אמובטלת בברלין

הילדה שלי בת ארבע עוד שניה ורבע. היא בגיל הזה ש"בא לה" שמלה ו"לא בא לה" קוקו. בגיל הזה שבו היא "לא רוצה" לאסוף את הלגו ו"לא מתחשק לה" ללכת לישון. הילדה שלי עוד שניה בת ארבע והיא כבר יודעת מה מוציא אותי מדעתי ואיפה בדיוק הגבול של העצבים שהיא לא רוצה לעבור, אז היא משחקת שם... קופצת קפיצות קלות מצד אחד של הגבול לצד השני שלו ובודקת מה קורה כשאמא משתגעת. 

היא בגיל הזה שבו היא עדיין יכולה לשכב על הריצפה ולצרוח שלא בא לה ואני כבר בגיל הזה שאני יכולה להתעלם. אבל לפעמים לא בא לה באמצע הרחוב, או שדווקא כן בא לה באמצע הרחוב, ואז היא גם יודעת שהרחוב מלא בגרמנים. גם היא וגם אני כבר הספקנו ללמוד שגרמנים לא אוהבים לראות ילדים בוכים. כי גרמנים שרואים ילדים בוכים רוצים מיד שיפסיק הרעש. רעש זה רע. לכן גרמנים שרואים ילדים בוכים פיתחו שיטות להפסקת הרעש.

הם נותנים להם שוקולד במקרה הטוב או שהם כועסים עלי במקרה הקצת פחות. בכל מקרה מבחינת הילדה שלי שלי זה WIN WIN. היא יודעת שהיא תצא מורווחת.

כבר שמונה חודשים אנחנו כאן. והייתי מצפה שאחרי שמונה חודשים אני כבר אדע להתמודד עם תגובות של גרמנים (עם ילדה בת ארבע אני בכל זאת מנסה להתמודד..) ושאני אדע לגרום להם להבין שהם צריכים לסתום את הפה כשאני מנסה לחנך את הילדה שלי. אחרי הכל, לטווח הארוך, אני דואגת גם להם... אבל האמת היא, שאחרי שמונה חודשים, הכי טוב שיש לי להגיד לכם זה "אני על זה". 

אני פשוט עובדת באלימינציה: אני כבר יודעת שלחייך בנימוס רק מעודד אותם. אני יודעת שלהגיד להם בעיברית שיעזבו אותי כבר ושהם נודניקים גורר פרצי צחוק מהגדולים ואני גם יודעת שלהגיד לקטנה בחיוך נפלא ובעברית שאם היא לא תפסיק עכשיו לבכות היא לא תראה טלוויזיה חודש גורם להפחתת ווליום הבכי אבל לא עושה רושם על הזקנה הגרמניה הרוטנת.

זה לא שהילדים של הגרמנים לא בוכים. הם כן. פשוט בשלב הרבה יותר מוקדם הם לומדים שזה לא יעיל ומפסיקים עם זה. ממבט מהצד זה נראה לי שהגרמנים סוגרים את הפינה הזו בגיל חצי שנה אבל אל תתפסו אותי במילה. מה גם שיש מצב שהדעה שלי על חינוך גרמני משפיעה פה אז קיימת אפשרות קטנטנה שאני לא ממש אובייקטיבית.

בכל מקרה, מכיון שלקטנה שלי בא לבכות ברחוב (זה עניין של יזמות צעירה, היא שוקלת לשווק את השיטה בגן תמורת אחוזים) ולי בא שהיא תסתום, ומכיוון שלילדה יש חוש יצירתי ואמביציה, וגם חוש משחק מפותח, ומכיוון שאת כל הנ״ל היא ירשה מהצלע הנשית השניה במשפחה, יש פה מלחמה מתמדת ביני לבינה + הצופים. בנתיים, אני גדולה יותר, וגם יש לי טיפה יותר ניסיון, אז אני מנצחת.

אבל אולי זה המקום לבקש סליחה. מהמורה שלה לתנ״ך בכיתה י׳ ומהמדריכה של שכבת ו׳ בצופים, אולי גם מהמפקדת בצבא או מהחבר שיהיה לה באוניברסיטה. זה לא היא אשמה. היא פשוט למדה בגיל ארבע מה שאני למדתי בגיל שלושים. שאם רוצים אפשר. ושכשזה באמת חשוב לא כדאי לוותר. ולהגיד להם שאני מצטערת שקשה, הילדה פשוט הרבה הרבה יותר טובה ממני. ושאם אני למדתי ממנה אז גם גם הם יכולים.

