אמובטלת בברלין

נראה לי שזה היה חודש וחצי בערך. היה פה חופש גדול וערב רב של מבקרים ופליטים אז אל תתפסו אותי במילה אבל אני חייבת להודות שזו לא הסיבה.

ואל תשאלו אותי מה כן. כי אני לא יודעת לענות על זה. היו רגעים שידעתי שהרומן הזה שכבר שנתיים וחצי אני מתמסרת אליו, ביני לבין הדמות הוירטואלית הזו נגמר. והיו רגעים שהיא קראה לי לתת למה שיש ביננו עוד הזדמנות. "ככה?" היא שאלה אותי "כיבית את האור וזהו? לא מגיע לי איזה מכתב? איזו שיחה? אחרי שנתיים וחצי של שניות גנובות ורגעים של התמסרות את קמה והולכת? לא מגיע לי איזה חפוז פרידה? איזה "זה לא את זה אני???" קטן? איזה פוסט מונח על שידה בבית נטוש? " אפילו לא עניתי לה. כיביתי את המחשב והפנתי את הגב. וזה לא שלא רציתי לגנוב איתה כמה פוסטים... וזה לא שהפוסטים הסודיים שלנו לא עשו לי טוב... אתם יודעים כמה פוסטים אפשר לייצר משישה שבועות רצופים של אירוח? משפחות ובודדים, נקבות וזכרים..? לפעמים ארבעה יחד לפעמים רק אחד. אבל תמיד פה. בבית שלי? ואתם יודעים כמה פוסטים אפשר לכתוב על שלושה ילדים בחופש גדול? בברלין? בגרמניה? שלושה ילדים ישראלים, כן? ואתם יודעים כמה פוסטים אפשר לכתוב על שלושה ילדים ישראלים בחופש גדול בברלין פלוס שישה שבועות רצופים של ביקורים פלוס מלחמה בארץ? כן, זה יכול היה להיות קיץ של רומן מופלא... ויכלנו לתת אחת לשניה בדיוק מה שכל אחת מאיתנו צריכה... אבל קמתי והלכתי.

מידי פעם נכנסו לפה אנשים... והיתה איזו פעם או פעמיים שאפילו שאלו מה קרה... אבל לא היתה לי תשובה. עדיין אין. אולי מחר תהיה. אולי לא. אבל אמובטלת היא כנראה עובדה ולפחות בנתיים אני אוהבת אותה. 

היום הם יצאו לחופשה. באתי לאסוף אותם מבית הספר עוד לפני שהם עלו להסעה, סתם כי רציתי קצת אווירת סוף שנה..ופגשתי אחד מתנדנד בחוץ ואחד באמצע האוכל. ואני לא יודעת אם הם כל כך שמחו לקראתי או שהם שמחו שנגמרה השנה אבל קיבלתי כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות וולנטריים שלא באמת  אכפת לי מה היתה הסיבה...

בדרך כלל הם חוזרים בהסעה. הם גם מגיעים איתה. זה בעיקר אומר שאני לא נמצאת בבית ספר אם אני לא חייבת. מסיבות, אסיפות, ותור לרופא... זהו בעיקרון. זה אומר שאני לא מכירה הרבה אנשים. זאת אומרת אני יודעת מי המזכירה ומי המנהלת. אני גם מכירה את המורות ואת מי שמלווה אותם בהסעה, אבל זהו בערך... 

והיום באתי לאסוף. ואנשים ראו אותי איתם. ושאלו אותי אם אני אמא שלהם. ואמא אחת אמרה לי שהגדול שלי כל כך דואג לאחיו שזה נפלא. ואיזו בייביסיטר אחת שסתם ראתה אותי בחוץ אמרה לי שהילדים שלי הם הילדים הכי חמודים בבית ספר ואחת המורות באה אלי ואמרה לי שהילד שלי מדבר גרמנית נהדר. ויכול להיות שהבייביסיטר סתם ניסתה לגייס עוד לקוחות והאמא סתם נסתה לפתח שיחה, אבל חייכתי לי בנחת וחיבקתי אותם ממש ממש חזק. שלוש דקות אחר כך, כשהם הוציאו את הילקוטים מהכיתות, הם הושיטו לי שתי תעודות בשפה זרה והיו כל כך גאים בעצמם שהחזה שלי התנפח והיה לי קשה לנשום לשניה. כי לא באמת עניין אותי מה כתוב בפנים. עניין אותי שהם גאים. שהם הרגישו שהם הצליחו. שהמקום שלפני שמונה חודשים הם נכנסו אליו ברגליים רועדות  בלי להכיר אף אחד ובלי להבין מילה הוא עכשיו מעין מכשול ענקי שהם הצליחו לעבור. והם היו גאים.  וזה עשה אותי גאה. ולרגע חמקמק אחד הצלחתי לשים את האצבע על אושר.

