אמובטלת בברלין

נראה לי שזה היה חודש וחצי בערך. היה פה חופש גדול וערב רב של מבקרים ופליטים אז אל תתפסו אותי במילה אבל אני חייבת להודות שזו לא הסיבה.

ואל תשאלו אותי מה כן. כי אני לא יודעת לענות על זה. היו רגעים שידעתי שהרומן הזה שכבר שנתיים וחצי אני מתמסרת אליו, ביני לבין הדמות הוירטואלית הזו נגמר. והיו רגעים שהיא קראה לי לתת למה שיש ביננו עוד הזדמנות. "ככה?" היא שאלה אותי "כיבית את האור וזהו? לא מגיע לי איזה מכתב? איזו שיחה? אחרי שנתיים וחצי של שניות גנובות ורגעים של התמסרות את קמה והולכת? לא מגיע לי איזה חפוז פרידה? איזה "זה לא את זה אני???" קטן? איזה פוסט מונח על שידה בבית נטוש? " אפילו לא עניתי לה. כיביתי את המחשב והפנתי את הגב. וזה לא שלא רציתי לגנוב איתה כמה פוסטים... וזה לא שהפוסטים הסודיים שלנו לא עשו לי טוב... אתם יודעים כמה פוסטים אפשר לייצר משישה שבועות רצופים של אירוח? משפחות ובודדים, נקבות וזכרים..? לפעמים ארבעה יחד לפעמים רק אחד. אבל תמיד פה. בבית שלי? ואתם יודעים כמה פוסטים אפשר לכתוב על שלושה ילדים בחופש גדול? בברלין? בגרמניה? שלושה ילדים ישראלים, כן? ואתם יודעים כמה פוסטים אפשר לכתוב על שלושה ילדים ישראלים בחופש גדול בברלין פלוס שישה שבועות רצופים של ביקורים פלוס מלחמה בארץ? כן, זה יכול היה להיות קיץ של רומן מופלא... ויכלנו לתת אחת לשניה בדיוק מה שכל אחת מאיתנו צריכה... אבל קמתי והלכתי.

מידי פעם נכנסו לפה אנשים... והיתה איזו פעם או פעמיים שאפילו שאלו מה קרה... אבל לא היתה לי תשובה. עדיין אין. אולי מחר תהיה. אולי לא. אבל אמובטלת היא כנראה עובדה ולפחות בנתיים אני אוהבת אותה.