אמובטלת בברלין

אתמול, 00:00

אני: יאללה, נו... שינה. בואי כבר.

שינה: עסוקה נו... אולי יותר מאוחר.

אני: די נו... אני גמורה. בחיי. את כבר כמה לילות עושה לי פה בלאגנים.

שינה: א. אני לא אשמה שיש פה חושך שעתיים וחצי וב. תרגיעי! אני אבוא כשיבוא לי 

אני: די, נו! כולם ישנים כבר. וחושך! את מוכנה לבוא? 

שינה: אני אשמה שתקעת עכשיו פיצה וקולה? אכלת, תתמודדי!

אני: זה היה דאייט קולה!!!!

שינה: בדקתי עם סבתא שלי. היא מוסרת שזה לא מעניין אותה.

אני: תמותי!

שינה: סבבה. נדבר עוד שעה. את תבואי על ארבע.

00:20

אני: פ'סדר. הבנתי את הרעיון. סליחה. מתנצלת. אל תמותי. תחיי חיי נצח ארוכים ושלווים. אם אפשר פה איתי. במיטה. כפיות.

שינה: תמותי.

אני: די נו... אל תהיי כזו. אני גמורה. מתה. עייפה. הילדים בחופש. אני פונה ללב שלך. קצת רחמים.

שינה: תגידי, את קלטת כמה טילים היו היום בארץ?! זה נראה לך נורמלי לחיות ככה?

אני: לא. בחיי שלא. אני בעיקר מודה על זה שהילדים לא ממש ערים לכל המצב וניזונים רק ממה שאנחנו מצליחים לסנן להם. האמת? מדאיג!

שינה:  עכשיו נראה אותך ישנה!

אני: ובכן... בכל זאת תמותי.

שינה: כמו שאמרתי כבר קודם. נדבר עוד שעה. את תבואי על ארבע.

00:25

אני: תמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותי!!!!

שינה: פחחח

00:30

אני: תשמעי, היה לי יום מתיש. קמנו מוקדם. והרגליים כואבות לי ובאופן כללי אני עייפה מתה. יש מצב, אולי, שנותרה בך טיפת אנושיות?! 

שינה: מה, הפסקת אש?

אני: כן!!! כן!!! הפסקת אש!!

שינה: סבבה

אני: 

אני:

אני:

אני: נו???

שינה: תמותי!

אני: את החמאס וגדודי עזאדין אל קסאם!

00:45

שינה: החיים קשים הא?

אני: תמותי, אני בפייסבוק.

שינה: אני יודעת. אני שלחתי אותך לשם.... ראית את הסרטון של הילדים מעזה? 

אני: היית מתה. בזה אני לא נופלת

שינה: (שיט, נעצמות לה העיניים...) אז את שומעת? הנשימות של הבחור... יש להן קצב, לא אחיד.. משהו מוזר כזה. את חייבת להקשיב.

אני: תמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותי!!!!

01:00

שינה: תגידי, עשית תכניות למחר עם הילדים או ששוב תעבירי את היום בלי כלום...?

אני: הם רוצים סרט. נבדוק בבוקר.

שינה: עכשיו! למה לחכות לבוקר... ? את ממילא לא ישנה.

אני: אני הולכת לישון. תמותי.

היום 11:00

אני: שיט, פספסנו את הסרט... להבא אין מצב שנספיק צריך לאסוף את הקטנה.

שינה: אני אמרתי לך לבדוק בלילה!

אני: ובכן... אני ביקשתי ממך למות. .

שינה: אז מה?! עייפים?

אני: אוח, את כזו נפלאה! את המלחייה הפרטית שלי! כמה אני אוהבת אותך!! ישר על הפצעים. כזאת דבקות במטרה..

שינה: הם על המחשב... לכי תגנבי איזו חצי שעה

אני: :-))))))))

שינה: היום מזפתים את הרחבה למטה. איזה שיר ערש בא לך, קונגו או טרקטור??

אני:

מלך המלכים היקר.

זה כבר נהיה איזה עניין כזה ביני לבינך, המכתבים (אוייש נו, כבודו, אל תתחיל עכשיו עם החד צדדיות...). וכבר די הרבה זמן שלא סיפרתי לך מה קורה פה.. למרות שאם להאמין לדת שהולדת אותי לתוכה אתה יודע הכל. אבל אני גם לא לוקחת סיכון וגם אוהבת לקשקש...

אז אתה בטח יודע שכבר סוף יוני תחילת יולי פה. והבטיחו לי שבקיץ זה עניין אחר לגמרי, ואפילו היתה לי הצצה של איזה יומיים לקייץ ברלינאי והוא קיים את כל הבטחותיו. אבל העניין הוא שאם הוא מגיע לפה רק ליומיים זה קצת כמו העניין הזה של משה והר סיני... זה נראה מצויין מהצד, וממש עושה חשק. אבל אז נעלם. ואתה נשאר עם בעסה הרבה יותר גדולה מזו שלפני שידעת מה אתה מפסיד. וכבר היתה לנו שיחה על השמש פה. ועל זה שאולי כדאי שהיא תתחיל לעבוד גם בצד הזה (טיפ: יש איזה מדינה במזרח התיכון... ששמעתי שתשמח לאיזו הפוגה או ירידה קלה בטמפרטורות. תנסה לסגור איתה על דיל... מה שהיא מורידה שם שתעלה פה. ככה לא צריך לשלם לה שעות נוספות).

חוץ מזה, אלי, אנחנו בסך הכל בסדר... הילדים יוצאים עוד שבוע לחופש (שזה די מצחיק להגיד שהם יוצאים לחופש כי זה כאילו אני אומרת שהם למדו השנה. ואתה אחראי על החגים היהודים והנוצריים באופן ככלי אז אתה בטח יודע שהם אף פעם לא חופפים ותמיד יש בינהם גשר. אבל אנחנו איתך! בחיי! הילדים נשארים בבית ספר היהודי. בטח בחופש...הארוך... שבו אין חגים בכלל...) ואני סיימתי קורס אחד מתוך 4156498 קורסים שיש בגרמנית. אני אפילו מצליחה להגיד איך קוראים לי ולהבין אם הילדים שלי מקללים אחד את השני בגרמנית או סתם אומרים אחד לשני כמה הם נפלאים (רמז: אחד מהם אף פעם לא קורה. אז זה די מקל על העניין...). אנחנו גם אמורים לטוס בחגים (היהודיים..) לארץ לחופשה והילדים מחכים לזה בקוצר רוח (חשבון הבנק קצת פחות, אבל אם החופש לא ישבור אותו ביורו מבחן השקל יתן לנו את התקווה האמיתית להגיע לתת תזונה. שמעתי פלאות על דיאטת אורז ומיים.) עוד לא מצאנו דיירים לדירה שלנו פה (ענקית, בברלין, בחגים, מי אמר אני ולא קיבל?!)ולא גילינו איך שוכרים רכב לחודש בלי למכור כליה אבל אנחנו אנשים מאמינים. וישועת השם כהרף עיין. ותמיד אפשר לקחת משכנתא שניה.