כמה חוקים  שחשוב שתזכרי:

• לא משנה כמה הוצאת על האטרקציה היומית, לא משנה כמה אומגות, טרמפולינות, מכוניות מתנגשות וקירות טיפוס יש שם, אחרי חצי שעה הם יגידו שמשעמם להם והם רוצים כסף למכונות משחקים.
• 
  


• בסוף כשתרצי ללכת, הם פתאום יגלו שעם התותח כדורים הם לא שיחקו מספיק.


• 
  
• לעולם, אבל לעולם אל תתפתי להבטיח שבחופש נלך למשושהםרוציםללכת. ביחוד עם זה חופש ארוך. ביחוד אם אמרת את זה בתחילת החופש ועכשיו שלושה שבועות רצופים כל מה שתשמעי מהם זה "עכשיו הולכים למשושהםרוציםללכת?" "מתי הולכים למשושהםרוציםללכת?" "אבל הבטחת שהולכים למשושהםרוציםללכת!!!" "אבל אנחנו רוצים ללכת למשושהםרוציםללכת!" וכל זה רק בחמש הדקות הראשונות של היום כשאת אמורה לישון עוד רבע שעה כי חופש.


• 
  
• הם רעבים. זה מצב נתון. עובדה. נקודת מוצא. תשלימי עם זה. לא, זה לא משנה אם הם סיימו עכשיו לאכול ולא אם יש להם עכשיו שלושה מעדנים ופיצה ביד. הם עדיין רעבים. מאוד רעבים. הם עומדים למות מרעב. כן, גם עכשיו.


• 
  
• אם יצאתם מהבית לפני יותר משלוש דקות הם צריכים לשרותים. עכשיו! בשניה הזו! ואם הם לא ילכו לשרותים בשניה הזו ממש משהו נורא יקרה. משהו כמו מלחמה. או מגיפה עולמית. כן. את יכולה למנוע אסון. רק קחי אותם לשירותים! עכשיו!! אם תעצרי את הרכבת והם ישתינו יהיה שלום עולמי. זה עד כדי כך פשוט.


• 
  
• החלוקה היא כזו: יש לך שלושה ילדים ובכול רגע נתון יש ילד אחד שלוקח 70% ושניים שמתחלקים על מה שנשאר. ב 50% מהזמן זו היא. כשהיא חוזרת לגן ויש לך שניים בחופש זה 100% ששניהם ימלאו את כל ה 100%, לפעמים הם ימלאו 150% מהזמן וכשהיא תחזור מהגן היא תשלים ל950%. בשביל שיהיה פה פייר.

אם יש לך פה אירוח מתחלף מתגלגל של 21 ימים רצופים(שטרם נגמר)+חופש של שלושה ילדים(שטרם נגמר) +אירוח של ליל הסדר (נגמר, בחיי שנגמר..)+אחיינית חדשה שעשתה לונה פארק מהגעגוע שלך (טרם, ואין מועד סיום רישמי) ושרדת את כל זה בלי לצרוח על אף אחד שיעזוב אותך בשקט ויתן לך כבר למות את בסדר. בחיי שאת בסדר... לא משנה מה גובה ההר של הכביסה ולא שאת לא מספיקה ללמוד.  תחייכי, תכיני להם אוכל, קחי אותם להשתין ולכו למשושהםרוציםללכת. המשאית עם המדליות לא תגיע. אבל ממני תקבלי צל"ש.

מכירים את זה שקמת בבוקר עם כאב ראש ענקי, וזה היום שבו מתחפשים אז הלבשת, איפרת, חיפשת שעתיים את השרביט שאתמול הנחת ביחד עם כל התחפושת ומאז אבדו עקבותיו ואז הילדה הביאה את האיפור (את שלך, כן? לא את זה שמיוחד לפורים, כי למה לה?!) והפילה אותו על הריצפה אבל לא היה לך אפילו זמן להתחיל להתעצבן אז איפרת את הגדול ושלחת אותו לחפש את השרביט כשהקטן החליט שאין לו כח לשפם שקנית והוא רוצה לצייר אחד אחר ואת הכתמים של הצבע הוא לא רוצה, או שבעצם כן, או שזה מגרד אז תמחקי, אבל זה יותר יפה עם אז תציירי שוב. הם יוצאים באיחור ואת מתפנה לחפש, הפעם את הכתר ואת הנעליים של הקטנה. את יוצאת באיחור, הבית הפוך מהאורחים של האתמול והאיפור עדיין מרוח על הריצפה, שניה לפני שאת מגיעה לגן את נזכרת שהכרטיס החודשי של הרכבת שלך נשאר אצל הבחור שעכשיו במרחק של שעה ממך ואת מאחרת ללימודים.

