אמובטלת בברלין

קצת אחרי שהיא הגיעה, ישבנו כולנו בסלון... הילדים בדיוק טיפסו לי על הראש והיא אמרה "כבר די הרבה זמן לא כתבת בבלוג שלך". הסתכלתי מסביב, כי אולי אני טועה ומתישהו בחמש דקות האחרונות התגנבה לפה עוד מישהי מעל גיל ארבע.

הבחור שלי שמר על ארשת רצינית ובהה בקיר אז עשיתי את הדבר היחיד שנראה היה לי הגיוני לעשות. אולי לא שמעתי נכון. אולי זו היתה בת קול מהשמיים. אולי אלוהים היא בכל זאת אישה. (קול פנימי: תתעלמי! תתעלמי!! תתעלמי!!!) 

אבל אז היא הישירה אלי מבט ושאלה "למה?!" 

"מה?" לא התבלבלתי "איזה בלוג?!"  (קול פנימי: תכחישי! תכחישי!!! תכחישי!!!) "נו...זה עם האישה המגהצת למעלה" ענתה לי אימו של הבחור.

(קול פנימי: זה הזמן למות! זה הזמן למות!! זה הזמן למות!!) 

שוב הסתכלתי על הבחור. היחיד שיכול להבין לליבי. הוא היה קבור עמוק בספה וניסה להעלים חיוכים (קול פנימי: למה למות אם אפשר לרצוח? ואל תתני לי להגיד את זה עוד פעמיים, הסכין של העוגה פה על השולחן..) 

זו היתה הנקודה שבה התחלתי לגמגם "מממממה? מממממממממאיפה את ייייייודעת?!"

"מה זאת אומרת?" ענתה לי החמות "מהפייסבוק" 

קצת יותר משנתיים אמובטלת קיימת, ואני בחיים, אבל ב ח י י ם לא פירסמתי את הבלוג שלי בעמוד הפייסבוק שלי. יותר מידי אנשים מכירים אותי שם ואת הבלוג שלי לא. ככה היה לי נח, ככה רציתי שזה ישאר. אבל לפני שנה בערך פתחתי עמוד לאמובטלת.

יש בו בדיוק 37 לייקים ולפעמים (1)כששורה עלי הרוח (2)ולא שכחתי (3)ולא חשבתי שהפוסט מחורבן (4)ולא פחדתי שאנשים שאני לא מכירה מהבלוג יכנסו לי לחיים (אחת ל32 פוסטים בממוצע) פרסמתי שם לינק. זאת אומרת לא אני פירסמתי. אמובטלת פירסמה. שום עקבות לא הובילו אלי. ואף אחד לא יכול היה לדעת מי מתחזק את העמוד הזה. 

וכשהבחור אהב את הפוסט הוא עשה לזה לייק. בעיקר כי הוא אוהב אותי. אבל אהבה היא סיבה מספר אחת לרצח. אני לא חושבת שמישהו יוכל להאשים אותי את בבית משפט אני אגיד שאמא שלו קראה לי את הבלוג. כאילו, איזה שופט יבוא אלי בטענות כשאני אסביר לו שחמותי קראה שבא לי לתת לילדים שלי סטירה?!

סביר להניח שקו ההגנה יהיה שזה דווקא החמיא לי ושמעולם לא אמרתי לו לא לעשות את זה. ושהיו פעמיים שהוא עשה share וקיבל המון לייקים אז קצת השווצתי בפניו שזה הכל בזכותי ושלא יתלהב אבל בכל זאת... זו אמא שלו... והיא קראה לי בבלוג....

זאת אומרת, אני מאוד אוהבת את חמותי, ואני אפילו חושבת שהיא סבתא מהספרים. סופר סבתא (מירה, נשבעת, באלוהים, נכון שעכשיו את קוראת פה אז לא נעים, כן?! אבל בסך הכל את בסדר, בחיי באלוהים. שפה אני אמות אם לא!!) אבל לקרוא פה בבלוג זה קצת כמו לחטט לי במגירה של התחתונים...

ובעיקרון, אתם, שמחטטים לי במגירה הזו פעם בפוסט, לא מכירים אותי ואני לא אתכם... אז לא אכפת לי שתראו שיש תחתון אחד שפרום קצת בצד וכמה תחתונים מתחרה. אין לי גם בעיה שתראו את התחתון האידיוטי עם הציור של גארפילד על התחת ואת זה שאני לא זורקת אפילו שיש בו חור. כאילו תראו אותי ברחוב ובחיים לא תדעו שזו אני. כי על התחתונים אני לובשת מכנס. בדרך כלל.

אבל עכשיו היא כן.

(קול פנימי: טוב, אם את לא מתה, וגם לא היא, אז אמובטלת מתה. זה ברור לך כן?!)   

אם נחזור לרגע לספה אז היה ברור שהגיע הסוף. אפילו כבר דמיינתי לי פוסט פרידה קורע לב שאחריו אמובטלת נשלחת על רפסודה למות בטרם עת. דמיינתי לי איך אני מוחקת בדמעות פוסט אחרי פוסט כי לכו תדעו, אולי יש איזה פוסט שהיא פספסה. אולי היא לא שמה לב שאני מודה שאני לא כזו מושלמת. אולי התדמית שלי לא לגמרי נפגעה. אולי היא לא תתקשר לקדמן. או שאולי היא כבר התקשרה....?! ואם היא לא, אז למה?!

(קול פנימי: את לא מסוגלת למחוק. אין בעיה. תירגעי. תנשמי. ואז תתאבדי. נורא פשוט.) 

כבר שנים יש לי את המלחמה הזו עם עצמי. מה את מסתירה כבר? מי שמע מה את כותבת...? על זה יקום או יפול העולם? כולה את לא אוהבת להיות בוועד והבת שלך טוחנת נזלת לארוחת בוקר. מי שמע... זה לא שאת רוצחת חתולים בימי שישי בבוקר. אז נכנסת לסאונה של הזקנים הערומים ולכלכת קצת על סופר נני. את יודעת, זה לא שמישהו פה באמת חשב שאת מושלמת.. מי שמכיר אותך יודע שאת קלמזי מתוסכלת שבעיקר יורדת על העולם ומרגישה טוב עצמה. ומי שלא... ובכן... עכשיו הוא יודע...

ואז החלטתי... הינה: מיטל. פעם הייתי מיטל אלקיים היום אני מוסקוביץ אלקיים באדיבות הבחור...

ככה נראית התמונה האחרונה שלי בזרם התמונות בנייד... באדיבות האמצעי (6.5) צלם חובב . זו לא התמונה שאני הכי אוהבת ויש לי הרבה יותר טובות. גם אין עליה שום פילטר ורואים את החצ'קון בצד. אבל ככה כנראה הבן שלי רואה אותי נכון ללפני יומיים. אז היא הכי אמיתית שיש לי.