דרך אגב, אם אנחנו כבר מדברים,רציתי להגיד תודה על זה שהקטנה חולה בשבוע חופש היחיד שיש לי לפני שהם יוצאים לחופש. גם כי עכשיו אנחנו יודעים איפה נמצא בית החולים לילדים וגם כי מצאנו אחלה רופאת ילדים. היית יכול לעשות את זה בשבוע אחר אבל בחיי שאני לא קטנונית.

 דרך אגב, ניסיתי כבר כמה פעמים לדבר עם מרפי, אמרתי לו שאם הוא כבר דייר משנה אצלנו בדירה, מן הראוי שיתרום כמה מעות למאמץ המלחמתי, אחרי הכל אנחנו חיים פה עם משכורת אחת. אבל הוא מתעלם, ואחר כך שולח חוב של 900 יורו לחברת חשמל. כאילו, סליחה שאני מנצלת קשרים אישיים אבל יש מצב שתזרוק לו איזו מילה?!

בקיצור, כמו שאמרתי, אנחנו באמת בסדר. אין איזו דרישה מיוחדת... לא משהו שדורש יותר מידי טיפול. אפילו לא ביקשתי למצוא עבודה (אולי בגלל שעם כמות הימים שהילדים בבית ממילא יפטרו אותי אחרי שבוע אבל שוב...  לא קטנונית).

 זהו. רציתי רק למסור שאנחנו בסדר. חיים כזה...אין תלונות מיוחדות. ואה.. גם חשבתי שאולי תרצה לדעת שיש תורה בגרמנית! ושהגדול כבר יודע להתפלל במבטא אשכנזי והקטן מספר לי על מוזס ולוכות' הברית'. יש להם אפילו כיפה לבנה כזו, של בתי משפט. וגם שלפני יומיים, היה כנס כזה בבית ספר. וכולם שרו בו את כל העולם כולו ואת הינה מה טוב ומה נעים... ונורא התגעגעתי. בכלל, רק שתדע, שכל פעם שאני נכנסת לבית ספר היהודי של הילדים שלי אני הופכת להרבה יותר ציונית ומייד רוצה לחזור הביתה. יש לו השפעה כזו עלי.

זהו השם, סליחה שגזלתי מזמנך, אני יודעת שאתה עסוק וזה... אבל חשבתי שאולי סוף שנה... שניה לפני שמתחיל הבלאגן של החגים, זה זמן טוב למסור ד"ש.

XOXO

אמובטלת

בערך כמה שעות לפני שאתם לבשתם לבן ואכלתם גבינות יצאנו אני טפיי ומקני מהבית. הבחור לבש חליפה מעונבת, אני עליתי על עקביי השכוחים, השתחלתי לתוך שמלה ושלושת ילדי לבשו בגדים שצריך לגהץ. מכיוון שאנחנו מחוסרי רכב ירדנו ארבע קומות במדרגות וצעדנו בבטחה אל תחנת האוטובוס. הבגדים המגוהצים של הילדים שלי לא עשו עליהם רושם והם מיד ניגשו לבדוק מה יש מתחת לספסל התחנה. השמלה שלי לא עשתה עלי רושם אז צעקתי עליהם. ככה באמצע הרחוב.

מיד אחרי שהגיע האוטובוס הם רצו לספסל האחורי והתחילו מכות. הבחור עם החליפה טען שאולי אם נתעלם לא יחשבו שהם שלנו אבל היינו היחידים עם בגדים מגוהצים בכל האוטובוס. (כשהעברנו אותם לשבת לידינו שום זכר לגיהוץ כבר לא היה שם. יכולנו להתעלם...)

בתחנה המרכזית, עת חיכינו עם כל המון גרמניה לאוטובוס השני שלא הגיע, כבר היינו למודי מלחמות ונתנו להם לצלם. אם סוף סוף יצאנו מהבית כמו בני אדם, שלפחות יהיה לזה תיעוד. אז יש לי עשר תמונות של הרגל. שלוש תמונות של חצי משקפ שמש ותמונה אחת שלי ושל הבחור פוזלים ובלי ידיים. כשהאוטובוס הואיל בטובו להגיע נדחפנו פנימה וניסינו לזרז אותו בכח המחשבה. לאחר לטקס הגרמני הראשון שלך לא נראה טוב. בטח לא אם אתה מגיע עם שלושה ילדים לא מגוהצים...

האוטובוס עצר ואנחנו ירדנו מול הארמון. היה ארמון לבן ומרשים. היה דשא ירוק וגדול. דגלים באדוםשחורצהוב שעומדים במקום כי האוויר לא זז ומגוון תצוגות תכלית של יכולות הגנן המלכותי. הבחור ואני הבטנו אחד אל השני במבט מלא חשיבות והתחלנו לצעוד אל השביל המוביל לארמון. העובדה שהעקבים שלי נתקעו כל שניה בין אבני המדרכה ונראיתי כמו קריקטורה לא הפריעה לי, גם לא שני הגדולים שהיו עסוקים בלמשוך אחד לשני את השרוול (המגוהץ עליו השלום) אפילו לא הקטנה שצרחה שהיא לא רוצה את הסיכה של הפרפר שהיא רצתה לפני עשר דקות. קיבלתי תג שם. היה כתוב עליו את השם שלי, באנגלית. ואת שם ארצי מולדתי. היש יותר חשוב מזה? הילדים שלי קיבלו גם הם תג וכמובן הבחור שבזכותו הגענו עד הלום. והמשכנו לצעוד. 

כשהגענו אל רחבת הארמון היה פרוס לפנינו אוהל לבן וגדול מלא בכוסות שמפניה ומיצים טבעיים, מגוון אנשים מעונבים ועוד כמה בתלבושות מסורתיות. מלצרים מעונבים הסתובבו ביננו ושאלו מה נרצה והילדים שלי גילו שיש עוד ילדים מגוהצים בעולם וגררו אותם תוך שניות למשחקים שבסופם לא רק הילדים שלי היו לא מגוהצים. if you cant beat them תעשה שהם יהיו כמוך. גרסת הילדים הישראלים שלי...

חצי שעה מאוחר, התאספו כולם אל מול החוט שתחם את הארמון וחיכו בסבלנות. 

כשיצא מהארמון כבוד הנשיא והגווארדיה המכובדת הילדים שלי הבינו שהוא בן אדם רגיל. אין לו קרניים ולא חרב ג'דאי. הוא גם לא דיבר על לגו סטאר וורז אז תוך שניות הם איבדו עניין ומשכו אחריהם את החבורה הלא מגוהצת שהקימו. אני ניסיתי להקשיב לנאום הגרמני המופלא שהוא נאם (נסו אתם להצליח לעשות סלפי כשרואים גם אותו וגם את הארמון ברקע!  לאף שלי יש עשרה סלפים ולקרקפת עוד חמשעשרה. לנשיא והארמון שלום) והבחור יצא לחפש חברים. 