את מתפללת שעד שתרדי מהאוטובוס לא יגיע מבקר כי שוב יצאת בלי כסף מהבית, ואז את זורקת את המחופשת בגן וצועדת ברגל רבע שעה לכספומט הקרוב. אחר כך את קונה כרטיס יומי (ביזבוז אידיוטי מס 1#) וממשיכה בדרך ללימודים. הראש עדיין כואב, העייפות מטפסת והמורה טוחנת לך במוח על אובייקט וסובייקט בשפה הכי מעצבנת ביקום. 

את לוקחת שני נורופן וזירו (בזבוז אידיוטי מס 2#) וממשיכה להתעלם מהעייפות. רבע שעה לפני שנגמר היום את מגמגמת בגרמנית מטובלת בהרבה יותר מידי מילים באנגלית שיש היום איזה חג יהודי והילדים מסיימים מוקדם, בדרך החוצה את מתקשרת לגדול בכדי להגיד לו שאם תאחרי בדקה שיחכו בתחנה של ההסעה והוא בתשובה אומר לך שההסעה לא מגיעה היום ואת צריכה להגיע עד לבית הספר. אם לא היה נגמר לו הכרטיס חיוג אולי הוא היה מודיע לך קודם. 

את יוצאת לכיוון בית הספר, מפספסת כל רכבת אפשרית ושעה מאוחר יותר את מזכירה לעצמך, שוב, כמה את לא בכושר כשהקילומטר שבין התחנה לבין בית הספר נראה לך כמו מרתון אולימפי שלא נגמר. כשאת מגיעה חסרת נשימה מתברר שהאוטובוס כן הגיע בסוף. אם לא היה נגמר לו הכרטיס אולי הוא היה מודיע לך גם את זה.

את מבינה שכבר לא תספיקי לחזור הביתה אז את לוקחת אותם לאכול בחוץ (בזבוז אידיוטי מס 3#) ומשם אתם עפים למסיבת פורים בגן של הקטנה. בדרך את חושבת על זה שנגמרה לך הסוללה בנייד, הסבלנות הכוח והנורופן. אבל את מתעלמת מהכל וממשיכה. נורופן זה לא הכל בחיים. אחת האימהות לקחה את הקטנה איתה לכיתה של הגדולים אז רבע שעה את מאבדת שנים מהחיים ושלושה גננים וגננות מחפשים אותה ואת השפיות שלך בשלוש קומות של ארמון אירופאי מטורף שהפך בשלב מסוים להיות גן ילדים.

שוב חולפת לה שעה ואת בודקת בתקווה את החפיסה של הנורופן. אולי פיספסת איזו גלולה... אבל היא עדיין ריקה והילדים הישראלים שלך מעבירים את הזמן בצרחות, שאגות וריצה בין החדרים. העיקר שהם נהנים.

כשאת כבר מתנדנדת מחוסר שיווי משקל ועייפות שמשפיעה על האוזן התיכונה הם מוכנים לזוז הביתה. מכאן זה רק עניין של שעה וחצי בחדר הלבשה שבה את מנסה לשכנע אותה ללבוש מעיל מעל התחפושת, לנעול את הנעליים שאפשר להסתובב איתן במדרכות ברלין הרטובות ואותם להפסיק לריב. בכדי למנוע ריבים את נותנת לה מדבקה. את עוד תצטערי על זה בערך שלושמאותשבעיםושמונה פעם כי זה מספר הפעמים שהיא תלך לאיבוד בדרך הביתה. עד הפעם הזו שבה היא תלך ללא שוב ובתמורה הקטנה תימרח על הריצפה של הרכבת.

אוטובוס עמוס ועשר תחנות ברכבת. זה הזמן שמפריד בינך לבין הנורופן. לא כולל המדרגות.

