אמובטלת בברלין

לפני עשרים שנה כתבתי את הסיפור הראשון שלי. רשמתי אותו, שורה על כל עמוד של ספר שקניתי לך מתנה. הייתי בת 16 וארבעה חודשים ועליתי על אוטובוס לרעננה- חבר שלי היה בן 17 והיתה לו יום הולדת. כשהגעתי אליך וחגגנו כמו שחוגגים בגילאים האלה, אמרתי לך שאני אוהבת אותך. אני זוכרת את זה כי זו היתה הפעם הראשונה, וכי בגיל הזה יש משמעות למילים האלה, ולמי אומר אותן קודם. ואמרתי. ראשונה.

ולא היה אכפת לי מה תגיד ולא היה אכפת לי להיות ראשונה, אמרתי ושמתי את הראש שלי על החזה שלך.

עשרים שנה אחרי, ואני עדיין אוהבת להגיד אני אוהבת אותך ולהניח את הראש על החזה שלך. רק שעכשיו יש צרחות של ילדים ברקע. 

מזל טוב דובי שלי, 

אני אוהבת אותך.    

כבר שנים מציק לי הבחור שאני אתחיל לכתוב. לא בלוג, אלא סיפור, או ספר... או איזה משהו נחשב... בהתחלה, כשעוד לא היתה אמובטלת הוא היה מוכן להתפשר על בלוג...רק שיהיה משהו כזה שאנשים יקראו. בחיי, הוא היה אומר לי... אם רק היתה לך קצת יותר אמביציה. אז לפני שלוש שנים פתחתי בלוג, ואחרי שבוע זנחתי אותו. הוא נח לו שם בינות לבלוגים הזנוחים של ישראבלוג, בדרכו לבית הקברות לבלוגים מסכנים עד שיום אחד עברנו דירה והיה לי משעמם, והתחלתי לכתוב שוב.. לא ברכות ליום הולדת, לא סיפור לפני השינה לילדים, לכתוב לי. עלי. והוא היה מרוצה. בחיי שהיה לו שמח. וגם אני נהייתי קצת מכורה, אבל אז שנה חלפה לה וזה כבר לא הספיק... הוא הרי זה שדוחף אותי כשאני מסתכלת על העליה ואומרת לו"עזוב, זה גבוה, מלא עבודה, בוא נלך לראות איזה סרט.." והוא לא מוותר ועובר קדימה, מסתיר לי את ההר ומושך אותי קדימה. יש לו תחושה שאם הוא יתחיל אני אמשיך לבד. והוא רוצה שאני אכתוב.

שנים אני אומרת לו שאני באמת לא יודעת לכתוב סיפורים. באמת. בקושי על החיים המשעממים שלי אני מצליחה לכתוב, ובכלל, מה שאני יודעת לכתוב עליו זה על עצמי, כי בסופו של יום יש פה עניין מאוד פשוט. כשזה אני אף אחד לא יכול להגיד לי שאני טועה. 

ועדיין הוא המשיך וממשיך להציק. סיפור הוא רוצה. (הוא התחיל מספר, אבל הבין שאת העליה הזו הוא לא יצליח להסתיר גם אם הוא יעמוד מקדימה ועבר לסיפור..) אז היום, באמצע החופש עם שלושה ילדים, בשבע דקות של שקט שבהם כל אחד מהם אחז בספר והיתה פה דממה, הנחתי את הספר שלי וישבתי על המחשב. כתבתי לו סיפור. רק לו. בחיי. חצי אמת, חצי בדיה. חצי אני חצי מישהי שאני לא מכירה. משהו קצת אפל ועם אופטימיות מאוד זהירה. ולא חשבתי יותר מידי על המשמעות, פשוט שלחתי לו את מה שיצא. 

ומאז אני מוצאת את עצמי מנסה להסביר, זה לא אתה, זה אני, זה לא קשור זה סתם סיפור. סיפור! והוא כבר כמה שעות מנסה להבין למה הוא כל כך נורא ואני מנסה להבין איזה סיפור הוא מדבר, ואיך הסיפור הזה, שאני כתבתי הוא אחר לגמרי מזה שהוא קרא..

ואין לי איך להסביר, לא בצורה שהוא יבין. כי מה שיש לי זה סיפור שהוא חצי אמת וחצי בדיה והוא לוקח אותו ועושה ממנו מסיבה. 