משתם הטקס והנשיא אישר לכולם לעמוד יפה בתור להצטלם איתו ביקש ממני הבחור בנימוס לאסוף את הילדים ולהגיע (תעיפי אותם לפה! ומהר!  בוואטסאפ...) אספתי את הלא מגוהצים שלי, שעכשיו היו מלאים בכתמים של דשא ומיץ (תפוזים על הקטנה, תפוחים על שני הגדולים) וניסינו להתקדם לעבר ירום הודו. אבל התור כבר לא היה תור אלא אוסף של מעונבים נדחפים בנחישות בלי רגישות ואחרי עשר דקות אפילו הבחור האמביציוזי שלי הרים ידיים.

החבורה הקטנה שלי, שעכשיו גם היתה מעברו השני של החוט, וגם קיבלה חינוך ישראלי אמיתי, צעדה בבטחה לעבר הארמון. הדלת היתה פתוחה והגדול בטח תהה אם יתנו לו לדגום שם את השירותים. אני, שראיתי את הילדים פורצי הדרך שלי מתקרבים לארמון, ביקשתי חזור ובקש לחזור. והם ממושמעים. אז הם התחילו לחזור. בקפיצה במדרגות. וכשהם גילו שהמדרגות האלה יכולות להעביר להם עכשיו לפחות עשר דקות של קפיצה הם חזרו חזור וקפץ על מדרגות הארמון.

כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו היה "וואי וואי, האינסטגראם שלי ישמח כל כך עוד מעט..." אז צילמתי. וצילמתי עוד קצת. ועוד קצת. בשלב מסוים מישהו מבפנים סגר את הדלת וכמה מבוגרים ראו שהילדים שלי לא מקבלים מכות חשמל מהשומרים אז התמונות שלי היו כבר הרבה פחות שוות.

כשהם התייאשו מלקפוץ (סתם, נו... איך אפשר להתייאש מלקפוץ אם אתה בגילאים שבין ארבע לתשע? ועוד ממדרגות! אפשר לקפוץ ממדרגה אחת! ואז משתיים! ואז משלוש! ואפשר לעשות לאמא התקף לב ולקפוץ מחמש עשרה! ואפשר לשכנע את הקטנה שזה מה זה פשוט!) התקדמנו לכיוון הדשא והקטנה ראתה במה. אז היא עלתה עליה. שני הגדולים רצו להביא אותה ושני מבוגרים בחליפה הסתובבו לראות מי החוצפן. אחד מהם היה המאבטח והשני היה מר יהויכים גאוק. הבונדספרזידנט. הוא חייך אל הילדה שלי חיוך רחב, והיא חייכה אליו בחזרה. הוא קרא לה. והיא קיבלה חינוך מצויין על זקנים מבוגרים שקוראים לך אז היא באה.

תוך שניה היה שם חיבוק. אחרי שתיים הגדולים הצטרפו.

כל מה שאני חשבתי עליו היה  "וואי וואי, האינסטגראם שלי ישמח כל כך עוד מעט..." אז צילמתי. 

אחרי שתי תמונות בדיוק המאבטח כבר עשה הפרדת כוחות בין הבת שלי לבין בעלה לעתיד (יש לו ארמון!!!) ואנחנו הרגשנו שמיצינו. אפשר ללכת לאכול.

אם אני אעשה משאל בין כל חברי ומכרי אני בטח אמצא של-49% מהם יש HOT, ל-49% האחרים יש YES ועוד שני אחוז מתמודדים עם העדר הכבלים בחייהם. מה שבטוח יצא במשאל המאוד מייצג שלי זה ש100% מהם לא מרוצים מהמצב. או שאין תכנים איכותיים או שהמחיר בשמיים או שהשירות זוועה או שאי אפשר להתנק או ש... או ש...

וגם אני פעם הייתי בהוט. בטריפל... והייתי לא מרוצה, והמחיר היה גבוה, והיו ניתוקים באינטרנט, ואז כל הבית היה מנותק, ואחר כך אני ניסיתי להתנתק ועשו לי את המוות. כמו לכולם.

אבל אז הגעתי לברלין.  

וזה בערך כמו להגיד שעליתי למנהרת הזמן, דאג וטוני אמנם לא נפלו ליידי בכניסה למרכז שירות הלקוחות אבל אני בוודאות חזרתי 20 שנה אחורה.

הבחירה בין הוט ליס הגרמניים היתה מאוד פשוטה. להוט שלהם היתה נציגה דוברת אנגלית. ליס, לעידן לפלוס ולצלחת לווין לא. נגמר הויכוח. היא הדפיסה מליוני דפים בגרמנית, אמרה לנו מה הסכום החודשי שאותו נצטרך לשלם הסבירה עד כמה שיכלה מה השירות כולל וחזרה 76975 פעם על העובדה שאנחנו חתומים לשנתיים. יש התחייבות. אין אפשרות להתנתק. אין אופציה לעבור חברה. ושגם אם יפול טיל על הבית השכור שלנו ויהרוס את תשתית האינטרנט אחרי שחייזרים יבואו ויחמסו את הראוטר הראשי של החברה אנחנו עדיין נמשיך לשלם. ככה זה בכל חברה. ידענו את זה. אז חתמנו. מיד אחרי שהיא ווידאה שבלי חַרַטות בלי בַטלים סטופ AAAAAדום, היא אמרה לנו שיבואו עוד שמונה שבועות לחבר. זאת אומרת ש מ ו נ ה שבועות, כן? כאילו 56 ימים, כן? זאת אומרת חודשיים, כן? אבל ביררנו. וזה ככה בכל מקום. אז שתקנו.

משחלף הזמן וחשבון הסלולאר שלנו נסק לגבהים בלתי אפשריים הגיע איזה בחור לחבר את הבית שלנו לקו האינטרנט.

אירופה מכירים? אז יש שם גרמניה, כן? הבירה שלה, ברלין, שמעתם? אז אנחנו גרים במרכז. בתוך הבפנוכו של האמא של המרכז. לטיסה מאפריקה לוקח כמה שעות בכדי להגיע אלי הביתה, אבל לאינטרנט טיפ'לה יותר.. כי הלך הבחור ואינטרנט אין.  הלכנו שוב אל התחנה של השירות של הלקוחות. למה? כובע! בחיי. יש טלפון. אפשר להתקשר. ולהמתין בין 40 דקות ליומיים וחצי. אבל אז הם מנתקים. זה הרגע שבו חשבתי שמצאתי את יעודי בברלין. אני רוצה להיות נציגת שירות לקוחות של יס גרמני. יש לי את כל הדרישות: 0 סבלנות, יכולת טכנית מתקדמת שכוללת ניתוק שיחה אחת תוך כדי מענה וניתוק מידי לשיחה הבאה ויותר מהכל: אין צורך בגרמנית. גם לא באנגלית או עברית. שפת הסימנים יכולה אולי לעזור, אבל לא חובה.