שימו את זה במומלצים. שימו את זה בנענע10. אתם לא מפחידים אותי. אולי אני אפילו אגיד לבחור שיעשה לזה share. או שפעם אחת בחיים אני אעשה share לעצמי. אין זמן יותר טוב מעכשיו. 

מצד שני אני לא הבחורה הכי החלטית ביקום. אז זאולי מחר אני אתחרט. אולי אני אמחק את הכל בשבוע הבא. אבל בנתיים אני שולחת ובורחת. אולי נתראה בפוסט הבא...

כבר שלושים ושש שנה אני חיה... שלושים ושש שנה (+-) אני מתקשרת עם הבריות. מחייכת, מספרת בדיחה, מחבקת חיבוק אוהד או מוחאת כפיים... בעיקרון אני עושה מה שצריך. אפשר להעניק לי ציון סביר ביחסי אנוש... כאילו יש נושאים שכדאי לשפר, אבל בכללי זה עובר. אחרי הכל שלושים ושש שנות ניסיון יש לי בזה. אז הייתי מצפה, אחרי שלושים ושש שנות עבודה בתחום מסויים, שהעבודה תהיה קלה יותר... תזרום... שיהיו הרבה פחות בלת"מים שלא התמודדתי איתם בעבר.. אבל הינה.. עם כל כך הרבה שנות ניסיון (שלושים ושש, כבר אמרתי?!) מתברר שעדיין אני לא יודעת איך עושים חברים.

כאילו, עשיתי חברים בארץ, אבל בדרך כלל, כשהגעתי למקום חדש והתחלתי לעשות חברים חדשים, היה לי גיבוי של מגוון חברים ישנים, והייתי צריכה להתחבב, ולהכיר, ולסנן, ואז למצוא לי את יחידי הסגולה, שונאי הבריות, מעבירי הביקורת ואוהבי הרכילות, ומתחברת אליהם..ועדיין היו לי בארסנל כמה וכמה חברים מהמסגרת הקודמת, או אלה ששרדו אותי לאורך השנים, ונשארו בסביבה, ותמיד בנייד היו לי מספרים של כמה אנשים שאני אוהבת שיגידו לי תמיד בדיוק את מה שאני רוצה לשמוע ויצחקו איתי על כל מה שבא לי לצחוק ויפגשו איתי בדיוק ביום היחיד שבו אני יכולה. כי ככה זה כשחברים. 

אבל אז הגעתי לכאן. 

כל הגיבוי שלי נשאר בארץ, ולבד זה די דרעק. אז אתה מתחיל לפתח קשרים עם מי שנמצא. כרטיס כניסה למועדון האקסלוסיבי שלך הוא שפה. דוברי אנגלית הם חברי מועדון ללא דמי חבר, דוברי עברית מקבלים אוטומטית כרטיס של כבוד עם כניסה למאחורי הקלעים+שתיה ונישנושים. VIP במעגל הזהב.

יש בחור אחד שעזר לנו למצוא את הדירה. כשהגענו לפה הוא עזר במליון ואחת טובות קטנות והטלפון שלו היה הטלפון שנתנו בבית הספר לפני שהיה לנו נייד. מאז בית הספר מסרב למחוק והוא פעם בשבועיים שלושה מקבל טלפון מהמזכירה על זה שאחד שכח את הקלמר או שהשני בכה בהפסקה. אז הזמנו אותו ואת הבן זוג שלו לארוחת ערב. כי רצינו באמת להגיד תודה, ואמרנו, ובטח נגיד שוב, אבל הם צעירים, ובלי ילדים אז רוב הסיכויים שהם לא יגישו בקשה לאימוץ בקרוב...  אז הגדול מצא לו איזה חבר דובר עברית בשכבה, והחבר החדש הזה הוא בן לזוג הורים דוברי עברית, שהם גם דוברי גרמנית וגם כבר גרים פה כמה שנים. יש להם גם שלושה ילדים בגילאים קרובים לשלנו מה שעושה את הכל  לסוג של זכיה בלוטו.  והם באמת בסדר ההורים שלו, ויכול להיות שאם הילדים שלנו היו יחד בבית הספר בארץ, אז הייתי פוגשת את האמא באיזו אסיפת הורים ומרכלת בחצי חיוך על המורה, במדורה של ל"ג בעומר כבר היינו יושבות אחת ליד השניה וכשהיא היתה באה לאסוף את הבן שלה יום אחרי כבר היינו יושבות לקפה. אבל פה אחרי יומיים נפגשנו יחד כל המשפחה. עם הילדים. בבית. שישה ילדים צורחים וארבעה מבוגרים שמנסים להיות חברים. היתרון היחיד בזה הוא שמכאן אפשר רק לעלות...   

לקטן יש עוד ישראלי בכיתה, עם זוג הורים מלחיץ, שכשהגעתי אליהם פחדתי שהם יקשרו אותי לכיסא ולא יתנו לי ללכת. שעה וחצי הם הושיבו אותי על השולחן הקטן בדירה שלהם וניסו לשאוב ממני מידע... מה כבר אני יודעת, מי עוד ישראלי בכיתה, איפה אני עושה קניות, מתי אני יוצאת מהבית וכמובן, כמה אני משלמת שכר דירה. רק כשיצאתי משם, הבנתי שאני רק עניתי, שהם לא נתנו לי אפילו להשחיל שאלה...

אה... ויש את החברה הכי טובה של הקטנה. שאמא שלה זה סוג של קו אדום שעוד לא הצלחתי לחצות... יום אחד אני אמצא בי את האומץ לבוא ולהגיד לה "הקטנה ממש רוצה שהבת שלך תבוא אלינו אבל אני מעדיפה שהיא תבוא לבד... כאילו, בלי הורה מלווה. את לא כועסת, נכון? את ואני... כאילו, אין באמת למה..." 

כי כל פעם שאני פוגשת פוטנציאל חדש לחברה, יש מין ראיון דו צדדי כזה, מין דייט במסווה של סתם שיחה. שבסוף, כמו בדייט את רוצה שירצו אותך גם אם את עדיין לא ממש בטוחה. ואני, שאפילו דייט אמיתי אחד לא היה לי בחיי, ולא מכירה את חוקי ההכירות והמשחקים, מנסה להיות אני ולא להראות כמה אני עוד לא בטוחה. רק שבסוף אני אוכל להוסיף לי עוד איזה מספר לנייד ויהיה לי עוד מישהו להעביר איתו איזו שיחה.  ויש לי כבר שלושה וחצי מכרים, שלושה זוגות עם ילדים שאפשר להעביר איתם את הזמן ומליוני גמגומי חברות - מאולצת, קשה, שצולעת ולא מצליחה באמת ללכת, אבל חדשה, ודוברת עברית... ומלאה היסוסים ובוררת כל מילה, אבל זו רק ההתחלה...