אתם קוראים פה מספיק. אני לא מאלו שטוענות שהילדים שלי הכי נפלאים בעולם ומספרת כמה הם חכמים. אני בעיקר מקטרת על כמה הם מלכלכים את השירותים ולמה הם לא מסדרים את החדר. אבל רגע אחד לפני שמתחיל החופש הגדול, ולפני שאני מתחילה לקטר על 24 שעות אמהות רצופות בבריכה ובגן החיות, אני רוצה לעצור שניה ולהיות גאה. ולהגיד שהם הכי נפלאים בעולם. אני נשבעת. גם כשהם לא מורידים את המים. והם שלי.. ראיתי אותם יוצאים :-)  

בשבוע אחד יצאתי מהארון, עשיתי סדר ראשון בחו"ל עם שלוש משפחות שרק אחת מהן שלי ובכיתי באמצע הרחוב. 

ידעתי מתי היא אמורה להגיע, האחיינית החדשה שלי. זה היה קיסרי עם תאריך ושעה אבל פתאום קיבלתי תמונה, כי היא החליטה להקדים.

אז התחלתי לבכות. כי מה כבר יכלתי לעשות כשאחותי בחדר התאוששות?!

אתם זוכרים שפעם, מזמן, כשעוד הייתי אנונימית והרשתי לעצמי לבכות כתבתי על הגעגוע? על איך הוא יוצא לחלץ איברים? אז הוא יצא. התמתח. עשה לי סיבוב מקיף בגוף והחליט להשאר. הוא יושב לי על הלב ומנדנד את הרגליים, והוא מחבק לי חזק את הריאות ככה שקשה לי לנשום. וזה נראה שטוב לו ככה בחוץ ושהוא לא רוצה ללכת לשום מקום.

בפעם הקודמת שאחותי ילדה הייתי בסלון הדירה שלי במודיעין וזה היה אחת עשרה בלילה. חמש וחצי דקות אחר כך ניכנסתי לחדר התאוששות בהדסה עין כרם וסיפרתי לה כמה הוא מהמם, התינוק שלה, זה שהיא ראתה שלוש שניות וחצי והחליטה שהוא יצא מעוך. ואני צדקתי. והיא ידעה שאני צודקת כי אני בחיים לא שיקרתי לה.

ועכשיו קיבלתי תמונה באמצע הרחוב. 

והיא בחדר התאוששות ועברו הרבה יותר מחמש וחצי דקות ואני לא יכולה להגיד לה שהיא מהממת. כי אף אחד לא מכניס סקייפ לחדר התאוששות.

אז אני בוכה.

כי מה כבר יש לי לעשות?!

זה החג הראשון שלנו פה..ובכדי לא להיות לבד הזמנו חברים. שלוש שניות אחר כך אמא של הבחור ואחיו הודיעו שיבואו. עשר דקות אחר כך החברים הודיעו שלא. כי יש להם עוד חברים והם לבד. אז הזמנו גם אותם... זה ליל הסדר... 

כשאבא שלי ביקר הוא הביא משלוח של הגדות ואת התבלין של הדגים. אמא של הבחור תנחת מחר עם חרוסת ומצות. 

איכשהו, עם הרצון הזה שלי לחג ביתי ומשפחתי עשיתי פה חג המוני עם שלושה עשר אורחיה... אבל לא אכפת לי. כי אני מנסה להעלים את הלבד ולהעיר את החגיגיות. ובדרך הכל כשר, כי אף אחד פה לא יארוז את הסופר בניילונים והמאפיה מתחת לבית תמשיך להפיץ ניחוחות.

אז זה בעצם מחוסר ברירה. הייתי חייבת לקנות מפה ולפתוח פה שולחן ענקי. 

מתברר שבכדי לאהוב חגים ושולחנות ערוכים צריך לעבור מדינה.

וצריך גם אחלה משפחה.

אני כבר שעה יושבת מול המחשב וחושבת איך אני מתיחסת לגולדן בלוג... כבר זכיתי פעם, ונאמתי נאום מרגש והשנה בכלל שינו את הקטגוריות ולא חשבתי שאהיה מועמדת- הקטגוריה של"כנסו כנסו, אני מקטרת על המשפחה" לא היתה שם ואף אחת אחרת בכלל לא נראתה לי מתאימה. לפני יומיים קיבלתי מייל ממריאט עם ההודעה והופתעתי. ועכשיו כשראיתי מול מי אני מתמודדת אז בכלל הבנתי שהולך להיות פה לא פשוט. יש שם מי שאני קוראת באדיקות ובאהבה רבה.

אז תודה + אייקון מסמיק, זה עושה לי נעים בלב לדעת שהחיים שלי והשטויות שאני כותבת עליהם שווים בעינכם.