טו מייק א לונג סטורי שורט שלושה ימים מאוחר יותר האינטרנט הבייתי שלנו התחיל לפעול. הטלויזיה שידרה תוכן (איכותי) בגרמנית והיה לנו קו טלפון ביתי. זה היה כאילו אלוהים בעצמו ירד ונישק את דלת הבית שלנו. 

כל הסיפור שסיפרתי עד כה היה רק סיפור אחד וקצר, כי השני והארוך התנהל במקום אחר לגמרי... בחשבון הבנק שלנו. שילמנו במשך חודשיים את החשבון (בלי להיות מחוברים בפועל, כן?) וקיבלנו בנפרד חשבון על ראוטר וממיר. שילמנו אותו אלא שאז הגיע אחד זהה בדיוק אלינו הביתה. שוב הלכנו את התחנה של השירות (כי עדיין לא התחלתי ממש לעבוד בשירות לקוחות הטלפוני. בשניה שאני אתפוס אותם אני אבקש פקס לשליחת קורות חיים) ושם הסבירו לנו שהיתה טעות. צריך לשלם שוב. ונקבל זיכוי, לא לדאוג. לא דאגנו. ברור. שילמנו. שוב. יום אחד גם נזוכה על זה. בחיי. באלוהים. שפה אני אמות אם לא.

אחר כך גילינו שחוץ מהסכום הלא קטן בכלל שאנחנו משלמים כל חודש גובים מאיתנו גם שמונה יורו בשבוע. על מה אתם שואלים? ניגשנו לברר. זה לקח לנו שבועיים לגלות מה הסידור עבודה של הנציגה עם האנגלית. כשתפסנו אותה היא שאלה למה באנו רק עכשיו, ובמקום לשבור לה את הראש ולהתאבד הסברנו לה יפה שהיא היחידה שמוכנה לדבר איתנו. היא בדקה מה שבדקה במחשב והסבירה לנו שצריך להתקשר לשירות לקוחות. זה שיושב בהולנד. כי זה חיוב של חברה הולנדית. היא לא יודעת על מה. והיא לא יכולה לבטל. תתקשרו להולנד. 

התקשרנו להולנד. לקו של החברה ההולנדית. זה שמנותק. זה שיש בו הודעה בהולנדית שגם השכנה הגרמניה שלנו, שבעלה הולנדי, לא הצליחה להבין (זה לא אני דפקתי לה על הדלת. זה הבחור. הוא הרבה יותר אמיץ ממני בכל מה שקשור לדפיקה על דלתות של גרמנים...)  

הנציגה עם האנגלית (לקחנו את הסידור עבודה שלה לכל השבוע+שבועה שהיא לא מחליפה משמרת) ניסתה גם (מהטלפון שלי... זו שיחה לחו"ל) ואז מנהלת החנות הגיעה, ואמרה שזה בכלל לא קשור אליה ושנפנה לשירות לקוחות. ואז הזו עם האנגלית ריחמה עלי (אולי בגלל שאישה בת שלושים ושש ששוכבת על הריצפה ברחוב תולשת שיערות וצורחת אבל מה עשיתי רע בחיי?! זה לא מראה מלבב ) והתקשרה לשירות לקוחות והשיגה לי מייל של החברה ההולנדית. זה לקח רק חודש. שבו כמובן שילמתי שמונה יורו בשבוע חוץ מהחיוב החודשי... אבל החיוב בוטל. זאת אומרת, אין לי מושג על מה שילמתי כמעט חודשיים... יכול להיות שאני בעליו החוקיים של פיל אסייתי לבקן או שהיתה תחת חסותי נערת לווי צ'כית, אבל כרגע אני משלמת רק את החיוב החודשי. ועוד חמישה יורו. בחודש. אולי על ימי החופשה של הצ'כית... עוד לא מצאתי בי את הכוחות הנפשיים לברר.

מכיוון שאני לא הישראלית היחידה בברלין אני יודעת שזו לא רק אני. שחברות האינטרנט/סלולאר/טלוויזיה פה הן כאלה. ששירות לקוחות פה זה סוג של עינוי סיזיפי מתמשך שמטרתו לשלוח אותך לשנה במנזר בודהיסטי (כשהחשבון בנק פעיל..) וגם אז לא בטוח שתצליח להרגע. בכל מקרה אני חושבת שהרווחתי ביושר את הזכות להגיד בקול:

 כ#$ א#&$ק!!!  תמותו!!! 

כמה חוקים  שחשוב שתזכרי:

• לא משנה כמה הוצאת על האטרקציה היומית, לא משנה כמה אומגות, טרמפולינות, מכוניות מתנגשות וקירות טיפוס יש שם, אחרי חצי שעה הם יגידו שמשעמם להם והם רוצים כסף למכונות משחקים.
• 
  


• בסוף כשתרצי ללכת, הם פתאום יגלו שעם התותח כדורים הם לא שיחקו מספיק.


• 
  
• לעולם, אבל לעולם אל תתפתי להבטיח שבחופש נלך למשושהםרוציםללכת. ביחוד עם זה חופש ארוך. ביחוד אם אמרת את זה בתחילת החופש ועכשיו שלושה שבועות רצופים כל מה שתשמעי מהם זה "עכשיו הולכים למשושהםרוציםללכת?" "מתי הולכים למשושהםרוציםללכת?" "אבל הבטחת שהולכים למשושהםרוציםללכת!!!" "אבל אנחנו רוצים ללכת למשושהםרוציםללכת!" וכל זה רק בחמש הדקות הראשונות של היום כשאת אמורה לישון עוד רבע שעה כי חופש.


• 
  
• הם רעבים. זה מצב נתון. עובדה. נקודת מוצא. תשלימי עם זה. לא, זה לא משנה אם הם סיימו עכשיו לאכול ולא אם יש להם עכשיו שלושה מעדנים ופיצה ביד. הם עדיין רעבים. מאוד רעבים. הם עומדים למות מרעב. כן, גם עכשיו.


• 
  
• אם יצאתם מהבית לפני יותר משלוש דקות הם צריכים לשרותים. עכשיו! בשניה הזו! ואם הם לא ילכו לשרותים בשניה הזו ממש משהו נורא יקרה. משהו כמו מלחמה. או מגיפה עולמית. כן. את יכולה למנוע אסון. רק קחי אותם לשירותים! עכשיו!! אם תעצרי את הרכבת והם ישתינו יהיה שלום עולמי. זה עד כדי כך פשוט.


• 
  
• החלוקה היא כזו: יש לך שלושה ילדים ובכול רגע נתון יש ילד אחד שלוקח 70% ושניים שמתחלקים על מה שנשאר. ב 50% מהזמן זו היא. כשהיא חוזרת לגן ויש לך שניים בחופש זה 100% ששניהם ימלאו את כל ה 100%, לפעמים הם ימלאו 150% מהזמן וכשהיא תחזור מהגן היא תשלים ל950%. בשביל שיהיה פה פייר.