פעם בכמה זמן, נכנס לו מישהו לבלוג ומתחיל לקרוא... הוא קורא אחורה לפי חודשים, או לפי נושאים, נמצא לי בבלוג עשר דקות, או שעה. מטייל לי בחיים, קורא לי את הסודות הכמוסים. וכשאני נכנסת קצת אחריו, ורואה את השורות הארוכות שבהם הוא ביקר, אני נלחצת פתאום, ובודקת, מה הוא כבר יודע, ומה בדיוק הוא קרא...

ולפעמים אני חוזרת אחורה עם הסימנים שהוא השאיר לי ובודקת אם הכל שם בסדר, ואם יש משהו שהייתי מוחקת או מעלימה. ותמיד יש איזה פוסט שגורם לי לחשוב שאולי אותו הייתי צריכה להשאיר במגירה או לפחות להוריד ממנו כמה שורות ושבאופן כללי לא תזיק לי קצת עריכה. ובסוף הוא נשאר, ואני מכבה, ותוהה אם זה שקרא אהב או שנא? זאת אני, ואת זה אני לא משנה. אבל הייתי שמחה אם הוא היה אומר איזו מילה. משאיר איזה "פוסט מחורבן" על זה משנה שעברה או חיוך על ההוא שהצחיק אותו נורא, או באופן כללי אומר, הגעתי במקרה, כבר שעה אני חופר, החיים שלך בסדר, רגיל... לא פחות, לא יותר...

נו... טיילת לי ביומן, זה רק נראה לי פייר... 

כשהייתי קטנה ותולעת, הייתי מנויה על שני ספרים בספריה העירונית, על ספר אחד בספריית בית הספר ולפעמים היתה מגיעה אלינו ספריה ניידת, מין טנדר צהוב עם ספרים בערך באותו הצבע, והייתי מחליפה גם שם. ספרים לא קנו לי, בשביל מה? מה עושים איתם אחרי שקוראים אותם פעם אחת? חבל על הכסף.

היתה לנו בספריה העירונית ספרנית נכה עם כפות ידיים קשות ופרצוף זועף. שהיתה שומרת על נפשנו הרכה. היא לא הרשתה לי לקחת ספרים מהמדף של בני הנוער ובטח לא של המבוגרים, והיתה מתווכחת איתי על כל בחירה שעשיתי. יום אחד אפילו הבאתי את אמא שלי, שתגיד לה בת כמה אני ושהיא מרשה לי לקחת את "אורי".כשחזרתי איתו הביתה, הרגשתי שלכדתי אוצר. גם הצלחתי למצוא אותו בספריה, וגם הצלחתי אחרי שבועות ארוכים להביא אותו איתי ולא סתם לקרוא פרקים גנובים בין המדפים. פעם בשנה, בימי הולדת כשהיו שואלים אותי מה אני רוצה מתנה, ביקשתי ספר, והייתי בוחרת את האלבומים היקרים, אף פעם לא סתם ספר קריאה. אבל בשבוע הספר, הייתי מקבלת ספר, לפעמים שניים, ואם התמזל מזלי, הייתי מגיעה כשהסופר בדוכן והייתי מקבלת חתימה. הייתי מגיעה עם ההורים שלי. תמיד עם שניהם. ומסתובבת בין הדוכנים. ומריחה את הדפים, ורושמת לעצמי מה לחפש בספריה. וקונה. והספרים שהיו שלי, ורק שלי, והיו לא עטופים בניילון קרוע, ובלי חותמת של תאריך החזרה, היו נשמרים מתחת למזרון המיטה שלי והיו נקראים שוב, ושוב, ושוב, כי הם שלי. 

היום יש לי פחות זמן, ופחות כוח ואני קוראת, המון... אבל בעיקר ספרי ילדים. הבחור, תולע גדול מכל מה שאני אי פעם הייתי, עדיין משאיר בכל פינה בבית ספר עם אזני חמור.

יכול להיות שהיום, עם  הילדים שלי אני משלימה איזה חסך. ויכול להיות שאין באמת ספריה איזורית אמיתית כמו של פעם. שאפשר ללכת אליה ברגל ולמצוא עולם ומלואו. אבל יש להם בבית ספריה ענקית שלא מביישת שום חנות ספרים. על המיטה זרוקים דרך קבע חמישה ספרים, ובילקוט יש לגדול עוד ארבעה. כשהלכנו איתם אתמול לשבוע הספר, והסתובבנו בין הדוכנים, שום התרגשות מטורפת לא נרשמה. רק ויכוח נורא על כמות הספרים שצריך לקנות, כי זו חגיגה.  אבל כבר ברכב, בדרך הביתה, כל אחד ישב מול הספר(ים) שלו וגם היום בדרך לגן ולכיתה.

יש מחיר לבלאגן הספרותי הזה, כי יש ספרים אהובים שמודבקים שוב, ושוב ושוב... יש דפים אבודים או מרוחים בקטשופ וספרים שנרטבו מתחת למיטה. אבל זו חולשה שאני אוהבת. אז אני מקטרת וקונה... ואני מודה. אני מכירה את הויכוח על מחירי הספרים, ועל זה שיש מחיר לתרבות. אבל אם הספרים נמכרים ליותר אנשים ואפילו אני מצליחה, אז אין לי עם זה בעיה (ועם כל הסופרים סליחה..). אם לא זה, אני לא הייתי כותבת עכשיו והם לא היו יושבים עם מיץ קפוא בכוס עם כפית וספר קריאה בגינה.

הכיני רשימה מסודרת של כל הדברים שצריך לעשות.

שימי תזכורות בנייד, לזמנים נוחים. 

שלחי לעצמך את הרשימה במייל.

שימי באאוטלוק תזכורת שתקפוץ על המסך.

תתעלמי

תתעלמי

תתעלמי

הכיני רשימה של טלפונים דחופים

פני לעצמך זמן ללא הפרעות והתחילי לחייג.

אם לא עונים תשכחי מזה.

אם מוסרים לך שיחזרו אליך תשכחי מזה.

אם יש ממתינה תרשמי לעצמך לחזור אליהם שוב. ותשכחי מזה.

אם במקרה מישהו עונה לשיחה ויכול לטפל בעניין נסי לשמור חלק קטן לשעה מאוחרת יותר. אם צריך תתעקשי לדבר איתו שוב בכדי לאשר, ושלא יעשה שום דבר בלי אישור שלך. 

