהיו פעמיים שהוא עשה share וקיבל המון לייקים אז קצת השווצתי בפניו שזה הכל בזכותי ושלא יתלהב אבל בכל זאת... זו אמא שלו... והיא קראה לי בבלוג....

זאת אומרת, אני מאוד אוהבת את חמותי, ואני אפילו חושבת שהיא סבתא מהספרים. סופר סבתא (מירה, נשבעת, באלוהים, נכון שעכשיו את קוראת פה אז לא נעים, כן?! אבל בסך הכל את בסדר, בחיי באלוהים. שפה אני אמות אם לא!!) אבל לקרוא פה בבלוג זה קצת כמו לחטט לי במגירה של התחתונים...

ובעיקרון, אתם, שמחטטים לי במגירה הזו פעם בפוסט, לא מכירים אותי ואני לא אתכם... אז לא אכפת לי שתראו שיש תחתון אחד שפרום קצת בצד וכמה תחתונים מתחרה. אין לי גם בעיה שתראו את התחתון האידיוטי עם הציור של גארפילד על התחת ואת זה שאני לא זורקת אפילו שיש בו חור. כאילו תראו אותי ברחוב ובחיים לא תדעו שזו אני. כי על התחתונים אני לובשת מכנס. בדרך כלל.

אבל עכשיו היא כן.

(קול פנימי: טוב, אם את לא מתה, וגם לא היא, אז אמובטלת מתה. זה ברור לך כן?!)   

אם נחזור לרגע לספה אז היה ברור שהגיע הסוף. אפילו כבר דמיינתי לי פוסט פרידה קורע לב שאחריו אמובטלת נשלחת על רפסודה למות בטרם עת. דמיינתי לי איך אני מוחקת בדמעות פוסט אחרי פוסט כי לכו תדעו, אולי יש איזה פוסט שהיא פספסה. אולי היא לא שמה לב שאני מודה שאני לא כזו מושלמת. אולי התדמית שלי לא לגמרי נפגעה. אולי היא לא תתקשר לקדמן. או שאולי היא כבר התקשרה....?! ואם היא לא, אז למה?!

(קול פנימי: את לא מסוגלת למחוק. אין בעיה. תירגעי. תנשמי. ואז תתאבדי. נורא פשוט.) 

כבר שנים יש לי את המלחמה הזו עם עצמי. מה את מסתירה כבר? מי שמע מה את כותבת...? על זה יקום או יפול העולם? כולה את לא אוהבת להיות בוועד והבת שלך טוחנת נזלת לארוחת בוקר. מי שמע... זה לא שאת רוצחת חתולים בימי שישי בבוקר. אז נכנסת לסאונה של הזקנים הערומים ולכלכת קצת על סופר נני. את יודעת, זה לא שמישהו פה באמת חשב שאת מושלמת.. מי שמכיר אותך יודע שאת קלמזי מתוסכלת שבעיקר יורדת על העולם ומרגישה טוב עצמה. ומי שלא... ובכן... עכשיו הוא יודע...

ואז החלטתי... הינה: מיטל. פעם הייתי מיטל אלקיים היום אני מוסקוביץ אלקיים באדיבות הבחור...

ככה נראית התמונה האחרונה שלי בזרם התמונות בנייד... באדיבות האמצעי (6.5) צלם חובב . זו לא התמונה שאני הכי אוהבת ויש לי הרבה יותר טובות. גם אין עליה שום פילטר ורואים את החצ'קון בצד. אבל ככה כנראה הבן שלי רואה אותי נכון ללפני יומיים. אז היא הכי אמיתית שיש לי.

שימו את זה במומלצים. שימו את זה בנענע10. אתם לא מפחידים אותי. אולי אני אפילו אגיד לבחור שיעשה לזה share. או שפעם אחת בחיים אני אעשה share לעצמי. אין זמן יותר טוב מעכשיו. 

מצד שני אני לא הבחורה הכי החלטית ביקום. אז זאולי מחר אני אתחרט. אולי אני אמחק את הכל בשבוע הבא. אבל בנתיים אני שולחת ובורחת. אולי נתראה בפוסט הבא...