אם יש לך פה אירוח מתחלף מתגלגל של 21 ימים רצופים(שטרם נגמר)+חופש של שלושה ילדים(שטרם נגמר) +אירוח של ליל הסדר (נגמר, בחיי שנגמר..)+אחיינית חדשה שעשתה לונה פארק מהגעגוע שלך (טרם, ואין מועד סיום רישמי) ושרדת את כל זה בלי לצרוח על אף אחד שיעזוב אותך בשקט ויתן לך כבר למות את בסדר. בחיי שאת בסדר... לא משנה מה גובה ההר של הכביסה ולא שאת לא מספיקה ללמוד.  תחייכי, תכיני להם אוכל, קחי אותם להשתין ולכו למשושהםרוציםללכת. המשאית עם המדליות לא תגיע. אבל ממני תקבלי צל"ש.

קצת אחרי שהיא הגיעה, ישבנו כולנו בסלון... הילדים בדיוק טיפסו לי על הראש והיא אמרה "כבר די הרבה זמן לא כתבת בבלוג שלך". הסתכלתי מסביב, כי אולי אני טועה ומתישהו בחמש דקות האחרונות התגנבה לפה עוד מישהי מעל גיל ארבע.

הבחור שלי שמר על ארשת רצינית ובהה בקיר אז עשיתי את הדבר היחיד שנראה היה לי הגיוני לעשות. אולי לא שמעתי נכון. אולי זו היתה בת קול מהשמיים. אולי אלוהים היא בכל זאת אישה. (קול פנימי: תתעלמי! תתעלמי!! תתעלמי!!!) 

אבל אז היא הישירה אלי מבט ושאלה "למה?!" 

"מה?" לא התבלבלתי "איזה בלוג?!"  (קול פנימי: תכחישי! תכחישי!!! תכחישי!!!) "נו...זה עם האישה המגהצת למעלה" ענתה לי אימו של הבחור.

(קול פנימי: זה הזמן למות! זה הזמן למות!! זה הזמן למות!!) 

שוב הסתכלתי על הבחור. היחיד שיכול להבין לליבי. הוא היה קבור עמוק בספה וניסה להעלים חיוכים (קול פנימי: למה למות אם אפשר לרצוח? ואל תתני לי להגיד את זה עוד פעמיים, הסכין של העוגה פה על השולחן..) 

זו היתה הנקודה שבה התחלתי לגמגם "מממממה? מממממממממאיפה את ייייייודעת?!"

"מה זאת אומרת?" ענתה לי החמות "מהפייסבוק" 

קצת יותר משנתיים אמובטלת קיימת, ואני בחיים, אבל ב ח י י ם לא פירסמתי את הבלוג שלי בעמוד הפייסבוק שלי. יותר מידי אנשים מכירים אותי שם ואת הבלוג שלי לא. ככה היה לי נח, ככה רציתי שזה ישאר. אבל לפני שנה בערך פתחתי עמוד לאמובטלת.

יש בו בדיוק 37 לייקים ולפעמים (1)כששורה עלי הרוח (2)ולא שכחתי (3)ולא חשבתי שהפוסט מחורבן (4)ולא פחדתי שאנשים שאני לא מכירה מהבלוג יכנסו לי לחיים (אחת ל32 פוסטים בממוצע) פרסמתי שם לינק. זאת אומרת לא אני פירסמתי. אמובטלת פירסמה. שום עקבות לא הובילו אלי. ואף אחד לא יכול היה לדעת מי מתחזק את העמוד הזה. 

וכשהבחור אהב את הפוסט הוא עשה לזה לייק. בעיקר כי הוא אוהב אותי. אבל אהבה היא סיבה מספר אחת לרצח. אני לא חושבת שמישהו יוכל להאשים אותי את בבית משפט אני אגיד שאמא שלו קראה לי את הבלוג. כאילו, איזה שופט יבוא אלי בטענות כשאני אסביר לו שחמותי קראה שבא לי לתת לילדים שלי סטירה?!

סביר להניח שקו ההגנה יהיה שזה דווקא החמיא לי ושמעולם לא אמרתי לו לא לעשות את זה. ושהיו פעמיים שהוא עשה share וקיבל המון לייקים אז קצת השווצתי בפניו שזה הכל בזכותי ושלא יתלהב אבל בכל זאת... זו אמא שלו... והיא קראה לי בבלוג....

זאת אומרת, אני מאוד אוהבת את חמותי, ואני אפילו חושבת שהיא סבתא מהספרים. סופר סבתא (מירה, נשבעת, באלוהים, נכון שעכשיו את קוראת פה אז לא נעים, כן?! אבל בסך הכל את בסדר, בחיי באלוהים. שפה אני אמות אם לא!!) אבל לקרוא פה בבלוג זה קצת כמו לחטט לי במגירה של התחתונים...

ובעיקרון, אתם, שמחטטים לי במגירה הזו פעם בפוסט, לא מכירים אותי ואני לא אתכם... אז לא אכפת לי שתראו שיש תחתון אחד שפרום קצת בצד וכמה תחתונים מתחרה. אין לי גם בעיה שתראו את התחתון האידיוטי עם הציור של גארפילד על התחת ואת זה שאני לא זורקת אפילו שיש בו חור. כאילו תראו אותי ברחוב ובחיים לא תדעו שזו אני. כי על התחתונים אני לובשת מכנס. בדרך כלל.

אבל עכשיו היא כן.

(קול פנימי: טוב, אם את לא מתה, וגם לא היא, אז אמובטלת מתה. זה ברור לך כן?!)   

אם נחזור לרגע לספה אז היה ברור שהגיע הסוף. אפילו כבר דמיינתי לי פוסט פרידה קורע לב שאחריו אמובטלת נשלחת על רפסודה למות בטרם עת. דמיינתי לי איך אני מוחקת בדמעות פוסט אחרי פוסט כי לכו תדעו, אולי יש איזה פוסט שהיא פספסה. אולי היא לא שמה לב שאני מודה שאני לא כזו מושלמת. אולי התדמית שלי לא לגמרי נפגעה. אולי היא לא תתקשר לקדמן. או שאולי היא כבר התקשרה....?! ואם היא לא, אז למה?!

(קול פנימי: את לא מסוגלת למחוק. אין בעיה. תירגעי. תנשמי. ואז תתאבדי. נורא פשוט.) 

כבר שנים יש לי את המלחמה הזו עם עצמי. מה את מסתירה כבר? מי שמע מה את כותבת...? על זה יקום או יפול העולם? כולה את לא אוהבת להיות בוועד והבת שלך טוחנת נזלת לארוחת בוקר. מי שמע... זה לא שאת רוצחת חתולים בימי שישי בבוקר. אז נכנסת לסאונה של הזקנים הערומים ולכלכת קצת על סופר נני. את יודעת, זה לא שמישהו פה באמת חשב שאת מושלמת.. מי שמכיר אותך יודע שאת קלמזי מתוסכלת שבעיקר יורדת על העולם ומרגישה טוב עצמה. ומי שלא... ובכן... עכשיו הוא יודע...