הילד שלי שולח מיילים לחבר שלו בארץ. הוא מספר לו על החיים פה בארץ הקור האינסופי, ועל זה שלא ידאג, גם כשהוא פוגש חבר חדש הוא עדיין זוכר את החבר הכי טוב שלו. הילד שלי כותב לחבר הכי טוב שלו ואני מתאהבת בתמימות של ילדות.

וכשהוא כותב לחבר שלו, הילד שלי, ומספר לו מה עובר עליו, ומלמד אותו את המילים שהוא כבר יודע להגיד בגרמנית, אני מבינה שזה הבלוג שלו. ושהוא, ילד בכיתה ג, כותב את חייו טוב בהרבה משאני כותבת את חיי. כי הוא כותב אותם נקיים ותמימים, בלי רצון לרצות, או להצחיק, ואני תוהה אם יש מקום שאפשר לרכוש בו תמימות שכזו, של גיל 8, שבה אתה כותב לחבר הכי טוב שלך שאתה מתגעגע אליו הכי בעולם ושאתה אוהב אותו כמה שאפשר ולא סתם מסיים שיחה ב"יאללה דורה, נדבר".

יצא ככה. שלושת הילדים בחופש, אני עובדת אחר הצהריים צריכה גם בבוקר ולא רואה איך אני מספיקה, אורזת, מסדרת, ממתינה על הקו לביטוח לאומי. זה מה שקורה פה עכשיו וזה מה שיקרה גם מחר. עוד שעתיים בערך יופיע בלון אדום ליד השם שלי ולא יהיה לי זמן לחגוג. אבל אני מבטיחה לאכול לפחות קרמבו אחד מחר. ומבטיחה שאני אעשה מה שאפשר בכדי להספיק לפחות לצאת לאיזו מסעדה. אני מבטיחה שמחר יהיה יום טוב שיביא איתו אחלה שנה. מחר יענו לי בביטוח לאומי ישר על הדקה הראשונה, ומחר אני אסיים את כל הטפסים המרגיזים האלה של הביטוח ושל המכולה. מחר הילדים שלי יצאו איתי לטייל ואני אהיה מאוד נחמדה. מחר יש לי יום הולדת גם אם אין לי זמן אמיתי לחגיגה.

יאללה תנו לי במזל טוב, אני כבר כמעט זקנה :-) 

זה כאילו שאני מנסה לתפוס מים בין שתי כפות ידיים קעורות. זה לא משנה כמה אני אנסה, זה יקח שניה אחת או שתיים, גג שלוש, אבל בסוף שום דבר לא ישאר לי בידיים. הכל נוזל. 

אני באמת מנסה.

גם להתמודד עם הישיבה השנתית בעבודה אחת, גם לסגור שנה ולפתוח חופש באחרת. אני גם מנסה לעזור לחברה אחת ומנסה להגיע לבקר את האחיין החדש. אני מנסה להגיע בזמן למסיבות הסיום ולא לשכוח את העניין הזה שהסכמתי לעשות בעבודה. אני מנסה לא להזניח את מה שממילא היה מוזנח כבר קודם ואני מנסה גם לעשות כביסה בין לבין ולא לכעוס על העולם. כי הוא באמת לא אשם. אני מנסה לאסוף את מה שאני גם ככה מתמודדת איתו ומנסה להתייחס למה שקורה מסביב. אבל זה נוזל. זה מטפטף על הריצפה ובשניה אני נשארת עם שתי כפות ידים רטובות. וריקות. 

אם היתה חנות לממכר שעות מזדמנות, או אם היתה אפשרות למתוח כמה שעות קיימות. אם היה אפשר לוותר על כמה מטלות ולעצור שניה ולקחת נשימה...

בסוף הרי הישיבה תתקיים, והחופש יגיע, ותסתיים הוועדה וגם הכביסה אולי יום אחד, בעתיד, תתן לי איזו שניה.. ואז אולי אני אצליח לתחזק בלוג כמו שצריך, ויש מצב שאני אסיים את הספר ואצא לאיזו ארוחה טובה. ואולי יום אחד אני אהיה מישהי שמצליחה.

בתשע התקשרו מהגן. זה השבוע האחרון להגשה של הבקשה אז הלחץ פה איום והבהוב של שיחה מהגן בדיוק בהתחלה של יום עמוס היה הדבר האחרון שרציתי לראות. נסעתי, והבאתי את הילדה המופלאה שלי שקפצה לה בשלוליות ורקדה לה בגשם. היא ניכנסה הביתה והלהיבה אותי עם פאזל שכבר הרכבנו עשרות פעמים וטושים שראו ימים טובים יותר. עכשיו היא עייפה, כך היא אומרת. והיא רוצה בקבוק עם מים, כרית ושמיכה על הספה. היא שוכבת לה ושרה עם דורה "הצלחנו הו כן..." ועונה לה בדיוק מאיזה חלק היא הכי נהנתה. ואני מצאתי את עצמי פתאום מתגעגעת לבקרים שהיו רק שלי ושלה.