תשכחי מזה.

אם את חייבת לטפל במשהו ממש דחוף, שהדד ליין שלו היה אתמול, זרקי הצידה את כל הדברים וטפלי ובו ובו בלבד. סגרי את כל הפינות וודאי שאין שום קצוות לא סגורים. אחר כך תתפני לקבל מחמאות על הדרך הנפלאה שבה סגרת את כל הפינות ואיך במצב כזה איש חוץ ממך לא היה מצליח להציל את המצב.

קחי אטמי אזניים ותשתיקי כל קול אחר שיטען שבלעדיך הכל היה הרבה יותר פשוט וזה לא היה מגיע בחיים למצב הזה. 

מגיע לך בונוס.

אם זו תקופה לחוצה בחייך, כי אתם אמורים לארוז את החיים שלכם במזוודה ולטוס תגידי למקום העבודה שלך שאין לך שום בעיה לעבוד קצת יותר החודש.

אם בדיוק בחודש זה התפרסמו הקריטריונים שהיו אמורים לצאת בינואר ובמקום ארבעה חודשים יש לך שבועיים וחצי להגיש את החומר, תתעלמי. שבועיים וחצי זה המון זמן.

אם מתוכננת במהלך השבועיים האלה גם טיסה קצרה שמטרתה היא ניסיון נואש לסדר לכם נחיתה רכה, תתעלמי. גם שבוע וחצי זה המון זמן.

אם בשבוע וחצי הזה את צריכה גם לעבוד מול אנשים אחרים, תתחילי להלחץ. 

אם הם מעל גיל 80 תנסי לנשום עמוק.

אם זה לא עוזר תנסי את הונטולין של הילד.

בכל מקרה זו לא סיבה להתחיל לעבוד, כן?

מקסימום תכתבי פוסט, זה מדיטטיבי.

מכיוון שאני זו אני הייתי צריכה לצפות את זה. אבל גם זה קורה. 

מעשה שהיה כך היה:

יום שלישי הוא היום היחיד בשבוע שבו אני עובדת בשתי המשרות שלי. בבוקר באחת ואחר הצהריים בשניה. ככה זה שלישי, פעמיים כי טוב. כשקמתי בבוקר ונפל לי הכתר (מהשן, אני ישנה עם פיג'מה ואת הגלימה והשרביט מחביאה בארון...) כבר הרחתי משהו מעט מסריח, אבל החלפתי לקטנה חיתול והעדפתי להתעלם. ידעתי שלהסתובב ככה זו אופציה קצת בעייתית ושקלתי את האופציות: יום עמוס בעבודה או רופא שיניים. מכיוון שאני זו אני אז הלכתי על אופציה ג'. יום עמוס בעבודה + רופא שיניים. הכי עמוס, הכי פשוט. ארגנתי מה שיכלתי ורצתי למרפאה, גרביים לא זהות וחולצה מקומטת אבל הייתי ראשונה. הדביק לי הבחור בחלוק את שיכל היה להדביק, השביע אותי ששעה אני לא מכניסה שום דבר לפה ושלח אותי לדרכי. יצאתי בדרך הארוכה, כי המכולת עם הלחמניות השוות שם, ורכשתי לי את הפטיש השבועי של ימי שלישי בבוקר: לחמניה טריה שוקולד מריר ודאייט קולה. כי ככה זה כשמטורפים.

הניחוח של הלחמניה שיכר את חושי אבל המתנתי. כי אני ילדה טובה והבטחתי לרופא. שעה ורבע המתנתי... כי ברבע שעה האחרונה הייתי עסוקה בלצעוק על משרד התרבות ולא שמתי לב שכבר מותר. ניתקתי את הטלפון, מאושרת מזה שהגיעה שעת האושר, בצעתי לי חתיכה נדיבה, קברתי בתוכה קוביה שחרחורת ונגסתי מכל הלב. או אז הכתר שנפל לו בבוקר נשבר ונחת על השולחן. קיללתי, התקשרתי ארזתי וברחתי. ככה אני לא מסתובבת.

שבתי אל ההוא עם החלוק הלבן, וכבר לא הייתי ראשונה.. אבל מכיוון שהוא חס על חיי  (וגם קצת התגלגל מצחוק על החיוך המחורר שהביט בו..) הוא קיבל אותי אחרי חצי שעת המתנה בודדת. שזה במונחים של רופאי שיניים "לכי תמלאי לוטו, זה היום שלך.."

הוא הסביר לי שהכתר שבור ושאני חייבת לחזור עוד יומיים ולקחת חדש, ושהרופאה הקבועה שלי, שלא מקבלת היום, תשמח לראות אותי ולעשות גם בדיקה כוללת על הדרך. חשבון הבנק שלי שמח קצת פחות לשמע הבשורה אבל כשיצאתי מהמרפאה כבר לא היה טעם לחזור לעבודה לחצי שעה  ועמדתי מול חנות שהבטיחה מחירי סוף עונה,  אז נכנסתי והטבעתי את יגוני בכמה זוגות תחתונים שמתאימים לכל השנה ונסעתי להביא את הגדול. בדרך התווכחתי עם אחותי על כל מה שרק יכולתי ואחר כך רצתי למחשב הביתי להשלים את מה שלא עשיתי בעבודה.

חצי שעה אחר כך יצאנו שוב לאסוף את שני הקטנים ומכיוון שלא יכלתי להעביר את זה בשקט הצצתי לראות מה היא רוצה ונכנסתי בגדר.

אין דרך יפה לתאר רכב יושב על גדר, אין גם שום סיכוי שאני אצליח להסביר לכם שאני נהגת טובה ומסתדרת מצויין עם חניה ברוורס. אין... כי האוטו שלי היום נראה כמו התמונות האלה בפייסבוק תחת הכותרת:  ויראלי ברשת "צעקתי על הגדר לזוז. ממש ניסיתי לא להכנס בה, אבל היא התעקשה..."

האוטו שלי, שהיה תקוע כמו שרק הוא יודע, והיה מספיק מקוקל ומספיק יפה בכדי שאני אדע שהוא הולך לבלות את הימים הקרובים הרחק ממני. הילד שלי שישב מאחור היה מספיק רגוע בכדי להגיד לי שלא הייתי צריכה לבדוק מה היא רצתה והידים שלי מספיק רעדו בכדי שאני אוכל להתקשר ולהגיד "נראה לי שהרסתי את האוטו". שלוש שניות אחר כך הגיע הסיור של הישוב. איך שהוא יצא שגם את הגדר שהאוטו שלי אכל מישהו יצטרך לתקן. החיים שלי דבש.

