אמובטלת בברלין

כשראיתי שהמשחק הבא של גרמניה הוא ביום שישי בשש כבר ידעתי שאני אהיה בבעיה. מאז שעברנו לברלין הפכתי להיות הזקנה הנרגנת של ימי שישי. פה זה יום עבודה רגיל אבל אני עדיין מתעקשת על קידוש ונרות מה שהופך את ימי שישי שלי למירוץ אחרי בישולים קניות ואיסוף מגנים ובתי ספר. רק חסרה לי לי איזו כרס, מטפחת וסינר ואני הופכת ליידישמאמע המרוקאית הראשונה. מקטרת, מתעצבנת, מנקה ומבשלת מטובל.

בבוקר יצאתי לקחת את הקטנה לגן ובדרך חזור כבר היה ברור לי שהשמש הנפלאה והנדירה הזו ויום שישי שלי הולכים להתנגש. במקום לסופר קפצתי לבית קפה ובמקום לבשל הדלקתי סיגריה. מאמע או לא מאמע, לשמש לא אומרים לא.

אז כשבכל זאת הואלתי בטובי לשוב הביתה עם קניות הזמן שנשאר לי לנסות לעשות פה קצת שבת היה קצר מהרגיל והילדים כבר טיפסו לי על הראש. אבל בגלל שאני כל כך מושלמת עד שהתחיל המשחק החצילים כבר היו בתנור, הדגים והאורז כבר בסיר והעוגה במקרר. לשני הגדולים הסברתי שאם הם רוצים לראות משחק החדר חייב להיות מסודר (פחחח, הייתי מדליקה בכל מקרה!!! נא-נא-נא-נא-נא!!) ובשש בדיוק הטלויזיה נדלקה. שבע דקות אחר כך הצטרפתי גם אני לספה בסלון וחמש דקות אחר כך הגול של גרמניה כבר ננגח לשער. הקטן צרח "י-שששש" והגדול ניסה להבין מה בדיוק קרה ומי הבקיע את הגול למי אבל שניה אחר כך הוא הצטרף לקטן לריקוד ספונטני על הספה. כששאלתי אותם כמה הם חושבים שהמשחק יסתיים הם התלבטו בין 5:0 (הגדול, ריאלי...) לבין 11:0 (הקטן. למולר יש כח על).

עשר דקות אחר כך הבחור הגיע הביתה ובמחצית הטלוויזיה הוחשכה כי קידוש. היו כמה צעקות גנבו לי-שתו לי-אבל זה לא פייר אבל הם התגברו ואפילו שרו מי אוהב את השבת....חצי שעה אחר כך הקטן צייץ שנראה לו שגרמניה מפסידה ואם אפשר לבדוק, והגדול כבר ניקה  את הצלחת עם הלשון וטען שאם ניתן לו לראות את הסוף הוא חוזר מייד אחר כך לפנות את השולחן. את כולו. ומכניס למדיח.

אז הדלקנו. רק בכדי לגלות ששום דבר לא קרה בזמן הזה. עדיין 1:0 לטובים (איפה שאני, זוכרים?!) ושיש איזה צרפתי אחד או שניים כועסים על המגרש. את הרבע שעה האחרונה של המשחק הם בילו בתפילות "בבקשהלאגול, בבקשהלאגול, בבקשהלאגול" בכל פעם שצרפת העזה לשניה לגעת בכדור וכשאחי התקשר הגדול הסביר לו שהוא רואה את המשחק ומעודד את גרמניה כי הוא רוצה שיהיו פה חגיגות וזיקוקים ברחובות. מי אמר שאין לי מילה בבית?!

שניה אחרי שריקת הסיום הגדול שכח את כל מה שהבטיח (איזה מזל שהייתי פה בכדי להזכיר...) ושאל מתי המשחק הבא ונגד מי. 

כשהוא יקום אני אצטרך להגיד לו שזה ביום שני, נגד ברזיל, בעשר בלילה ושלא, הוא לא יכול לראות משחק בשעה כזו, גם אם למחרת זה היום האחרון של בית ספר ושזה שטויות. גם אם הוא מבטיח שהוא לא יהיה עייף.  גם אם הוא ממש מחכה למשחק מול ברזיל. וגם אם הוא מבטיח לחזור מבית ספר וללכת לישון צהריים. ושכן, אני גם מבטיחה להגיד לו ממש על הבוקר אם גרמניה ניצחה.

וכל זה כי אני רוצה זיקוקים, כבר אמרנו, לא?!

אם עד עכשיו עדיין לא הבנתם שכל זה נכתב עבור הבלוג של המונדיאל, אני בבעיה גדולה מאוד....:-)