אמובטלת בברלין

טוב אין ברירה... בסוף השרביט הזה הגיע אלי ואני חייבת לכתוב על הפעם הראשונה... והאמת? אין לי שום רעיון... בחצי שנה האחרונה יש לי מליוני פעמים ראשונות: הפעם הראשונה שרציתי לבכות בגלל השירות לקוחות של האינטרנט (אבל מאז כל כך הרבה פעמים רציתי לבכות בגללם שאני בכלל לא בטוחה שהפעם הראשונה היא כזו ששווה לזכור אותה)  הפעם הראשונה שהילד שלי נאם לי נאום בגרמנית (ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות...) הפעם הראשונה שבה ניסיתי לדבר בגרמנית (אבל מאז כל הפעמים שבהן ניסיתי נשמעות בדיוק כמו הפעם הראשונה...) או הפעם הראשונה שהרגשתי בבית (ממש לא מזמן, אז אולי כדאי לחכות עם זה קצת...)

אבל הכל נורא טרי כזה, וחדש... ותובנות אמיתיות הן לא הארה של רגע, אז ירדתי מהפעם הראשונה הגרמנית שלי וניסיתי ללכת קצת יותר אחורה.

את הפעם הראשונה האמיתית שלי, זו שאף שרביט לא נכתב עליה, אני לא ממש זוכרת... יש לי איזה זיכרון עמום של המיקום והרגע אבל היא היתה חלק ממערכת יחסים אוהבת ומאוהבת ואני זוכרת בעיקר שאחר כך נרדמתי בתוך חיבוק. (יש תובנה אבל אין סיפור...) אחר כך היו כל מיני פעמים ראשונות- ברכב (לא נח) בים (לא מומלץ) אבל לא באוויר... אז גם שם אין סיפור.

אחר כך חשבתי על הפעם הראשונה שילדתי. אבל זה לא סיפור, זו מורשת קרב... ויש לי גם כמה קוראות צעירות ופוריות, וסתם חבל לדלל אוכלוסיה איכותית כזו. משם עברתי לפעם הראשונה שצעקתי בחזרה על המפקד שלי בצבא, אבל מכיוון שאחרי הפעם הראשונה הוא לא העז להרים עלי את הקול אפשר גם לקרוא לזה הפעם האחרונה. על הפעם הראשונה שאמרתי "אני אוהבת אותך" כתבתי פה לא מזמן, את הפעם הראשונה שכתבתי סיפור פירסמתי פה קצת לפני..  בקיצור, לא מצאתי פעם ראשונה. 

אבל טליק ביקש.. ובכלל, מי אני שאשבור שרביטים?! אז הינה היא... 

לקורס קצינות יצאתי עם החברה הכי טובה שלי מהבסיס. בערך באמצע ההשלמה אבא שלי עבר ניתוח והמשפחה שלי, שתמיד מנסה למנוע דאגה אבל רק מדאיגה עוד יותר לא אמרה לי כלום. ניסיתי לתפוס אותם ביום שישי, שניה לפני השבת, ושום כלום... נאדה. אף אחד לא עונה. לא הנייד היחיד שהיה אז בבעלות האבא היקר שלי ולא בבית.. אז עוד זכרו מספרים בעל פה אז התקשרתי לאח של אבא שלי ושאלתי מה קורה ואולי הם יודעים...והוא אמר לי בטבעיות שאבא בבית חולים, הוא עבר אתמול בערב ניתוח ובטח כולם אצלו. ניתקתי את הטלפון והלכתי למפקדת שלי. ביקשתי לצאת הביתה. "לא יודעת אם הכל בסדר או לא, לא יודעת איזה ניתוח, לא יודעת כלום, הם לא עונים בשבת אז תני לי לצאת לבדוק..." והיא אישרה לי לצאת עם הרכב הראשון שיצא מהבסיס בצאת השבת והשביעה אותי שאני אתקשר כשאגיע.