ואני בכלל חשבתי שכתבתי על אהבה.

היה לך הרבה יותר שיער, לי זה משהו בעור, משום מה הוא נראה שם הרבה יותר מתוח... ויש גם משהו בעיניים, יש שם המון ניצנוצים בעיניים.

לא לבשת חליפה מאז ומיותר לציין שאני כבר עשר שנים לא החלקתי לתוך שמלה לבנה ארוכה.. 

חמש דקות לפני שהגעת, כשעמדתי מול מראה ענקית, הודיעו ברדיו שמצאו את הגופה של הודיה פימשטיין, ושעצרו את האבא אז ביקשתי שתחכה קצת. רציתי להיות גם קצת עצובה..

כשהגעת, והלב שלי דפק כמו משוגע, הגנבת לי ליד דף מגולגל. ד' בטבת, היה כתוב למעלה. התשס"ג.

לכתוב תמיד היה התחום שלי, אתה היית עסוק בלהגיד הכל בפנים. בלי ליפות מציאות בלי לשחק משחקים, אז הסתכלתי על הדף הזה ותהיתי לי אז מה כבר אתה מוסר לי עם הפרחים. וכשפתחתי אותו, את הדף שכל כך השתדלת לגלגל, מצאתי את הכתובה האמיתית שלי. זו שאני כן יודעת איפה היא נמצאת וזו שכבר שנים ישנה איתי במגירה של השידה.

לא פתחתי אותה מאז. לא היה בשביל מה. והיום ראיתי שהדף עדיין מגולגל, והכתב הנוראי שלך כל כך מתאמץ שם, כאילו גם הוא מבטיח לי הבטחה...

ופירטת שם את כל מה שאתה אוהב, אפילו את העיניים בצבע "ירוק אני בוכה" הבטחת לי שאתה כאן, מאחורי לצידי ובשבילי (ככה, בשפה שלך...) והבטחת שיהיו לנו את הילדים הכי שווים בסביבה.

כמה שעות אחר כך המבול הפסיק בדיוק בזמן לחופה, הגנבת לפה סוכריות קופצות לפני הנשיקה ו"כל הילדים קופצים" הפך להיות אחד השירים שתמיד משמחים אותי ואותך. ורקדתי כמו משוגעת ואבא שלי ביקש ממני כל שניה להפסיק עם השתיה.

למחרת בבוקר כבר טסנו לחו"ל ונזכרתי כמה פחדתי מהפעם הראשונה שבה טסנו והיינו אמורים לבלות יחד עשרים וארבע שעות ביממה.

עשר שנים. אם הייתי שולחת את עצמי היום לפגוש אותי שניה לפני שמורידים את ההינומה, הייתי בטח אומרת לי לא לוותר על כמה דברים ולתקן כמה דברים אחרים אבל אומרת לי שאחרי הכל, אם יש החלטה, שאני בכל ליבי יודעת שאין לי בה טיפת חרטה, היא זו שאני הולכת לעשות עכשיו, "רוצי" הייתי אומרת לי, "עשית את הבחירה הנכונה". כי אהבה, כשהיא בכל זאת מצליחה, למרות כל הריבים והשטויות של השגרה, היא עוד סיבה לקום בבוקר, ועוד סיבה להאמין בעצמך. כי אם אתה יודע שמי שלידך באמת שווה ושהוא באמת אוהב אותך אז המסקנה שאתה יכול להגיע אליה היא רק אחת ואתה יודע שהתמזל מזלך.

ואין אחריות לכל החיים ואולי עוד עשרים שנה אני אגיד שזו הייתה טעות נוראה.. אבל גם אז אני בטח אסתכל על השלושה שיש לי ואולי על עוד איזה ילד או ילדה, ואגיד שבטוח משהו עשינו טוב אם זכינו לכזו מתנה.

מזל טוב דובי שלי, אני אוהבת אותך.

גברים יקרים.

אני יודעת שאתם רגישים סימפטים ומושלמים. אני יודעת שמי שקורא פה שוטף כלים ומכבס על בסיס קבוע, אבל אני פונה לכל השאר. אלה שהם מעטים, כמעט לא קיימים , אלה שגם בגיל ארבעים עדיין צריכים הוראות:

1. הקראתם סיפור של לילה טוב, ואז עוד אחד ועוד אחד. ואחר כך הרשתם אור דלוק עם שלושה ספרים כל אחד במיטה. זה רעיון יפייפה. מאוד חינוכי.  כששטפתי את הבית למחרת ועם המים נסחפו החוצה ארבעה ספרים רטובים, חשבתי לעצמי שטקס האשכבה שעשיתם להם אתמול היה מכובד להפליא.