ואז החלטתי... הינה: מיטל. פעם הייתי מיטל אלקיים היום אני מוסקוביץ אלקיים באדיבות הבחור...

ככה נראית התמונה האחרונה שלי בזרם התמונות בנייד... באדיבות האמצעי (6.5) צלם חובב . זו לא התמונה שאני הכי אוהבת ויש לי הרבה יותר טובות. גם אין עליה שום פילטר ורואים את החצ'קון בצד. אבל ככה כנראה הבן שלי רואה אותי נכון ללפני יומיים. אז היא הכי אמיתית שיש לי.

שימו את זה במומלצים. שימו את זה בנענע10. אתם לא מפחידים אותי. אולי אני אפילו אגיד לבחור שיעשה לזה share. או שפעם אחת בחיים אני אעשה share לעצמי. אין זמן יותר טוב מעכשיו. 

מצד שני אני לא הבחורה הכי החלטית ביקום. אז זאולי מחר אני אתחרט. אולי אני אמחק את הכל בשבוע הבא. אבל בנתיים אני שולחת ובורחת. אולי נתראה בפוסט הבא...

אני יודעת שאני לא גרה פה עשר שנים ושחצי שנה זה לא מספיק זמן בכדי להתחיל לחלוק פה תובנות על גרמנים, אבל זה מעולם לא הפריע לי. הספקתי אמנם לגבש לי איזו דעה שתיים או עשר על גרמנים אבל על ענייני אופי ומוזרות מי אני שאלין... יש רק דבר אחד... שאני חייבת, אני פשוט חייבת...

לפני כמה חודשים חזר הבחור הביתה מהמעבדה ובידו הזמנה לבילוי של אחרי העבודה. הוא כבר חזר כמה פעמים עם כאלה הזמנות- פעם למשחק כדורסל בימי שישי בערב, פעם לשתיה משותפת בפאב השכונתי בשבת בצהרים והפעם לבילוי משותף ב"Liquid room"  אחרי העבודה.

כבר שמענו קודם שמועות על הליקוויד רום הזה ועל הלבוש הרישמי במקום (אדם וחווה סטייל) כמו גם על חיבת הנודיזם באיזור מגורינו החדש אבל זה לא נגע אלינו אז בעיקר גיחכנו מהצד. כמה ימים אחרי כן יצאנו לבילוי משפחתי בבריכה העירונית וגיליתי שהנשים המתקלחות במלתחות לא מרגישות שום אי נוחות כשהן מתנגבות ומתלבשות מול דלת הזכוכית הפונה לבריכה.

אבל אז הגיע סוף השבוע האחרון.

במסגרת מאמצינו להכיר את הסביבה בה אנחנו גרים נסענו לסופשבוע בעיירה קטנה במרחק שעה וחצי מכאן. מצאנו מלון ספורט, זול בצורה מחשידה, עם שלל בריכות, סאונה רטובה ויבשה, באולינג וחדר כושר. ארזנו זוג חברים וחמישים ושמונה מזוודות ויצאנו.

בפעם הראשונה ששני הגברים נעלמו חשבנו שהם נענו לנטייה הטבעית שלהם ויצאו לחופש... אבל החיוך שהם חזרו איתו הבהיר שמדובר בעירום. הרבה הרבה עירום. הם ביקרו בסאונה. החיוך היה מאוכזב קמעה כי המקום שהגענו אליו היה גרסה קצת פחות יוקרתית לאחוזת ראשונים ו90% מהאוכלוסייה בו היתה בגיל שבין הפנסיה לבין ההזדכות על הציוד... אז מידי שעה או שעתיים הם יצאו לדגום ולהעביר אחד לשני רשמים.

כשיצאנו מהבריכה לכיוון החדר גם הצלחנו לראות שהמלתחות של הגברים והנשים מופרדות ב-מלתחות... אולם אחד גדול מלא לוקרים, מצד ימין מקלחות הנשים מצד שני אלו של הגברים ובאמצע שטח הלבשה משותף. אם תרצו מעט פרטיות בכדי להתלבש, לכו לפינה של הלוקרים, אם לא בא לכם לעשות את חמשת הצעדים הארוכים להחריד האלה, אפשר גם באמצע. מול כולם.

למחרת, כשהסקרנות הטבעית שלנו (הצד הנשי של החבורה היה מעט מעודן יותר...) גברה, מצאנו שניה שבה הגברים הבליחו בבריכה ויצאנו לעבר הסאונה. עברנו דרך דלת קטנה ויצאנו החוצה. גבר ואישה השתזפו בעירום תחת השמש הלא קיימת של גרמניה, משפחה אחת של אמא אבא ושני ילדים טבלו בעירום בבריכה החיצונית ובסאונה ישבו ארבעה ערלים מתבגרים שגם המשקל שלהם וגם הגיל היו תלת ספרתיים.. הסתכלנו אחת על השניה והרעיון לחלוק מושב חרסינה חלקלק ומזיע עם מגוון אנשים שלא ברור לגמרי אם הם מצליחים לשלוט בסוגרים שלהם כבר לא נראה כזה אטרקטיבי.

יצאנו אט, היא ואני ובגדי הים שלגופינו וחיפשנו מקום קצת יותר אינטימי- דרך התלאות כללה שבעה ישבנים בגיל כולל של 765,עירום פרונטלי של שלושה בולבולים בגיל זהה, ושתי נשים שיכלתי לבחון במדוייק את פגעי ההנקה על החזה שלהן וכמובן את כישורי הסרת השיער של הקוסמטיקאית שלהן (לא משהו...).

כשהגענו למנוחה והנחלה (חדר סאונה נטוש עם דלת זכוכית) קיבלנו מגוון מבטים זועפים, כנראה מכייוון שהגענו לרומא. ונשארנו ישראליות.

עכשיו, כשאני מתמודדת עם נפשי המצולקת לעד אני תוהה לעצמי מה יקרה כשיגיע הקיץ. כשכולם ישתזפו בערום מול הרייכסאג ואני אעבור לבושה עם שלושת ילדי ואצטרך להסביר שעירום הוא תלוי תרבות. זו התרבות שלהם. שלנו היא קצת אחרת... והאם זה בסדר, לצורך ההוכחה, לשלוח אותם לחפש נימולים... ? 