שניה אחר כך הזכרתי לעצמי שהילד שלי בריא ושלם, ושבחיי שזה מה שחשוב, אבל שאני גם חייבת לפתור את העניין הזה של העבודה היום כי אני מוציאה היום 78 אנשים להצגה. האוטובוסים יהיו עוד שעה וחצי במושב ויש לי שני ילדים שעדיין בגן. והאוטו שלי אכל גדר אבל הילדים שלי גם צריכים מתישהו לאכול צהרים.

שעה וחצי אחר כך הייתי יחד עם הבחור בדרך למושב. כשהוא ראה את הגדר שישבה לנו באוטו הוא בטח לא ידע מה עדיף, להרביץ לי או להתגלגל מצחוק. במקום זה הוא אמר לי שטויות ולקח אותי לעבודה.

בעיצומו של אחד השבועות הכי עמוסים שהיו לי הרסתי את האוטו. מחר אני אשב בבית למרות שיש לי מליון מה לעשות. אני אבכה קצת לכרית ואזכיר לעצמי שוב שהילד שלי בסדר וזה הכל ברזלים. אשקע בדיכאון עמוק ואצא ממנו בכדי להכין ספינג' כי יש מחר ערב עדות. ביום חמישי אני אבכה לסדין ואסע שוב למרפאה, אני אשלים בדרך את העבודה ואצא להכנה למחנה פסח שאני כל כך לא רוצה... ואני אזכיר לעצמי שוב שהוא בסדר ושזה בעצם לא כל כך נורא. ואז אני אבכה קצת גם לשמיכה כי חשבון הבנק שלי בדיוק גילה מה קרה.

מחר הבלוג שלי חוגג שנה, ואני לא החלטתי אם אני צועדת קדימה, עומדת במקום או חוזרת חזרה...

אני לא יודעת למה אני לא כותבת הרבה על העבודה שלי. גם בה יש לי מגוון התמודדויות שיכולות למלא פוסטים שלמים. אולי כי אני רכזת נוער ועובדת עם בני נוער מקשת רחבה של מעמד סוציואקונומי, חלק ממנו איכותי מאוד. שנת שירות, מדריכים בתנועה, צוות בוגר.. וחלק ממנו הוא מה שנהוג לקרוא לו נוער שולים. קבוצה כזו, שלא מחוברת לכלום חוץ מלעצמה, שחושבת שכולם חייבים לה. קבוצה כזו שכשרואים אותם בפעם הראשונה הדבר הראשון שחושבים עליו זה איך אני מרחיקה את הילדים שלי מהם ומה אני עושה בכדי ששלי לא יצא כזה. ואולי כי זה פשוט יותר קשה. 

אני לא יודעת איך אבל בכל מיני נקודות בחיי אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב למקומות האלה. את המחויבות אישית של בי"ס עשיתי בהדרכה של נוער במצוקה. בצבא הייתי אחראית על מיני הוסטלים לבני נוער עם מגוון רחב של תיקים, על בתי ספר שנקראים במגוון שמות שבין הזדמנות שנייה להזדמנות אחרונה ועל יחידות לקידום נוער. את התואר שלי עשיתי בתחום הזה של שוליים וניתוק, וכתבתי עבודות שלמות על נוער עבריין. והיום אני מוצאת את עצמי שוב איתם. עם החברה האלה שבכל פעם שאני מגיעה למקום שהם נמצאים בו אני תוהה לעצמי מה בדיוק אני עושה פה ואיך אני יוצאת מפה בלי למות.

בפעם הראשונה שפגשתי אותם הם הפגינו מולי את מגוון יכולותיהם הפיזיות והבהירו לי מי חזק יותר ממי ומי המלך הבלתי מעורער של הקבוצה. בפעם השניה שישבתי מולם הם ניסו להפחיד אותי עם סיפורים על סקס ואלכוהול ובפעם השלישית הם בחנו אם אני מוכנה לקנות להם סיגריות.

אני מוצאת את עצמי בערך פעם בחודש עומדת חסרת אונים ותוהה איך להתנהג, אני מוצאת את עצמי פעם בחודש מול המפתח של האוטו, תוהה אם כדאי לעזוב את הכל ולברוח. שימות העולם, המשכורת בטח לא שווה את זה.

ההתמודדות הזו, איתם, עם השולים, עם הנוער המנותק, עם נוער הברזלים או עם כל שם אחר שלא תתנו להם, מצליחה להתיש אותי על בסיס שבועי. ביום שאני איתם אני מתוחה יותר, אני זהירה יותר ומחושבת יותר. וזה מעייף. כי כל מילה היא מבחן. וכל משפט הוא פתח. וכל מעשה הוא פרצה...

בראיון עבודה, של המקום הזה שבו אני עובדת אמרו לי "שהחברה יתבאסו עליך רצח שאת לא מעשנת" ושלרכזת הקודמת הם הרסו את הרכב.

לזכותם יאמר שהם עשו כל מה שאפשר בכדי להפחיד אותי.

ואיך שהוא, כל פעם כשאני יוצאת משם והעולם לא התמוטט, אני מרגישה שעשיתי משהו טוב.

היום הגעתי לעבודה, ואחרי שנה של עבודה מתישה וסיזיפית, חשבתי שהצלחתי, הם חלק מהמקום. הם נכנסים ויושבים איתנו, הם לא שוברים חלונות ולא מרססים גרפיטי, ראבק, כבר עברו שלושה חודשים מאז שהם שברו דלת. אבל כמו תמיד, בדיוק בשניה שאתה חושב שהכל בסדר, באה המציאות ומעיפה לך סטירה.  אז פורים בפתח, ויש נפצים, ויש מן פריקת עול חודשית כזו, שלפיה הכל מותר, ומצחיק ומגניב. ואני מוצאת את עצמי מול שבעה בני 15, שנראים פי שבע ממני, ומפחדת. ממש מפחדת. וחסרת אונים. ומיואשת. ורוצה שוב לקחת את הדברים וללכת. או יותר נכון לברוח.

אני חושבת שהמקרים היחידים בחיי שעניין הגובה הפריע לי הם מקרים של מרות. הם מקרים שבהם אני המבוגר, האחראי,  אבל אין לי את החלק הזה של המראה הסמכותי. אני נראית ילדה. ואני לפעמים מרגישה כזו. בדרך כלל זה יתרון, אבל לעיתים, כשזה בכל זאת חיסרון, זה חיסרון ענק...

אז יצאתי החוצה. להתאפס. והשארתי אותם להתבוסס בניצחון שלהם. כי הם הביסו אותי. 

וכשחזרתי, לעצמי ולחדר.. ניגשתי אליהם והסברתי. שיש חוקים. שהם חלים על כולם בלי הבדל דת גזע ומעמד כלכלי. ושפה זה נגמר.