2. אני יודעת שקשה לכם להחליט, ושהרבה פעמים היא לא ממש ברורה וצריך ממש להתעמק בה בכדי לקבל החלטה, אבל החולצה שלבשתם היום לעבודה, מלוכלכת או נקיה? בסל כביסה או בארון? על הקולב או לקפל? ולא, על הכיסא בפינת אוכל זו לא החלטה.

3. עם הגרביים זה הרבה יותר פשוט, בחיי, ישר לסל. לא, לא אכפת לי שהם נעימות. לא שסוף סוף מצאת זוג שאתה באמת אוהב וגם לא שיש סיכוי שהם לא יחזרו משם...לסל!

4. כשאתם שוטפים כלים זה נפלא. זה אפילו סקסי ונהדר. אבל צריך קודם לפנות את השייש ואחר כך לנקות את הכיור. אם תזכרו להחזיר את המכסה המחורר הזה שמונע סתימות למקום, אנחנו באמת נשאל למה מגיע לנו כל הטוב הזה...

5. עכשיו הסבר מאוד פשוט, אבל צריך לשים לב, יש כמה פרטים שצריך לזכור אבל בעיקרון זה אפשרי: לאסוף את כל מה שעל הרצפה ולשים על השולחן לא נחשב לסדר. נכון, הרמתם, נכון, הרצפה נראית נפלא, בחיי... מעולם היא לא הבהיקה יותר מעכשיו... אבל השולחן צורח באימה... ושוב, זה עניין לא מסובך: מה שעשיתם לא נקרא לסדר, זה נקרא להעביר בלאגן. נכון, לסדר לוקח עוד קצת זמן... אבל הלו, חסכתם את הריב שאחרי, לא משתלם?

6.הקטע הזה שיש לכם תפקיד ברור בבית הוא מקסים בעיניי. בחיי, אם יש משהו שממש לא מונח על כתפי הוא נהדר, נפלא ומרגש כאחד.. אבל אם נניח, רק נניח, לשם הדוגמא, כן? שהתפקיד שלכם הוא ארוחת הבוקר, ושהם אוכלים אותה על הספה תוך כדי מריחת מעדנים לכל עבר ואחר כך זורקים את הכפית לקיבינימאט ואת הצלחת מתחת לספה, אז זה עדיין מקסים שהכנתם אבל קצת פחות שובה לב...

7. הגעתם הביתה, וכל הילדים רצו אליכם לחיבוק והנפה המפורסמים שלכם, ומיד אחר כך ישבתם איתם לכמה משחקים אחרונים לפני שינה בקונסולה הביתית. שוב התרגשתי, זה נוגע ללב ההקרבה הזו. רק אפשר שזה יקרה לפני 21:00?

8. בואו נניח שהגעתם מוקדם. השקעתם שעות לגו ופאזלים עם הילדים. הוצאתם את הפליימוביל ואת המשחק הזה עם אלפי החלקים המתגלגלים שהם אמרו לכם שאמא אף פעם לא מוכנה להוציא להם. בואו נניח ששעתיים כאלה גרמו לכם לתחושה עילאית של זמן איכות עם הילדים ושהצלחתם סוף סוף לשבת איתם נטו, בלי הפרעות. אם אחר כך תגידו להם לאסוף את הבלאגן הזה מהריצפה בסלון, או אולי תאספו יחד איתם (ולא, לאסוף את הכל לקופסא הכי גדולה לא נחשב שפיניתם, בחיי, באלוהים, שפה אני אמות אם לא!) אז יכול להיות שלא יקרה לכם כלום. נכון, יש מצב שיפול מטאור על כדור הארץ וסתם בזבזתם זמן יקר, אבל רוב הסיכויים שלא...