מכירים את זה שקמת בבוקר עם כאב ראש ענקי, וזה היום שבו מתחפשים אז הלבשת, איפרת, חיפשת שעתיים את השרביט שאתמול הנחת ביחד עם כל התחפושת ומאז אבדו עקבותיו ואז הילדה הביאה את האיפור (את שלך, כן? לא את זה שמיוחד לפורים, כי למה לה?!) והפילה אותו על הריצפה אבל לא היה לך אפילו זמן להתחיל להתעצבן אז איפרת את הגדול ושלחת אותו לחפש את השרביט כשהקטן החליט שאין לו כח לשפם שקנית והוא רוצה לצייר אחד אחר ואת הכתמים של הצבע הוא לא רוצה, או שבעצם כן, או שזה מגרד אז תמחקי, אבל זה יותר יפה עם אז תציירי שוב. הם יוצאים באיחור ואת מתפנה לחפש, הפעם את הכתר ואת הנעליים של הקטנה. את יוצאת באיחור, הבית הפוך מהאורחים של האתמול והאיפור עדיין מרוח על הריצפה, שניה לפני שאת מגיעה לגן את נזכרת שהכרטיס החודשי של הרכבת שלך נשאר אצל הבחור שעכשיו במרחק של שעה ממך ואת מאחרת ללימודים.

את מתפללת שעד שתרדי מהאוטובוס לא יגיע מבקר כי שוב יצאת בלי כסף מהבית, ואז את זורקת את המחופשת בגן וצועדת ברגל רבע שעה לכספומט הקרוב. אחר כך את קונה כרטיס יומי (ביזבוז אידיוטי מס 1#) וממשיכה בדרך ללימודים. הראש עדיין כואב, העייפות מטפסת והמורה טוחנת לך במוח על אובייקט וסובייקט בשפה הכי מעצבנת ביקום. 

את לוקחת שני נורופן וזירו (בזבוז אידיוטי מס 2#) וממשיכה להתעלם מהעייפות. רבע שעה לפני שנגמר היום את מגמגמת בגרמנית מטובלת בהרבה יותר מידי מילים באנגלית שיש היום איזה חג יהודי והילדים מסיימים מוקדם, בדרך החוצה את מתקשרת לגדול בכדי להגיד לו שאם תאחרי בדקה שיחכו בתחנה של ההסעה והוא בתשובה אומר לך שההסעה לא מגיעה היום ואת צריכה להגיע עד לבית הספר. אם לא היה נגמר לו הכרטיס חיוג אולי הוא היה מודיע לך קודם. 

את יוצאת לכיוון בית הספר, מפספסת כל רכבת אפשרית ושעה מאוחר יותר את מזכירה לעצמך, שוב, כמה את לא בכושר כשהקילומטר שבין התחנה לבין בית הספר נראה לך כמו מרתון אולימפי שלא נגמר. כשאת מגיעה חסרת נשימה מתברר שהאוטובוס כן הגיע בסוף. אם לא היה נגמר לו הכרטיס אולי הוא היה מודיע לך גם את זה.

את מבינה שכבר לא תספיקי לחזור הביתה אז את לוקחת אותם לאכול בחוץ (בזבוז אידיוטי מס 3#) ומשם אתם עפים למסיבת פורים בגן של הקטנה. בדרך את חושבת על זה שנגמרה לך הסוללה בנייד, הסבלנות הכוח והנורופן. אבל את מתעלמת מהכל וממשיכה. נורופן זה לא הכל בחיים. אחת האימהות לקחה את הקטנה איתה לכיתה של הגדולים אז רבע שעה את מאבדת שנים מהחיים ושלושה גננים וגננות מחפשים אותה ואת השפיות שלך בשלוש קומות של ארמון אירופאי מטורף שהפך בשלב מסוים להיות גן ילדים.

שוב חולפת לה שעה ואת בודקת בתקווה את החפיסה של הנורופן. אולי פיספסת איזו גלולה... אבל היא עדיין ריקה והילדים הישראלים שלך מעבירים את הזמן בצרחות, שאגות וריצה בין החדרים. העיקר שהם נהנים.

כשאת כבר מתנדנדת מחוסר שיווי משקל ועייפות שמשפיעה על האוזן התיכונה הם מוכנים לזוז הביתה. מכאן זה רק עניין של שעה וחצי בחדר הלבשה שבה את מנסה לשכנע אותה ללבוש מעיל מעל התחפושת, לנעול את הנעליים שאפשר להסתובב איתן במדרכות ברלין הרטובות ואותם להפסיק לריב. בכדי למנוע ריבים את נותנת לה מדבקה. את עוד תצטערי על זה בערך שלושמאותשבעיםושמונה פעם כי זה מספר הפעמים שהיא תלך לאיבוד בדרך הביתה. עד הפעם הזו שבה היא תלך ללא שוב ובתמורה הקטנה תימרח על הריצפה של הרכבת.

אוטובוס עמוס ועשר תחנות ברכבת. זה הזמן שמפריד בינך לבין הנורופן. לא כולל המדרגות.

את הזמן שבין הרגע שתכניסי את הנורופן לפה לבין הרגע שתרגישי שהוא מתחיל להשפיע תבלי בכתיבת פוסט. על קורות היום. כי אחרת זה לא יהיה מבחן אמיתי לנורופן שלך. אם כבר לקחת שיעבוד הכלב.

ת'שמעו, אני אולי דוהרת על הגל של הפוסט הקודם אבל אני מגלה לכם סודות מדינה. כאלה שכשהקטנה שלי תגדל ותקרא פה היא תתלה אותי על עץ בחצר. אבל היא ממש קטנה... ומתברר שמבחינתה זה נורמלי לגמרי... וזה בטח יעבור.... וכבר סיכמנו שאני אמא נוראית, אז קבלו: הקטנה שלי אוכלת נזלת.

ואני לא מדברת על ליקוק קטן פה ושם של מה שנוזל לה מהאף ומגיע עד לשפה אלא שליחת אצבע לתוך הנחיר, חיטוט יסודי והכנסה ישירות אל הפה.

אני כותבת את השורות האלה ובא לי למות אבל הקטנה בשלה. בפעם הראשונה שראיתי את הזוועה, ושאלתי בחצי צרחה מה לעזאזל היא עושה, היא הסבירה לי בנחת שהיא אוכלת, וחייכה. מאז, הבחור שלי ואני מזדעזעים בקול וצוחקים בשקט. כשרק מתחיל החיטוט אנחנו שולחים אזהרה ראשונה ומיד אחר כך שניה, כשהיא מתעלמת מהשלישית ומכניסה לפה בקול תרועת ניצחון, אנחנו נופלים שדודים על הרצפה.

ולמה אני מספרת את כל סודות משפחתי ומסתכנת בעזיבה מאסיבית של קוראים אתם שואלים? זה הכל בגלל הגרמנים.

אם בארצנו הקטנטונת לחטט באף זה עניין שנהוג לעשות בחדרי חדרים וברמזורים אדומים, כאן אין לאף אחד בעיה לחטט ולדבר במקביל. זה בסדר. ועם כל זה עלינו היום לאובן. ארבעה עפיפונים, שלושה ילדים, שני הורים, ואחד אופניים (ואחד סקוטר ענקי אבל מי סופר) והתישבנו לנו בנחת, אני לצד הבחור ולמולנו שלושת הזעטוטים.