אין יותר משחקים. ככה זה לא ילך. 

עשר דקות אחר כך, כשנעלתי את החדר, והוצאתי את כולם החוצה, ניגש אלי אחד מהם וביקש סליחה. שניה לפני שעליתי לרכב ניגש גם השני. 

ובדרך הביתה, כשחשבתי על מה שבכל זאת עשיתי בשנה הזו, שבה אף אחד לא הרס לי את האוטו, והם הפכו להיות בני בית וחלק משאר הקבוצה, הצלחתי להגניב חיוך ראשון. כי בסוג כזה של עבודה אין באמת הכרת תודה, ואין התקדמות מהירה, ואין בונוסים על עבודה טובה. יש רק בחור אחד, בגובה מטר תשעים, שמתכופף אלי, נותן לי חיבוק ואומר לי סליחה.

אז הגעתי הביתה והייתי קצת גאה, שבמקום לקחת את המפתחות ולברוח, שבמקום לקרוא למשטרה, גרמתי לזה שיהיה לי קצת יותר פשוט בפעם הבאה. וגרמתי לזה שהם יודעים שאכפת לי. שיש לי סבלנות. שאני לא מרימה ידיים. ושאני אוהבת אותם. בגלל ולא למרות. ופעם ראשונה, בשנה ארוכה, שחשבתי שקצת עצוב שאני כנראה לא אהיה כאן איתם בצו הראשון או בגיוס לצבא.. ושאני מקווה שמי שיבוא אחרי, יבוא עם הרבה הרבה סבלנות, והרבה אוויר לנשימה... 

הוא חזר הביתה מבית ספר עם הצהרה ברורה. הוא מצביע לביבי. מלבד תחושת הבושה שהקיפה אותי, והבדיקה המהירה אם משהו שמע את השטויות שיוצאות לו מהפה היתה גם תחושת כישלון אמיתית. החצוף הקטן הזה גיבש דעה לבד. בלי לשאול אותי מה אני חושבת עליה ובלי לוודא איתי שביבי הוא עניין מקובל בבית שלנו. אבל עזבו את כל זה, התיישבנו באוטו והוא הסביר שהוא רוצה שביבי יהיה ראש ממשלה כי הוא מפחד שיהיה שינוי ויבוא מישהו שיעשה פה מהפכות. אין מה להגיד, גידלתי ליכודניק אמיתי.

אז הסברתי לו ששינוי הוא לא תמיד דבר כזה נורא ושיש שינויים שהם חיוביים, כמו למשל כשאחיו נולד ופתאום הוא הפך להיות אח גדול, או כשהשנה הוא בחר שחיה במקום הטקואנדו וגילה שהוא מאוד אוהב לשחות. ובכלל, אמרתי לו, כמו בעניין של חוגים, זה תמיד נחמד שיש מבחר ושתמיד כדאי לחפש משהו יותר טוב אם לא מרוצים מהמצב שקיים. או אז... בדיוק בשניה שהתחלתי לדבר על החוגים, הקטן הסביר שאצלו בחוג היה מדריך ואז החליפו אותו במדריכה, אז אולי בכלל במקום ביבי יביאו אישה.. מכיוון ששלושת המפלגות שהיו מבחינתי אופציה לבחירות מונהגות על ידי נשים מיד חייכתי אל הסנדוויץ' שלי וידעתי שכמו בדמוקרטיה אמיתית יש גם בבית שלי את כל מגוון הדעות.

שמאל מרכז: 1, ימין: 1.

מכיוון ששני ילדי הם ילדים חושבים, עם ראש על הכתפיים וראיה מפוכחת כלפי העתיד החלטתי לעשות בינהם עימות. מימין: הוא בן שבע וחצי, בעל ניסיון רב בניהול משא ומתן עם קטנים ממנו ושליטה ברורה על מעברי הצעצועים של הבית. תחת חסותו הבלעדית נמצאים השלט של הטלויזיה, המחשב וה WII. משמאל: הוא בן חמש וחצי, חסר ניסיון אבל מלא רצון אמיתי לשינוי, הוא הגיע למשפחה כשכבר היו פה דיירים אבל הוא מוכן לחיות איתם יחד בהרמוניה. תחת חסותו נמצאים עיניים שקשה להגיד להם לא, הלגו והפליימוביל.

כמה דקות אחרי שהם עמדו משני צידיו של השולחן, כל אחד עומד על כיסאו ונואם בלהט למה מגיעה לו זכות השליטה הבלעדית על החדר, הם הגיעו לפשרה. בשניות הם סיכמו בינהם שהשלט יעבור מאחד לשני בתום כל תכנית טלויזיה והפליימוביל יחולק לשתי קופסאות. על הקטן הוטלה המשימה של בקשת תוספת לקינוח והגדול עמד מאחור ונהנה מהפירות.

אז מכיוון שעכשיו אני יודעת למי אני הולכת להצביע מחר, ואני מקווה שמי שאני אצביע לו לפחות ינסה לעשות פה מקום טוב יותר, אני יכולה להתפנות לרגע ולקוות שמי שלא יהיה פה מחר בעשר בלילה, ידע לעשות עבור המדינה שלנו את מה שהילדים שלי הצליחו לעשות אצלנו בבית. אחר הצהריים אחד, שלם, שבו הם לא התווכחו על השלט וגם הצליחו להשיג עוד קובית שוקולד. נראה לי משתלם, לא? 

ועריכה קטנה:

אז מתברר שפירסמו עכשיו את רשימת המועמדים לגולדן בלוג, ושאני מועמדת בקטגוריה של הבלוג המשפחתי. אז קודם כל תודה. בחיי שהתרגשתי וזה נפלא בעיניי. הבלוג הזה התחיל כמשהו אחד שאני עושה בשבילי, בין כל הכביסות, הבישולים וההסעות, והפך להיות חלק מחיי. הבלוג הזה מלווה אותי באחת השנים הכי קשות שהיו לי והקוראים שלי פה נתנו לי תמיכה ענקית, אז אולי אני צריכה להוסיף על הבחירה עוד תודה ענקית אחת גם על זה... אין כמוכם. ובכלל, עברתי עכשיו על רשימת הבלוגים בכל קטגוריה והוספתי לקבועים שלי כל כך הרבה בלוגים שרק עבור זה התחרות הזו שווה. 

אז זהו, לכו תבחרו, גם אם לביבי וגם אם לא לי.. סתם כי חשוב להיות נחשב, וכי שווה להשפיע.