9. עוד עניין פעוט, קמתם בבוקר וחשקה נפשכם בחולצה. לא זו שבראש הערמה, לא השניה וגם לא השלישית. אחת מהאמצע... עכשיו זה הקטע המסובך, אני יודעת, אבל אם תקשיבו טוב זה יצליח לכם: נכון שזה נראה שאם תמשכו אותה ממש ממש מהר אז כל החולצות שמעליה לא ישימו לב וישארו במקום? ונכון שעדיין לא הצלחתם לעשות את זה מספיק מהר ולכן זה מתבלגן? אז  אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני אבל חולצה היא נקבה... הגיון אין לה, נכון? אז אני אסביר לכם ופשוט תקבלו את זה.. צריך להרים בעדינות את כל הערמה שמעל החולצה הנדרשת, לקחת אותה ולהחזיר את הערימה. אני יודעת, זה מטומטם... אבל ככה זה נקבות.

10. אני יודעת שזה נראה כאילו שלא משנה מה יהיו לנו טענות. ואני באמת מעריכה שהייתם איתם כל הערב, ששיחקתם, קילחתם האכלתם ושטפתם כלים. בחיי שאני מעריכה. אני יודעת בדיוק מה זה אומר. אני עושה את זה כל יום. ואף אחד לא מנקה אחרי. 

הוא כבר התחיל לארוז את התיק, בכדי שלא ישכח שום דבר, וגם בשביל שאם יש משהו שצריך כביסה אני אספיק למרק אותו לפני הטיסה. הוא ארז את זוג המכנסיים החשובים שלו ואת החולצות המכופתרות (לכנס,הוא הולך לכנס. זה לגמרי עינייני עבודה), הוא ארז נעלי ספורט, שורט, גופיה ואת ה MP (נו, באמת, אין מי שבאמת נהנה בחדר כושר, גם אם הוא במלון, חמישה כוכבים, בקנדה..), לקח סיפרי קריאה (לטיסה, בחיי שלטיסה. למי יהיה זמן לקרוא שם בכלל? זאת טיסת לילה, ארוכה.. מה הוא יעשה בה אם לא יהיו לו ספרים??), הוא ארז את הלפ טופ (כי עליו נמצאת המצגת, ורובו ענייני עבודה. הפורנו בווי פיי זה רק בכדי להטביע את הגעגועים) והמיר קצת כסף שיהיה לרשימת הקניות ששלחתי (אני יודעת, קניות.. בחו"ל.. זה באמת סבל צרוף..). הוא כמעט מוכן ליציאה.

בנתיים הוא נהנה ממצגת הגעגועים שהגמדים מעבירים לו. מי שישמע אותם יאמין שהוא משאיר אותם פה עם המפלצת מלוך נס, איך הוא בכלל מעז לעשות להם את זה.. הוא בודק את מזג האוויר (אולי צריך לשים עוד משהו בכביסה) ועושה פרצוף סובל, אולי אני אקנה את זה בסוף..

הוא טוען שהוא יתגעגע, ושהוא בכלל לא רוצה לטוס, שהוא חולה על הכרית שלו ושאין סיכוי שהוא יאכל משהו במלון. הוא אומר שהנסיעות האלה הן החלק הכי נורא במקצוע ושאם הוא היה יכול הוא היה מוריד את זה מסדר היום (לא את הטיסה לברלין, כי שם זה עניין אחר, וכמעט נגמר לו האפטר שייב, אבל את כל האחרות? בשניה הוא מוחק, באמת!)

ואני? החו"ל האחרון שלי כבר נמחק לי מהזיכרון, את ההבא אני משתדלת להדחיק מרוב פחד ובנתיים אני נשארת כאן. לבד עם שלושתם. עם רשימת הבטחות לימי כיף כשאבא לא נמצא, עם ידיעה שהשעה של אוכלמקלחתולמיטה הולכת להיות החלק הכי מסוייט של היום, גם כי אני כבר עייפה וגם כי בדיוק אז הם נזכרים לבכות, ביחד, כמה זה נורא שאבא לא נמצא וגורמים לי להצטער על כל שניה שהוא כן חזר מוקדם ומלא מרץ הוא שר והקריא לשלושה ראשים שנופלים לשינה.

 רק אחרי שיהיה פה שקט, ואני אצא מהחדר ואביט אל עבר המזבלה הקטנה שצמחה לי בסלון, אני אזכר שגם אני מתגעגעת. שגם אני מחכה לשניה שהוא יחזור ושאני מקווה שהוא לא ישכח את המידה של הנעלים.