באותה שבת הבחור יצא הביתה אחרי חודש בלבנון והחברה שלי באה איתי שוב לטלפונים הציבוריים בכדי לסכם איתו שהוא יקפיץ אותי הביתה או לבית חולים... תלוי אם ההורים שלי יענו לי עד אז או שלא. במהלך השבת אמא שלי ענתה לצילצולים האינסופיים של המכשיר, והסבירה לי שאבא עבר ניתוח פשוט. והכל בסדר.. ומכיוון שהייתי אז גם צעירה וגם בקורס קצינות, והייתי אז  גם טיפשה וגם חדורת מוטיבציה... ניגשתי מיד למפקדת שלי, סיפרתי לה שהכל בסדר, מסרתי את מס המחלקה והחדר וביקשתי בכל זאת לצאת הביתה. והיא, או שהתפעלה מהטמטום או שהיתה גם טיפשה וחדורת מוטיבציה, אז היא אישרה לי לצאת.

כשחזרתי לקצה העולם, בדיוק עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, אף אחד לא דיבר איתי. לא החברה הכי טובה, לא אלה מהחדר ליד ולא עוד 20 צוערים שעברו איתי יחד קורס + שירות +3/4 השלמה. שעה וחצי אחרי כן , נקראתי לחדרה של המפקדת שלי ששאלה אותי אם הבחור חזר מלבנון. עניתי שכן. היא שאלה אם פגשתי אותו ועניתי לה שכן. שהגעתי עם הטרמפ עד לצומת מסוימת משם הוא אסף אותי ולקח אותי לבית החולים. היא התקשרה במקום לבית החולים, סיפרה שהיא המפקדת של הבת של .... ושהיא רוצה לדעת אם יש להם מאושפז בשם הזה. הם אישרו ואפילו שאלו אם היא רוצה לדבר איתו. ונשארתי בקורס.

חזרתי לחדר, מבולבלת, פגועה, כועסת, בוכה.. ועשיתי שם סצינה שלא הייתה מביישת ילדה בת שנתיים שלא נתנו לה גלידה באמצע הקניון. בכיתי, וצעקתי ובכיתי וצעקתי קצת. ואם יש נקודה בחיי שהייתי שמחה אם לא היו לה עדים זו היתה התגובה ההיסטרית שלי כשחזרתי לחדר. אבל היו. הרבה.

לקח לי זמן להירגע אבל מששבה אלי שפיות דעתי ניגשתי אל האחד שידעתי שיענה לי לא משנה מה ושאלתי אותו. והוא סיפר לי. אני רק ישבתי מולו בשקט ולא ידעתי איך להגיב.

בסוף כל שבוע בקורס, היה מין נוהל כזה של משוב. אין מפקדים בחדר וכולם יושבים במעגל. כל אחד בתורו מקבל מכל הסבב נקודות לשיפור ולשימור על השבוע שחלף. בתור שלי על אחרים שתקתי ובתור של אחרים אלי קיבלתי בעיקר קומפלימנטים. שוב עלו הדמעות ושוב לא הצלחתי לשלוט בעצמי, אמרתי (לפחות הפעם זה לא היה בצעקות) להם שהם צבועים. שאף אחד לא בא לשאול אותי ושישר הם האמינו למי שהיתה אמורה להיות החברה שלי. שאני שמחה שהקורס נגמר ותודה רבה על לא דבר. בוכייה ודרמטית יצאתי מהחדר וטרקתי את הדלת.

כמה שבועות נוראיים אחר כך צעדתי על מגרש המסדרים וקיבלתי סוף סוף את הארון. אני לא יודעת אם שמחתי שסיימתי כמו ששמחתי שהסיוט ההוא נגמר.  

זו היתה הפעם הראשונה שבגדו בי. הפעם הראשונה שהחרימו אותי. הפעם הראשונה שחשבתי שאולי אני לא יודעת לבחור חברים. אבל זו גם היתה הפעם הראשונה שבאמת היה לי רע ונשארתי. וסיימתי. זה אמנם שיעור שאני שמחה שלמדתי (למעט ההיסטריה ההיא כשחזרתי לחדר...) ושבטח כולם נבגדים פעם או פעמיים בחייהם אז אם כבר, עדיף מחברה בגיל 19.. בגדו בי מאז עוד פעם או פעמיים, אבל אף אחת לא כאבה כמו הפעם הראשונה, ובכל הפעמים אחר כך דווקא הייתי מאוד גאה בתגובה שלי. ואולי בגלל זה אמרתי שתובנות אמיתיות לא מגיעות ברגע. כי היום, אחרי כמעט 18 שנה הייתי אומרת לה תודה.  

את השרביט אני אעביר לאבו אלמוג, לסולל הדרך ול Flying Amber כי ברגע שכותבים את השם שלכם אתם חייבים!