זה כבר מן טקס קבוע שנערך בכל מיני חגים ומועדים. יש הזמנה רישמית ובערך שבוע אחר כך מתאספים בחדר קטן צפוף ובלי כיסא אחד בגובה סביר מחייכים חיוך אידיוטי ומתחילים לצלם. אם מישהו היה מצלם את כל המצלמים (נו, הא.. ברור שצילמתי...) זה היה נראה כמו מסיבת עיתונאים מהזן הנחות ביותר. יש שם מיני מצלמות שלא היו מביישות גם צלם נשיונל ג'אוגרפיק שמכוון עדשה לציפור טרופית רחוקה הרוב עם טלפונים סלולאריים ויש גם כאלה שהגיעו לשחק עם האייפד ותוך כדי מנסים להוציא תמונה.

אפשר לראות בבירור מי אלה ההורים לילד היחיד או הראשון (שני הורים, אחד רוקד עם הילד השני מכוון עדשה, באמצע הם מתחלפים בכדי שלא תהיה אפליה ואחד לא יופיע בתמונה) אפשר לראות מי שם הורה לארבעה (מגיעה עם התינוק בעגלה, מבט מיואש וטרנינג. תוהה למה היא צריכה את זה ולמה הוא אף פעם לא הולך לשום מסיבה, מידי פעם היא מצליחה לתפוס את הבן שלה רוקד, ובסוף מצלמת אותו תמונה מייצגת עם הסופגניה, תמיד הולכת ראשונה) ואפשר לראות מי סתם חושב שהגננת מגזימה.

השנה, מכיוון שהגדול כבר בגיל שלא עורכים בו מסיבות חנוכה, צעדתי רק לשתיים. אחת ב7:30 בבוקר, כי זה מה שהריתמיקאית העמוסה יכולה. תוך שלושתרבעי שעה כבר היינו אחרי ריקודים שירים וסופגניה, בין לבין הסנדוויץ שלי, בפעם הראשונה, דיקלם שירים ועשה את כל התנועות והיה נראה שהוא גם נהנה. הפרצוף ההמום שלי שהביט על הברישניקוב החדש שגדל פה שכח לפעמים לכוון את העדשה אבל הוא היה גם הבמאי ולא שכח לשלוח הוראות למצלמה: "עכשיו בוידאו" "תעמדי בצד השני של הכיתה" תצלמי אותי שוכב על הריצפה".  אז צילמתי. ויש תיעוד... 28 ילדים מסתירים אותו בריקוד הראשון, בשני רק חמישה. בתמונה של הסביבון הצלחתי לתפוס פרצוף מלא ויש אפילו תמונה אחת של גוף מלא שבה הוא מסתיר כל כך בכישרון את הפנים עם המקלות מעודדות האלה שמחלקים להם בכדי שהם יוכלו לפתח שאיפות. 

כשסיימו את השירים ואת הריקודים הגננת הקריאה את הקטע המקסים על איך כל אור קטן יכול לגרש חושך גדול ואיך כל הנרות יחד יכולים ליצור חווית תאורה מושלמת ולגרש את החשיכה. האבא הזה שאישתו בעטה אותו מהמיטה מעולם לא הזדהה יותר עם קטע קריאה.

המסיבה השניה היתה של בת השנתיים היקרה שלי. בשעה שתיים וחצי, כשאף אחד מהאחים שלה כבר לא בבייביסיטר של משרד החינוך וכשהורים נורמלים נמצאים בעיצומו של יום עבודה, צעדתי לתוך המעון עם עוד עשרים הורים שמנסים להבין על מה לעזאזל הגננת חשבה.

שם פיזרו מגוון מזרונים על הריצפה, מתוך ידיעה שלשבת על הרצפה בלי משענת כשהילדים מטפסים לך על הראש זו האופציה הכי פשוטה. המנהלת הקריאה שוב את הקטע של גירוש האור על ידי החשיכה... ואז ריתמיקאית אחרת חילקה שוב את המקלות עם החוטים אז ברור שהבת שלי נבהלה. היא לא היתה מוכנה לקום מהכסא הנח שהשלד המרופד בשומן שלי היה עבורה והיא בעיקר בדקה מה קורה אם היא ולפחות ארבעה מהחברים שלה ממלאים את החיתול באמצע מסיבה עם חלונות סגורים ובלי משב אויר לרפואה.

מכיוון שכשהיא יושבת עלי אין לי שום אופציה לכוון את העדשה צילמתי תמונה יצוגית עם סופגניה, ובהתחשב בריחות שהגן שם הפיץ אי אפשר להאשים אותי על ששוב, יצאתי ראשונה...

אני יודעת, זה נורא... כי גם הגדול שלי קיבל שני הורים ועדשה מתוחכמת, והקטנה מקבלת תמונה עם סופגניה ובריחה ממש לא מעודנת... 

ויצא לי לחשוב איך זה קורה, ההתלהבות שוכחת וההתרגשות נעלמת? או שהעובדה שזו מסיבת החנוכה ה 13 שאני עוברת ב 7 השנים האחרונות גורמת לי להיות קצת פחות סבלנית לריקודים וסופגניות...הרי גם אני במסיבה הראשונה דיקלמתי איתם את כל השירים וחיפשתי את הזוית הכי מתאימה לתמונות...אבל אולי היום, כשאני קצת פחות מתרגשת, אני יושבת עם הבת שלי על הריצפה ובמקום לצלם אני פשוט מחבקת. לא ממש חשובה לי התמונה כמו שחשוב לי שקיבלתי זמן נטו רק איתה. נכון שיש ריח ואין משענת, אבל אני יושבת איתה על הריצפה וצוחקת. היא מכניסה לי את הכד הקטן לחולצה, ומשחקת איתי תוך כדי חיבוק ונשיקה... פלא שהיא לא רוצה לקום ולהסתובב כמו סביבון באמצע הרחבה? יש לה פה זמן איכות שיותר שווה מכל מסיבה. אז מישהו יכול להאשים אותי שניגשתי לגננת ואמרתי לה כל הכבוד ותודה??

ו... קיבלתי שרביט....

בקצב הזה, מזל שאתם משרבטים אותי, אחרת הבלוג הזו היתה נעלמת בתהומות הבלוגים חסרי העדכונים. וצר לי על הבלוג שככה, בכזו קלות, דנתי אותה לגסיסה, אבל התקופה הזו כל כך עמוסה לי, שאמובטלת נדחקת לה לרגעים בהם אני יכולה להסדיר נשימה.. אני נזכרת בה לפני שאני עוצמת עיניים, נזכרת שעוד יום עבר, וגם בו הזנחתי אותה...