והערה קטנה לסיום: את הפוסט הזה כתבתי ויצאתי מהבית, רצתי לאסוף, להאכיל, לקחת לחברים ואיכשהו הוא נשאר על המסך, כשחזרתי גיליתי את עצמי במומלצים וגם בראשי של נענע, פתאום התחלתי לפחד על האנונימיות שלי, הרי כל מי שמכיר אותי ידע מיד שזו אני ואולי כדאי למחוק. ובכל זאת, הפוסט ההוא נשאר. ואת זה אני שולחת.

אז למי שמזהה ומי שמכיר, אני אשמח אם תגידו לי. תמשיכו לקרוא, אין לי עם זה בעיה, אבל אני אשמח לדעת מול מי אני עומדת.

יש כמה דברים בקשר לגברים שאני לא מבינה.

וכן, אני יודעת שגם אנחנו לא הגענו עם הוראות הפעלה,

שאנחנו לא מפסיקות לדבר ושאין דבר כזה יותר מידי קניות.

ועדיין, בכל מה שקשור אל המין השני, יש לי כמה תהיות.

למשל, כשגבר צריך להלביש ילדים, יכול להיות שהוא הופך לרגע לעיוור צבעים?

וכשהוא יוצא בערב די נעים, מה גורם לו לחשוב שגרביים הולכים נהדר עם סנדלים?

ויכול להיות שאם הוא היה הולך לבד לקנות בגדים לחתונה, אז הוא היה חוזר עם ליוויס 505 וטריקו שחורה? 

ויכול להיות שהם באמת חושבים שהכלים והבגדים חוזרים לבד לארון ולמגירה?

וששינה היא דרך מצויינת לפתור כל בעיה?

יכול להיות שגבר באמת לא שם לב לבלאגן?

או שהחלק במוח שלו שאחראי על הסדר פשוט לא קיים?

ואיך יכול להיות שגבר נורא נורא ממהר לעבודה, אלא אם את עוברת לידו עירומה?

כי הסיפור הזה מחמיא לי בתור בחורה

אבל לפעמים אני צריכה סוג אחר של עזרה...

ולא יכול להיות שאם הוא שטף את הכלים

ומסתובב אחר כך כאילו הוא סיים בניצחון קרב אדירים,

כשהוא בכלל לא ניקה את הג'יפה בכיור

כי שם מי מסתכל.. זה מן חור שחור.

ואיך זה שהפליז מהטרק בבוליביה, אי שם בתחילת שנות העשרים

הופך להיות המעיל שהכי מתאים לאירועים מיוחדים?

אני יודעת שיש לי גם איזה שניים וחצי קוראים

שבטח עכשיו ימחקו אותי מרשימת הקבועים

אבל אם תענו לי פה על הסוגיות

שניה לפני שתלחצו על כפתור המחיקות

אולי אני אוכל לגמול לכם גם בכמה תשובות..

במסגרת היציאות מהארון שאני משחחרת פה בשבועות האחרונים אני מעוניינת לשחרר אחת חדשה: קוראים לי אמובטלת ואני לא חברותית. 

עכשיו זה השלב שבו אתם סוגרים את הפה הפעור ואומרים "אוהבים אותך אמובטלת". זה לא אני המצאתי בגלל שאני אוהבת אהבה. אלה החוקים.

אני אפרט. מי שמכיר אותי יודע שאין לי הרבה סודות, שאני צוחקת כמעט על הכל ושאני, כשאני מרגישה מספיק נח, יכולה להיות חסרת טאקט בצורה יוצאת דופן. לא כי אני חושבת שזה מצחיק אלא כי אם אני מרגישה שאני יכולה לדבר על זה אז ברור לי שגם הצד השני יכול.

אבל בכדי שכל זה יצא החוצה אני, בניגוד לחלק מהאנשים שאני מכירה, צריכה להגיש בנח. מאוד מאוד בנח. וזה לא משהו שאני מצליחה להרגיש במקומות חדשים. כשאני מגיעה למקום חדש, והוא פוטנציאל למעגל חברתי חדש אני שותקת. אני יושבת בצד, מקשיבה, מסתכלת, בודקת, ושותקת. ממש שותקת. עכשיו התור של מי שמכיר אותי לפעור פה ולשאול את עצמו אם אני יודעת מה זה לשתוק ואם מלבד השעות שבהן אני ישנה או אוכלת יש זמן שבו הפה שלי סתום. אבל ככה זה אצלי, רוצים לסתום לי את הפה? רוצים לגרום לי להפסיק לדבר בכוח? קחו אותי למקום חדש.