את הזמן שבין הרגע שתכניסי את הנורופן לפה לבין הרגע שתרגישי שהוא מתחיל להשפיע תבלי בכתיבת פוסט. על קורות היום. כי אחרת זה לא יהיה מבחן אמיתי לנורופן שלך. אם כבר לקחת שיעבוד הכלב.

סליחה כן? אני מתנצלת מראש... אני הולכת לעבור על הדיבר האחד עשר של תורתינו הקדושה והראשון של עולם ההורות: אני הולכת ללכלך על הילדים שלי.

אני מבקשת סליחה מראש מכל מי שיפגע ומי שסתם חושב שאני צריכה להיסקל בכיכר העיר מוזמן לנטוש את הבלוג בזעם (אייקון של טריקת דלת מצורף לקוראי הנאמנים) אבל אני חושבת שהרווחתי ביושר את זכותי ללכלך. שמונה וחצי שנים אני מקנחת להם את האף, מחליפה חיתולים, מסיעה, מכבסת, מבשלת .. ו99% מהזמן אני אפילו עושה את זה באהבה רבה.

ולפעמים... רק לפעמים... אני מקללת בלב.

אבל פעם אחת, בשמונה וחצי שנות אמהות, לשלושה ילדים כמעט מושלמים... מותר לי לקלל קצת בקול.

מותר לי לעצור לפעמים, להסתכל על שלושת הטפילים הנפלאים האלה, ולהגיד שאני יודעת מי חינך אותם, ושאלוהים עדי, אני יודעת שהיו לו כוונות טובות, אבל כ!#י  ר%$ק, אם המורה שלך היתה מעיפה לך סטירה הייתי מבינה אותה.. ושאם לא היינו היום באמצע הרחוב, סביר להניח שהייתי מתעלמת לרגע מהעניין הזה שלא מרביצים לילדים ונותנת לך להרגיש פעם אחת ולתמיד למה דווקא כדאי לך לפחד ממני. ואת, אם לא תפסיקי לצרוח ברכבת ולחפש לך קהל אוהדים שירחם עליך וישלוף עוד שוקולד יש מצב שתתחילי ללכת ברגל לגן. כן, גם במינוס שבע עשרה וגם אם ינשור לך האף. נגמרו לי הרחמים.

מותר לי להכנס לשירותים, אחרי הפעם השמונה עשרה שניקיתי אותם השבוע (ורק יום שלישי, כן?!) ולתהות לעצמי אם לא עדיף לרדת לשלם יורו לשירותים במסעדה למטה ולעזוב אותם לחטוף צפדת מהזוועה הזו. ואני תוהה לעצמי מה יקרה אם לא תכין שיעורים היום, והפוסטמה הזו שמלמדת אותך תצטרך להתמודד עם הזוועה במקום שאני אהרוס לעצמי את כל אחר הצהריים. או לחילופין שאתה תיכנס לחדר שלך, תסגור על עצמך את הדלת ותצרח על הכריות שזה לא פייר, כי לי כבר נמאס לשמוע את זה. כן, אני יודעת שאתם חיים בכלא. כן, אני יודעת שהתנאים פה נוראיים- כי מותר לראות טלויזיה רק אחרי השיעורים וצריך לפנות את השולחן אחרי האוכל ולאסוף את הפליימוביל לפני שהולכים לישון. וזה סתם ביזבוז של זמן יקר. שבו אתם יכולים לריב, או לריב... וגם קצת לריב או אפילו לריב.. אבל אני אמא נוראית. בחיי. אני אפילו מודה שלפעמים בא לי לתת לכם סטירה. ואנשים קוראים את זה. אני במקומכם הייתי פונה להנהלה וקובלת על התנאים. או מתקשרת לסבתא לבקש חנינה.. לכו תדעו, אולי זה יעזור.

אבל בנתיים, עד שסבתא תדון בעניין ותחליט אם היא באה להציל אתכם מהאמא המזעזעת שלכם או מעניקה לכם שיפור מהותי בתנאים כדאי שתאספו את הפליימוביל מהריצפה, תסיימו את השיעורים ותערכו שולחן. 

המפתח לWII ולטלויזיה נמצא אצלי. גם השאלטר של החשמל בחדר שלכם. 

אבל יש תקווה, אם תסדרו את החדר תמצאו את הכפית שזרקתם מתחת למיטה. שמעתי שאפשר לחפור עם זה מנהרה. 

