אמובטלת בברלין

בשני ימי השואה האחרונים, שבהם היה לי בלוג מתפקד, פירסמתי את הקטע הזה. חשבתי שאני אמשיך לעשות את זה וככה אולי אצליח קצת להקטין את הבורות שקשורה לשואה של מי שלא היה באירופה. אבל זה היה לפני שידעתי שיגיע יום השואה ואני אגור בברלין.

בטלויזיה הגרמנית לא מתחילים להאט את קצב התכניות ולא ישדרו עוד מעט טקס שבו ניצולי שואה מדליקים משואות יחד עם הנכדים שלהם. מחר בבוקר אני לא אצא החוצה לרחוב ואראה את הרחוב משתתק ואת המכוניות עוצרות לשתי דקות שמצמררות לכל בעל חי את הדם. הגרמנים ילכו לעבודה כבכל בוקר והתחבורה הציבורית, בדיוק בשעה אחת עשרה, תמשיך להיות מדוייקת כבכל יום. רק שמחר זה אולי יראה לי קצת יותר מכעיס ממופלא.

עוד לא החלטתי איך אני אציין את מחר. אולי אני אצעד על המדרכות הברלינאיות המרוצפות בלוחיות זיכרון מוזהבות, אולי אני אסע לשונברג ואקרא את השלטים שמורים ליהודים לעבור לצד השני של המדרכה ולענוד טלאי צהוב. אולי אני סוף סוף אבקר במוזיאון היהודי ואולי אני אשב מול המחשב ואקרא עדויות. אבל אני אהיה פה. במדינה הזו שבגללה תשמע מחר צפירה ובגללה היום ביד ושם יתאספו כמה אלפי אנשים שבכל יום רגיל אין להם מה לאכול אבל פעם בשנה כולם מזדעזעים מזה.

אני אחשוב על הסבתא של הבחור שלי, שהיא והמספר שלה יושבים מול הסקייפ פעם בשבוע ומדברים עם הנינים שלה, שיושבים בעיר הזו, של מי שרצח לה את כל המשפחה. ואני אחשוב אם אנחנו לא עושים לה עוול.

אני אשב במדינה הזו, שהגעתי אליה כי היא נוחה, ומאפשרת, ואחשוב לעצמי שאולי השיקולים שהכריעו בסוף את הכף קיבלו משקל גדול מידי. ואני אחשוב לעצמי אם אפשר בכלל לכפר על שנאה. על רצח. על משרפות.

אני אשב במדינה הזו כשאני יודעת, שזה יכול לקרות שוב. זה יכול לקרות כאן, כי הגרמנים הם כאלה, מבצעי הוראות כאלה. מחונכים כאלה. שומרי חוק כאלה. אבל זה יכול לקרות גם במקום אחר. כי גם בארץ שלנו, שאמורה לדעת מה זה שואה, יש מקומות שהגזענות צומחת בה במהירות שמבהילה אותי. ובכל זאת אני, בפעם הראשונה, אדע, שלי, יש לאן לברוח. שלא משנה מה, לילדים שלי יש בית. 

אין פה פוסט סוחט דמעות. בין השורות לא מסתתרת תובנה. יש פה רק זהות יהודית שמרימה ראש ונחמה גדולה בזה שלי, יש מדינה.