עכשיו שוב, אני אחזור לבחור שלי, שחי איתי פה בבית, ומגיע למקומות חדשים ומתחיל לזרוח. הסקרנות שלו שולחת אותו לכל אדם (עם קצת הבדלי דת גזע ומין) ולהתחיל לחפש איתו מכרים משותפים, נקודות חיים משיקות ואם השכן שלו מכיתה ג הוא בטעות הבעל של השכנה מלמטה. הוא יושב ומתעניין במשך דקות ארוכות בכל קורות החיים של מי שלא עומד מול ומסמן לעצמו V ו-X ברשימה דמיונית.

לבחור שלי אין בושה, אין חשש ואיש שום תחושה שיש מי שאולי לא מתעניין בשטויות שהפה שלו פולט במהירות מסחררת, הוא בטוח שהוא, בדיוק כמו כל מי שעומד מולו, הדבר הכי מעניין שיכול לקרות, לפחות בדקות הקרובות.

אני, שיושבת בצד בזמן מופע הראווה הזה, ושותקת, מקנאה ביכולת המופלאה הזו לשחות כמו דג במים בכל מקום שהוא מגיע אליו. כי אני באותו הזמן מרגישה כמו הדגים החדשים שמגיעים בתוך שקית ניילון לאקווריום ויכולים רק להסתכל.

ההבדל בין הרושם הראשוני שאני עושה, של שקטה קטנה ואולי קצת סנובית, למה שאני באמת, בלאגנסטית, קשקשנית וחסרת סטנדרטים בבחירת חברים, הוא עצום.

יש עוד כמה הבדלים ביני לבין אבי ילדיי, כי אני לא רק שותקת, אני גם לומדת. אני בודקת מי זה מי, מה יחסי הכוחות, מי לא יבהל מהמיזנטרופיות שיוצאת ממני לפעמים ולמי אפשר להסגיר את סודותי הכמוסים ללא חשש. כשאני מסיימת ללמוד אני מסמנת מטרות ומתחילה לצעוד לעברן לאט לאט. כל זה לוקח זמן, הרבה הרבה זמן. אבל ברגע שמצאתי את שאהבה נפשי, שם אני נשארת, במקום הבטוח שלי. הוא לעומת זאת, זז, רץ, קופץ ועף. הוא מאבד עניין או פוסל על סעיפים אידיוטים, הוא מעביר חברים שישים ושמונה מדורי גיהנום לפני שהוא מאפשר להם לעבור דרך דלתות ליבו הסגורות, ומי שמצליח לחדור דרך השריון מרגיש שהוא הצליח לעבור את כל הגיבושים והמבחנים ונחת בסיירת המובחרת ביותר שיש בנמצא. וגם שם יש אחוזי נפל גבוהים וגם משם אפשר לעוף במחי טעות אחת קטנה.

מאז ומתמיד מערכת היחסים ביננו היתה כזו של חלוקת תפקידים, הוא מחפש חברים, אני זו שמצליחה לשמור עליהם. הוא שולח אלי את כל מי שעבר את הסינון הראשוני, נאסף על ידו לקבוצת מיקוד וגבוש קבוצתי במסווה של שיחת חולין מרובת משתתפים, ולא נפל. משם זה כבר התפקיד שלי.

אני זו שמתקשרת, שזמינה, שמזמינה או משכנעת אותו ששווה ללכת. כי הוא מבחינתו למד את כל מה שצריך בגיבושון של המפגש הראשון.

בסוף, כשמספיק זמן עבר, ואני כבר שוחה והמים סוף סוף נאים לי, ואני יכולה להיות במרכז, הוא ישחה הצידה, לבדוק את הדגים החדשים.. 

אמא שלו בת 60 השנה, ובמסגרת החיפוש אחר הצורה המושלמת לחגוג לה החלטנו לקנות כרטיסי טיסה, לשכור רכב, להזמין מקום בכפר נופש ולבלות שבוע משפחתי מרוכז בחו"ל.

