אמובטלת בברלין

חמש דקות בערך אחרי שכתבתי איזה מכתב סתמי על דברים זניחים ועוד העזתי לקרוא לו דברים שברומו של עולם מצאו את הגופות. ישבתי מול הפייסבוק הצורח שלי וראיתי את הסמולנים האלה רבים עם הימנים האלה וראיתי את השרים והחברי כנסת האלה והרבנים האלה, כולם מנסים להסביר למה הם צודקים וכל העולם טועה. ומהצד היה נראה לי ששני מחבלים שרצחו שלושה נערים הצליחו הרבה יותר מלהוסיף שלוש גופות למאזן המוות.

בערב, כשההורים של שלושה נערים עשו משהו שנראה לי שאי אפשר לחיות אחריו וקברו את הילדים שלהם שאר העם היה עסוק בלריב. זה היה ריב של ימנים ושמאלנים ואספסופים ומתייפייפים וסמולנים וימנים וסתם להיות עצוב כבר לא היה שווה אם אין לך איזה פוסט מתלהם לפרסם על הקיר.

אתה לא יכול להיות סתם ימני אם אתה לא מבקש נקמה. ואתה לא יכול להיות שמאלני ועדיין להיות עצוב. ואמא אחת, שעמדה מול גופת הבן שלה אמרה שיותר מהכל הוא איחד את העם ואני ישבתי לי בדירה האירופאית שלי ואמרתי לעצמי שכנראה מכאן הדברים נראים אחרת.

כאילו, מה זאת הנקמה הזו שכל כך הרבה פתאום מבקשים? הם רצחו פה שלושה ילדים בני 16 ו 19, אז שן תחת שן זה לחטוף שלושה נערים משלהם? כאילו סתם שהם ימותו זה לא באמת שווה, לא? וחוץ מזה, מי מחליט מה נוקמים ובמי? אני יכולה? או שצריך מישהו מוסמך? נגיד איזה מומחה בינלאומי לענייני נקמה כזה...?

ומי אלה שעושים לייק לסרטים שבהם יש קבוצות של אנשים שרודפות אחרי אנשים אחרים ומנסות לפגוע בהם, סתם כי הם עברו להם מול העיניים? וההורים האלה, שיושבים מול הילדים שלהם, ומקללים את מי שחולק איתם פיסת אדמה. האדמה הזו באמת שווה את זה שכשהילד שלך יגדל הוא ירצה לרצוח? שהוא יחשוב שזה הפיתרון היחיד?

אני כותבת פה כבר יותר משנתיים. לא פירסמתי פה אף פעם פוסט פוליטי והתעסקתי בעיקר בחיים שלי. אולי כי הדעה הפוליטית שלי לא מספיק מגובשת בשביל שאני אוכל לנסח איזה מנפיסט רהוט. תמיד אפשר להתווכח איתי ואני אגיע למצב שמולו אין לי תשובה. שאותו אני לא יודעת איך לפתור.

אני כן יודעת שאני מאמינה באדם. שיש סינים טובים ויפנים רעים ויש גם הפוך. אותו דבר עם יהודים וערבים. מי שמחפש דם יחפש אותו על טרמפ ליילי בשטחים או על אוטובוס במרכז תל אביב או על נער בן 16 באמצע הרחוב. מי שהחיים שלו מבוססים על שנאה, על "הם" ו"אנחנו" על מוות ומלחמות כי רק כח הם מבינים שוכח שבסופו של דבר כולנו בני אדם. לכולנו חשובה הבריאות. ושתהיה עבודה סבירה שאפשר לסגור איתה את החודש. כולנו רוצים טוב בשביל הילדים שלנו ורוצים לגדל אותם במקום טוב יותר משאנחנו גדלנו בו. הילדים שגדלים בשדרות וחיים תחת איום תמידי של צבע אדום והילדים של עזה שמבחינתם מטוסים זה בתים הרוסים ואמהות צועקות יגדלו יום אחד. ואז ישבו להם המתייפייפים של מדינת תל אביב ודורשי הנקמה של הפייסבוק ויגידו שאולי כבר מאוחר מידי. שאולי היינו צריכים ללמד אותם לדבר כשעוד היה אפשר. כי כשהם יגדלו, והשנאה והפחד תהיה כבר חלק מ DNA של אדם בוגר, אז כבר לא יהיה עם מי להתווכח.