היום היא חזרה מהגן וסיפרה לי בסוד שנואה נישק אותה.

אחרי שבלעתי קצת לשון והרבה אוויר שאלתי אותה מה זאת אומרת נישק אותה והיא הסתכלה עלי בעיניים נוצצות של ילדה בת שלוש וחצי וסיפרה לי שהוא נישק אותה ונתן לה יד ועכשיו הם מתחתנים.  בשניה הראשונה חשבתי להתקשר לאבא שלה, לספר לו על הבגידה. אבל כשחשבתי על זה עוד שניה העדפתי לחכות עם הבשורה. עדיף שהוא יהיה בבית. וליד כוס מים. ליתר ביטחון..

יש לי ילדה בת שלוש ורבע. בת. אחרי שני בנים. היא אוהבת שמלות ורודות ונפוחות, היא אוהבת כתרים מוזהבים עם חרוזים בסגול והיא רוצה להתחתן. אני אומרת יש לי, כי אני יודעת בוודאות שהיא יצאה ממני. ראיתי את זה קורה, פחות או יותר... וגם את העיניים שלה היא לקחה ממני, אבל את כל העניין הזה של הגנים היא כנראה קיבלה ממישהו אחר. משהו התערבב שם בצורה מוזרה והיא יצאה חובבת חתונות ורודות. אני מוכנה להישבע שזה לא ממני, החתונה שלי היתה לבנה לגמרי וסגרנו אותה תוך חודש וחצי. אני, את הילדות שלי לא ביליתי בבהייה באמא שלי מתאפרת ולא בדמיונות על נסיך שיבוא וינשק אותי ויחד נדהר אל השקיעה. 

הילדה שלי, ואני אומרת את זה באובייקטיביות אמיתית, היא גאון מחונן, עם עולם דימויים עשיר, אוצר מילים נפלא ו IQ בשמיים, ועדיין, היא חולמת בלילות על נסיך שיבוא וינשק אותה כי יש לה שמלה מהממת.

אז אין דרך יפה להגיד את זה. יש מצב שנכשלתי. 

יכול להיות שזה בגלל סינדרלה ושילגיה, יכול להיות שזה בגלל שכל פעם שסבתא באה לבקר היא מביאה לה סיפורי נסיכות של דיסני (כולל ספר שלם עם ארבעה סיפורי חתונה...! הוא הציע להן! והן נדהמו, ובכו, ומיד אמרו כן. וחיפשו את השמלה המווווושלמת) ושלמרות שיש לה את "הארנב הזה שייך לאמילי בראון " היא חוזרת שוב ושוב לזוועות החתונה בשקיעה.

עכשיו, כששפתיה המנושקות של הבת שלי, זורחות באורה של נשיקה ראשונה אני תוהה, האם אני זורקת כבר עכשיו את כל הספרים שהילדה שלי הכי אוהבת או שאני ממשיכה להקריא לה עם הסברים וקריאות בינייים?! אם יש סיכוי שברשימת הסרטים הביתיים של ימי שישי בערב שלנו יבליחו סרטי ילדים שבהם הבנות/נסיכות הן לא בחורות נואשות שעם קצת עזרה מצליחות למצוא אהבה...?

כאילו, איך אני מצליחה להסביר לה שנסיך אמיתי בכלל לא מתעניין בשמלה הורודה שלה ושאם בכדי למצוא אחד כזה היא תשכב ותחכה שינשקו אותה יש מצב שאבא שלה ינעל אותה בשירותים עד שיהיה מותר לה חוקית אלכוהול.

בארצות הברית.

ואז ישלח אותה לפנימיה חרדית.   

ושאמא שלה בטח תחפש דרכים לפנצ'ר לסוסים את הפרסות ותשאיר אותה בהשגחת אחים שלה. הם אוהבים להתעלל במי שרק אפשר.

עכשיו, כשהילדה הנשואה שלי מסתובבת בבית עם שמלה מוזהבת סטייל ערב הסעודית,  אני תוהה לעצמי אם תובנות שאת מפתחת בגיל שלוש וחצי יכולות להתבגר?! אם חלומות ורודים על נסיכים בלונדיניים יכולים לקבל תוכן וצבע? ואם תוך כדי הרהור מהיר על השנים הקרובות כדאי שאני אתחיל לנסח הסכמי ממון...?

הם בחופש.