בשבוע שנפל בו הפור העדפתי להתעלם מההוצאה הכלכלית הענקית ולשמוח. לא טסתי לחו"ל מאז שהייתי בהריון עם הגדול. ולטוס היה תחביב גדול שלי עד אז. חשבתי לעצמי איך שבע השנים הרעות של כל הגלובוס מסתיימות להן ואני שבה לסורי וטסה. חשבתי איך אירופה, שהתגעגעה אלי כל כך בשנים שחלפו, פותחת אלי זרועות ומפזרת עלי שוב ניחוחות פריזאים (טוב, נו, ניחוחות הולנדים... ואסנריים ליתר דיוק, אבל מי נתן למציאות לקלקל לי את החלום?) וזורקת עלי יורואים מכל חלון בכדי שאני אוכל לעשות שופינג כלבבי.

שבוע חלף, ועוד אחד, והנסיעה הפכה ממשית קצת יותר, ונזכרתי שגם אם יזרקו עלי היורואים, וגם אם אמצא אשראי ללא בעלים, אני אהיה עם שלושה ילדים, במושב האחורי, כשהבחור ואחיו צועקים על זאת מהג'י פי אס שתסתום כבר כי אין פה ימינה.

התחלתי לחשוב איך אני מעבירה טיסה שלמה, של ארבע וחצי שעות, עם תינוקת מיללת על הידיים ושני פעילי תנזים משוחררי חגורה. גם אז, סביר שהבחור ואחיו ישבו במעבר ויבדקו מפות חשובות "בכדי שנוכל לצאת ישר כשנגיע" ויתעצבנו אם הקטנה תפריע לצורת הקריאה בעיניים עצומות החדשה שפיתחו. אני אשב בין שני הגדולים, משכנעת אותם לא לריב על המושב ליד החלון עכשיו, כי יש מספיק זמן לריב עליו אחר כך, כשהיא עומדת על הברכיים שלי ומנסה לטפס לי על הראש.

תרגעי, אני אומרת לעצמי, אמא שלו איתנו, לה הם הרי לא יאשרו לנהוג. היא תסבול איתך מאחור, לפחות אחד מהם יטפס לה על הראש. את תקועה רק עם השניים האחרים.

אני לא יודעת למה זה לא מרגיע אותי, אולי כי אחיו הצעיר של הבחור בונה על כבישי אירופה הרחבים ומקווה פעם אחת ולתמיד לבדוק עד לאיזו מהירות רכב יכול להגיע, אולי כי הבחור שלי,ששנא לנהוג מרגע שהוציא רישיון, פיתח חדווה פתאומית למושב הנהג חסר הילדים ומסרב להתפנות מהכיסא.

ושוב, אני מנסה שלל תירוצים בכדי להשיב לי את חדוות הטיסה, אני אקח את אימו היקרה איזה אחר צהריים אחד ונרד לנו לשופינג אמסטרדמי נפלא, ואשאיר שני גברים מפותחים יחסית עם שלושה ילדים צעירים. מה כבר יכול לקרות?

מה שיכול לקרות זה בערך ככה: 

איפה הבגדים?

השארתי אותם על המיטה

זה קטן עליו

זה כי זה שלה, הוורוד אמור היה להסגיר את זה אבל  לא סידרתי לפי הסדר, ושכחתי לשים לך שלטים

איפה מעילים?

למה מעילים? חום אימים בחוץ

אה.. אנחנו יוצאים לסקי. נראה לי שיהיה שם קר

איזה סקי? מה?

יש פה, במרחק של ארבעה קילומטר, אתר סקי, אבל אפשר לעשות קיצור דרך השיחים.

אחרי שאני אשוב חסרת נשימה כי הוא המציא עוד רעיון מטורף שמגניב לילדים הוא ינסה לשדל אותי לצאת לבקר בהרי געש פעילים. כי מתי עוד יצא לילדים לראות את זה??

הוא באמת בסדר, הבחור שלי, הוא פשוט לא נמצא איתם מספיק בכדי לדעת. והוא גם כל כך רוצה בשבילם, עד שלפעמים הוא שוכח שהם רק ילדים.

אז בערך בעוד חדשיים מהיום, אני ארוץ אחריו ברחבי הולנד ואנסה להוריד אותו לאדמה. להגיד לו שצריך יותר לאט.

וכשנחזור הוא שוב יגיד שחופשה עם ילדים זה סיוט, שהוא חייב איזה יומיים לנוח.