וזה לא שאני לא מתגעגעת. אני מתגעגעת מאוד. אליה, ואליכם.. אבל החיים הלא וירטואלים שלי שדורשים ממני לא מעט גם ביום רגיל, לא משאירים לי דקות פנויות למה שמסביב. זה לא שאין לי זמן לכתוב, כי אני קופצת לבקר את הקבועים שלי, ופה ושם מצליחה לשלוח תגובה.. ויושבת לפעמים מול המסך מלאת קינאה שלהם זה בער והפוסט שלהם יצא, פשוט כל המשאבים הנוספים האלה שדורשת הכתיבה נעלמו לי  בתהום הנשיה. 

אבל שורבטתי, גם מempirati וגם מטליק וזו אחלה מחמאה, והשרביטים האלה שעדיין לא למדתי לומר להם לא, עושים לאמובטלת סוג של החייאה, היא לא מתה, אבל בלעה אותה שגרה.

אז כבר עשיתי פה פעם פוסט על היחסים הסבוכים שלי עם מרים בנימיני ועל האמונה הקלוקלת הזו במה שהיא מציעה, אבל הינה מה שאומרים על מזל בתולה.

מזל בתולה –

1. מעשי, שיטתי ושכלתן. דייקן, ביקורתי ומתעסק בפרטים - חייב לרדת עד לעומקם 

 שיט, עלו עלי.. יש לי זיכרון מדהים לפרטים קטנים ולא חשובים, ואני אוספת לי אותם על בסיס קבוע. אם ישאלו אותי איך מישהי נראית אני אתאר בפירוט מטריד איזה צבע יש לגומיה שלה ובאיזה גוון של לק היא משתמשת, אם ישאלו אותי על אופי אני אתן רשימה של מגוון אירועים מייצגים כולל הבעת הפנים הספציפית והטון המדוייק של התגובה. לפעמים זה חינני, אבל לרוב זה סתם תופס לי מקום מיותר בתאים האפורים הלא ממש פעילים שלי. לגבי הביקורתי: אתם קוראים את הבלוג שלי... אני אי פעם אמרתי מילה רעה??

2. אדם שקט וצנוע. 

וואי, אני לא שקטה בשום צורה ואין לי מושג אם אני צנועה. אז שאלתי את הבחור הכנה עד כאב שלי: "שקט וצנוע, מייצג אותי באיזו שהיא צורה?" "לא" הוא ענה לי... "את אותו דבר רק בנקבה..."

3. אוהב פרטיות

 אם לא תכנסו לי לחיים, ולא תציקו לי בשום צורה, תגלו שבעצם אני בחורה די ... ועכשיו ברצינות, כשזה בתנאים שלי ובקצב שלי, כמעט ואין לי סודות ועם אהובי ליבי אין לי שום בעיה להיות אפילו קצת יותר מידי פתוחה... אבל אם מישהו זר, או רחוק יחסית יציק לי לשניה, מיד תטרק לו הדלת בפרצוף ולא תהיה הזדמנות שניה...

4. מקפיד על הופעה מסודרת. מאוד חשוב לו מה אחרים אומרים עליו 

תלוי את מי שואלים...הבחור טוען שכן, אני טוענת שקצת פחות, אבל בכל מקרה יש פה סוג של התאמה..

5. מופנם ואינו מביע רגשות בפומבי.

 מה זה לא מביע רגשות בפומבי? מה זה פומבי? מה זה רגשות? אין לי בעיה לאהוב את הילדים שלי עד מוות גם מול זרים. אין לי בעיה להקריא ברכות מרטיטות באירועים המוניים. אני לא בוכה מול זרים ולא נוטה להפגין חולשה. היתה לי בוסית שהתעללה בי עד מוות וכולם חשבו שאני סתם אדישה אבל בסתר ליבי דרסתי אותה אלפי פעמים בחניה. בסוף, כשהיא הסכימה שאני בכל זאת שווה, והיא פתאום הפכה להיות מעריצה, המשכתי באותו קו אדישות, לא הגיעו לה שום גילויי חיבה. אז מה זה אומר לגבי? 

6. נאמנות חשובה לו  

כן, אבל יש באמת מי שלא?? כבר בעטתי מעלי בוגדים בלי לחשוב עוד שניה. אבל גם סלחתי בלב שלם על בגידות אחרות כשידעתי שהן לא מייצגות. בעיני לא צריך לבגוד, זה פשוט מיותר. לא חייבים לרצות אותי ולא חייבים להיות בצד שלי אפשר פשוט לקום וללכת, או לעמוד מולי ולהגיד את האמת. אני מעריכה את זה הרבה יותר.

7. כושר ריכוז טוב 

כן, נו.. סביר פלוס:-)

8.אוהב להשקיע ולהתנדב לכל משימה ומנהיג את האחרים

פחחח.... זה מה שיש לי להגיד על זה. זה  ואולי גם זה מבהירים את זה. אני שמחה לעזור למי שקרוב אלי אבל תמיד התחמקתי מוועד הורים ומעולם לא הייתי בוועד כיתה. בתיכון הנהגתי מרד והמקסימום שהתנדבתי אליו היה למצוא לאיזה סרט נלך על חשבון הלימודים ובאוניברסיטה הנהגתי בעיקר שיעורי שמש.. בצבא, גם כמפקדת וגם כקצינה מעולם לא ריתקתי או העלתי למשפט חיילים שלי ודיסטאנס היה בעיני מילה גסה ומיותרת. ובכל זאת הייתי בעיניי (הצנועות כאמור) מפקדת די טובה...

9. צנוע ולא מחפש מחמאות. 

 דיברנו כבר על הצניעות ולא נראה לי שיש מי שלא אוהב שמכירים בערכו. אני לא יודעת להגיב טוב למחמאות ואני בעיקר נבוכה מהן.. אבל הם בכל זאת גורמות לי לתחושה נעימה באיזור החזה ולחיוך קטן על הפנים. 

10. מתאימה לו קריירה הקשורה במתן שרות בביטחון, במחשבים, טכנאות, מחקר רפואה, רוקחות ומדע . 

פיכס קיכס ובליכס... אני מסתדרת טוב עם מחשבים ולומדת מהר אבל העבודות הסיזיפיות האלה משעממות בעיני ואני צריכה חברה. אני עובדת הכי טוב עם אנשים. ואני גרועה ברוטינה.. צריכה פרוייקטים עם התחלה אמצע וסוף, צריכה להרגיש יעילה ולדעת שאני עושה משהו שמשנה למישהו. לא שאני מזלזלת ברשימה המכובדת לעיל אבל באף אחת מהן לא הייתי מחזיקה מעמד יותר מידי זמן...

אני אעביר את השרביט לפלוטינג וגליציה יקירות הבלוג כי ככה זה כשאוהבים:-)

משום מה מסך העריכה לא מוכן לבטל את הbold. אני בטוחה שתסתדרו..:-)