כבר שישה ימים הם בחופש, כי מכל המדינות בעולם בחרנו בזו עם כמות ימי החופשה הגדולה ביותר ועוד הלכנו על בית הספר היהודי, סתם כי החופשות הרגילות זה לא מספיק.

הילדים שלי נכנסו לבית ספר באוקטובר. שבועיים מתוכו הם חופשת סתיו. מאז היתה גם חופשת כריסמס של שבועיים וחצי ויומיים בחנוכה ועכשיו חופשת החורף הגיעה...וכל זה כשהכנסנו אותם לבית ספר אחרי החגים. היפ היפ הרי... או במילים אחרות איזה מזל שלאמא אין חיים, אין עבודה, אין שפה... קשה... קשה...

אז אני קצת משתגעת וקצת נהנית (אתמול הם אפילו אמרו לי שאני אמא נהדרת ושהאוכל שלי הכי טעים בעולם. אני חושבת שאני יכולה למות בשקט יחסי...) ובעיקר אני אמא. במשרה מלאה.

אז היום, אני ואמא חסרת חיים אחרת שהיגרה לפה בערך כשאנחנו היגרנו והפכה להיות הBFF לעת מצוא שלי, לקחנו שישה ילדים בגילאים שבין שנתיים לשמונה וחצי לגן החיות. שני גני חיות יש בברלין, אחד שלוש תחנות U BAHN מהבית, מקסים ונפלא עם כלובים פתוחים ואחד במרחק של שעה וחצי, שלוש רכבות והרבה פחות חיות. אבל אנחנו שתיים אז הלכנו על אתגר.

מכיוון שעל טמטום משלמים ומכיוון שאני לא יכולה להאשים אף אחד בהחלטה שלקחתי כשהייתי צלולה, ערנית ולא תחת שום מכהה חושים משום סוג שהוא החלטתי לערוך רשימה קצרה עבורכם. לכשתגיעו עם שלושת ילדיכם לבקר בברלין. וזה יהיה בחורף. הברלינאי כמובן. ותחליטו לצאת איתם לטייל.

1. יש דבר כזה רחוק מידי. וכמה שזה היה נראה רחוק בדרך הלוך- הדרך חזור ארוכה פי שתיים.

2. שישה ילדים ישראלים ורכבות עמוסות בגרמנים זה מתכון בטוח לסטנד אפ. כשאתם לא ההורים כמובן. וכשכל מה שעובר לכם בראש זה איזה צחוקים, איזה מזל שזה לא קרה לי.

3. KINDERWAGEN זו המצאה של השטן. אני מתכוונת כמובן לעגלה מעץ עם ארבעה גלגלים וידית למשיכה שנראית כמו "איזה מגניב, אפשר לשים פה את התיקים וילדים שהתעייפו" אבל בפועל היא בכלל "אמא אבל אני עייף, וכואבת לי הרגל, ואמא נפלתי ווואאאא וווואאאא אני רוצה לעגלה, וזה לא פייר שרק היא וגם אני רוצה ואז מה אם אני שוקל כמו היפופוטם צעיר". מצד שני אתם מפתחים סיבולת לב ריאה עם התמחות בסחיבת משקלים, וזה חשוב כי צריך היום להגיע גם לסופר.

4. אם היום הוא יום בהיר יחסית עם תחזית שמשית ושש מעלות זה לא אומר שאין שאריות שלג בצידי השבילים. וזה בטח לא אומר שצריך להשאיר את מכנסי השלג בבית. 

5. שלג מלוכלך חום ומסריח, בן שבוע וחצי שמכיל מגוון יציאות של בעלי חיים ממגוון מינים הוא טעים. זה בוודאות של מאה אחוז אחרי מחקר מדעי של שישה ילדים במגוון גילאים. 6/6 - 100% הצלחה. תנסו את זה בבית.

6. ממתקים זה הכרחי בכדי לשמור על שקט. אין כמו בוסט של סוכר בכדי לגרום להם להרגע. הביצה והתרנגולת גירסת הטירוף של 2014.

7. בכדי לשמור עליהם ערים בדרך חזרה צריך ממתקים. אם סיימתם את הכל כבר בגן החיות ואתם עם שישה ילדים ישראלים ברכבת מלאה גרמנים אז כל מה שיש לי לאמר לכם זה איזה צחוקים, איזה מזל שזה לא קרה לי..!