עכשיו אני אעשה הפסקה מתודית ואסביר שמכיוון שאנחנו דוברים עברית והגרמנים דוברים גרמנית, אנחנו מרגישים די בנח לדבר עברית ברכבת. כשהבחור לידי אנחנו גם נוהגים ללהג על מגוון הווירדווז שעולים איתנו לקרון. היום למשל, ישב מולנו המורה הרוחני של ביתנו הקטנה. הוא חיטט במרץ ובלע את התכולה. לא פעם, לא פעמיים אלא שלוש עשרה תחנות אובן שלמות. בהתחלה הפנתי את תשומת ליבו של הבחור בעדינות, הוא הזדעדע וניסה להתעלם. אבל זה כמו סרט אימה- אתה חייב להציץ.. אם לא נטשתם את הבלוג עד עכשיו אני בטח לא אפרט פה את השיחה המיזנטרופית שהחלפנו הבחור ואני על היושב ממול, אבל אני אציין שבשלב מסויים הגדול שלנו הבין מה קורה ופנה לבדוק את הנושא לעומק. 

מפה כבר היה קשה לשמור על השקט ולהבליע את החיוכים אבל כשהקטנה גילתה את אחיה האובד היא הצטרפה בקול תרועה רמה... ועכשיו מה?! לצעוק עליה שאסור? להוריד לה את היד? לתת לה לבלוע ולהרגיש שהחיים דבש? אז היא אכלה ואנחנו בעברית מנומסת ובחיוך אמרנו לה שזה לא כזה טעים ולא כדאי... אבל היא ילדה עם דעה, והיא יודעת מה היא רוצה, אז היא הוציאה את השלל ואמרה "למה לא? זה טעים, רוצה?"  

הם בחופש.

כבר שישה ימים הם בחופש, כי מכל המדינות בעולם בחרנו בזו עם כמות ימי החופשה הגדולה ביותר ועוד הלכנו על בית הספר היהודי, סתם כי החופשות הרגילות זה לא מספיק.

הילדים שלי נכנסו לבית ספר באוקטובר. שבועיים מתוכו הם חופשת סתיו. מאז היתה גם חופשת כריסמס של שבועיים וחצי ויומיים בחנוכה ועכשיו חופשת החורף הגיעה...וכל זה כשהכנסנו אותם לבית ספר אחרי החגים. היפ היפ הרי... או במילים אחרות איזה מזל שלאמא אין חיים, אין עבודה, אין שפה... קשה... קשה...

אז אני קצת משתגעת וקצת נהנית (אתמול הם אפילו אמרו לי שאני אמא נהדרת ושהאוכל שלי הכי טעים בעולם. אני חושבת שאני יכולה למות בשקט יחסי...) ובעיקר אני אמא. במשרה מלאה.

אז היום, אני ואמא חסרת חיים אחרת שהיגרה לפה בערך כשאנחנו היגרנו והפכה להיות הBFF לעת מצוא שלי, לקחנו שישה ילדים בגילאים שבין שנתיים לשמונה וחצי לגן החיות. שני גני חיות יש בברלין, אחד שלוש תחנות U BAHN מהבית, מקסים ונפלא עם כלובים פתוחים ואחד במרחק של שעה וחצי, שלוש רכבות והרבה פחות חיות. אבל אנחנו שתיים אז הלכנו על אתגר.

מכיוון שעל טמטום משלמים ומכיוון שאני לא יכולה להאשים אף אחד בהחלטה שלקחתי כשהייתי צלולה, ערנית ולא תחת שום מכהה חושים משום סוג שהוא החלטתי לערוך רשימה קצרה עבורכם. לכשתגיעו עם שלושת ילדיכם לבקר בברלין. וזה יהיה בחורף. הברלינאי כמובן. ותחליטו לצאת איתם לטייל.

1. יש דבר כזה רחוק מידי. וכמה שזה היה נראה רחוק בדרך הלוך- הדרך חזור ארוכה פי שתיים.

2. שישה ילדים ישראלים ורכבות עמוסות בגרמנים זה מתכון בטוח לסטנד אפ. כשאתם לא ההורים כמובן. וכשכל מה שעובר לכם בראש זה איזה צחוקים, איזה מזל שזה לא קרה לי.

3. KINDERWAGEN זו המצאה של השטן. אני מתכוונת כמובן לעגלה מעץ עם ארבעה גלגלים וידית למשיכה שנראית כמו "איזה מגניב, אפשר לשים פה את התיקים וילדים שהתעייפו" אבל בפועל היא בכלל "אמא אבל אני עייף, וכואבת לי הרגל, ואמא נפלתי ווואאאא וווואאאא אני רוצה לעגלה, וזה לא פייר שרק היא וגם אני רוצה ואז מה אם אני שוקל כמו היפופוטם צעיר". מצד שני אתם מפתחים סיבולת לב ריאה עם התמחות בסחיבת משקלים, וזה חשוב כי צריך היום להגיע גם לסופר.

4. אם היום הוא יום בהיר יחסית עם תחזית שמשית ושש מעלות זה לא אומר שאין שאריות שלג בצידי השבילים. וזה בטח לא אומר שצריך להשאיר את מכנסי השלג בבית. 

5. שלג מלוכלך חום ומסריח, בן שבוע וחצי שמכיל מגוון יציאות של בעלי חיים ממגוון מינים הוא טעים. זה בוודאות של מאה אחוז אחרי מחקר מדעי של שישה ילדים במגוון גילאים. 6/6 - 100% הצלחה. תנסו את זה בבית.

6. ממתקים זה הכרחי בכדי לשמור על שקט. אין כמו בוסט של סוכר בכדי לגרום להם להרגע. הביצה והתרנגולת גירסת הטירוף של 2014.

7. בכדי לשמור עליהם ערים בדרך חזרה צריך ממתקים. אם סיימתם את הכל כבר בגן החיות ואתם עם שישה ילדים ישראלים ברכבת מלאה גרמנים אז כל מה שיש לי לאמר לכם זה איזה צחוקים, איזה מזל שזה לא קרה לי..!

8. תיק מלא סנדוויצ'ים, פירות, ירקות, בקבוקי מים ועוגה זה לא מספיק, אם יש לך תיק בגודל כפול שמכיל שוקולד, סוכריות על מקל, וופלים וטופי זה עדיין גבולי אבל רק אז יש מצב לזה שהם יעמדו מול כלוב קנגרואים ענק ולא יגידו "אבל מה יש לעשות פה??? זה מה זה משעמממםםםם"

9. בשלב מסויים אתם תבינו שלקחת אותם למקום עם מגוון חיות שהם לא ראו בחיים ומרחבים עצומים להשתולל בהם זה לא אטרקציה כמו לזרוק שלג מסריח אחד על השני.

10. כשתבינו את זה תרגישו חופשי להפנים שאין דבר כזה מספיק בגדים להחלפה.

11. מי שישלם על זה זה אתם. אין מה לבקש אישורי מחלה. אתם ממילא לא עובדים.

המשך חופש נפלא שיהיה

אמובטלת.