8. תיק מלא סנדוויצ'ים, פירות, ירקות, בקבוקי מים ועוגה זה לא מספיק, אם יש לך תיק בגודל כפול שמכיל שוקולד, סוכריות על מקל, וופלים וטופי זה עדיין גבולי אבל רק אז יש מצב לזה שהם יעמדו מול כלוב קנגרואים ענק ולא יגידו "אבל מה יש לעשות פה??? זה מה זה משעמממםםםם"

9. בשלב מסויים אתם תבינו שלקחת אותם למקום עם מגוון חיות שהם לא ראו בחיים ומרחבים עצומים להשתולל בהם זה לא אטרקציה כמו לזרוק שלג מסריח אחד על השני.

10. כשתבינו את זה תרגישו חופשי להפנים שאין דבר כזה מספיק בגדים להחלפה.

11. מי שישלם על זה זה אתם. אין מה לבקש אישורי מחלה. אתם ממילא לא עובדים.

המשך חופש נפלא שיהיה

אמובטלת. 

לפני כמה ימים, שבועיים וחצי אחרי שהקטנה התחילה סוף סוף ללכת לגן, הופיע לי על הצג של הנייד המספר של הגן. זה גן של התנועה ליהדות מתקדמת ויש לבת שלי שתי גננות אחת גרמניה ואחת ישראלית. הגרמניה מגמגמת בעברית והישראלית מגמגמת בגרמנית וביחד שתיהן מצליחות לתקשר עם ההורים.  באותו יום אמור, אמא של הבחור, אחיו וחברה שלו היו כאן בביקור והבחור לקח יום חופש בכדי להראות להם את העיר. בשניה הזו שהנייד שלי צלצל בדיוק קפאנו מקור בפסגת הזכוכית של הרייכסטאג וניסינו להבין אין בדיוק אמורים לצפות על העיר אם יש ערפל ופתיתי קרח על הזכוכית, וכשהנייד החל לצרוח תהיתי איך עוד לא המציאו נייד שאפשר להשתמש בו עם כפפות אימתניות עשוייות מפוך.

בצד השני של הקו היתה הגננת הגרמניה של הבת שלי והיא היתה על סף בכי. "את חייבת לבוא מהר" היא אמרה בבהלה. מה?! מה קרה?! הקטנה בסדר? נבהלתי, "לא!" היא ענתה לי, "היא לא יכולה נשארת בגן" מה קרה? שאלתי שוב כשאני צורחת ומגוון התיירים ברייכסטאג באים לבדוק מה קרה "יש לה ביצים" היא אמרה לי, "אנחנו הבאנו מישהי, מומחה, בודקת את ילדים!! ולבת שלך יש ביצים!!! שתיים!!!" מה? עדיין לא נפל לי האסימון, ביצים? איפה? "על הראש!!" ענתה לי ההיסטרית מהצד השני "שתיים!! שתיים ביצים!! של כינים!!!" כשהאסימון שלי נפל, והבנתי סוף סוף על מה המטורפת מהצד השני של הקו מדברת לא ידעתי איך להגיב, ראשית נשמתי עמוק בכדי להשיב אל חיי את השנים שאיבדתי בשניות שקדמו למילה כינים ושאלתי אותה אם היא בטוחה. זו היתה נראית לי תגובה ראויה, אני לא מודה באשמה ובקושי מסכימה עם העובדות. בליבי כמובן אמרתי לה "תגידי לי את מטורפת? זה נראה לך הגיוני? שאת מתקשרת אלי כאילו מינימום השתלטו חבורת טרוריסטים רעולי פנים על הגן והעובדה שאני אבוא לקחת את הבת שלי היא הדרישה היחידה שלהם תמורת שחרור בני הערובה??? וכל זה בגלל כינים? לא, סליחה, בגלל ביצים??? קבלי תיקון, שתי ביצים??? מה היית עושה אם היית רואה נגיד, חלילה וחס, כינה אחת? או נניח שמונה...?? עולה על הגג ומאיימת בהתאבדות? מחזיקה סכין על הצוואר וצועקת תחזיקו אותי?" אבל מה אני מבינה בענייני כינים גרמניות? או לחילופין בענייני גננות גרמניות?

היא ענתה לי שהיא בטוחה. שאני חייבת לבוא מיד, ו"לקחת את הילדה ולעשות חיסול". הסברתי לה שאני בצד השני של העיר ותלויה בתחבורה ציבורית, שאני אגיע אבל זה יקח לי קצת זמן. היא מלמלה כמה מילים בגרמנית, שנשמעו כמו אסופת קללות וניתקה.

עת ניתקתי את הנייד כבר היה ברור לכל דוברי העברית ברדיוס של חמישה קילומטר ממני שיש לילדה שלי שתי ביצים של כינים ושאני נוסעת להביא אותה מהגן. שלושת ההורים מבייננו- בחורי היקר, אימו הנאווה ועבדתכם הנאמנה ניהלנו שיחה ערה שנעה על הסקאלה שבין הגננת מטורפת לגמרי לבין הגננת זקוקה לאישפוז, שני הרווקים לעומת זאת, כבר היו עמוק בחיפוש תחבורה ציבורית לצד השני של העיר, מקום חסר ילדים וכינים...

בדרכי הארוכה עד לגן תהיתי מה מעוללת הגננת לבת המכונמת שלי, אם היא סגרה אותה בחדר בידוד ואם היא נוגעת בה רק עם כפפות או שמא היא סתם נעלה אותה בתא שירותים. תהיתי גם איך אני מתמודדת עם העובדה שהגננת שאמורה להמשיך לטפל בבת שלי בכמה חודשים הקרובים חושבת כנראה שאני האמא הכי נוראית עלי אדמות ושבטח אין לנו מקלחת בבית. הייתי גם קצת עסוקה בלהתפדח, וכל מי שקרא אותי בעבר יודע שאני לא נבהלת מכינים, בחיי שלא, אבל לפני שהגענו לגרמניה וגם בשבועות שלפני הגן ובית הספר, הראש של הילדים שלי סורק השכם וערב ולו בגלל העניין הזה של להביא כינים ישראליות כשרות לבית הספר יכול לעשות לילדים שלי יחסי ציבור לא כל כך חיוביים...

אז הגעתי אל הגן, והבת שלי, יצאה עם עם כל חבריה לחצר, וראשה נתון בכובע הצמר שלה ומתחתיו השיער שלה אסוף באדיקות. הגננת ההיסטרית ברחה כנראה הביתה והגננת הישראלית ניגשה אלי, ושאלה בחיוך אם הספקנו לסיים את הביקור, ואם הכל בסדר.. נאנחתי לי בהקלה, היא נשמעה רגועה והסבירה שזה קורה גם כאן ושולחים את הילדים הביתה בכדי לא להדביק... וזה נראה לי הגיוני וסביר ואפילו חיובי לחלוטין.

בדרך החוצה קיבלתי אס אמ אס מאח של הבחור והחברה שלו, הם מודאגים, ושואלים מתי בדיוק נסרק את הילדה בכדי שהם ידעו מתי השטח סטרילי ואפשר לחזור.. 

אפרים כבר בן שש, כבר מזמן אין לו בגדים ויש לו שני חורים בלחיים, בדיוק איפה שנגמר לו הפה.

יש לאפרים כובע מוזר עם תיקתק ורק נעל אחת עם שרוכים ויש לו בעיה קשה במילוי של יד ימין.

לאפרים יש צבע דהוי, שיער צמר  וכתם ענק על הבטן.

אפרים כבר בן שש ויש לו ריח כזה של מישהו ששש שנים לא יצא מהמיטה.

אפרים כבר בן שש והוא היחיד שלא נכנס למזוודה. כי אפריים בן שש, והוא היחיד שעולה למטוס בלי כרטיס טיסה.

אפרים בן שש. אני יודעת את זה כי הגדול קיבל אותו ליום הולדת במתנה.

אפרים כבר בן שש, וזה אומר שאני, מאוד מאוד זקנה.

מזל טוב ילד שלי, השנה אני רק אאחל לך שתישאר בדיוק כמו שאתה כי אפרים בן שש אבל שמונה הוא גיל נפלא. אתה הולך לגלות בו עולם ולגלות בדיוק מי אתה. אתה קצת מפחד אבל אני בטוחה שתגלה שאתה לא פחות מקסים גם בסביבה חדשה. מזל טוב ילד שלי, שתהיה לך שנה מעולה!

זה פוסט סלולארי ראשון...התגברתי על עוד מחסום:)

אתה עולה לכיתה א'. אתה השני שלנו ואת רוב הדברים שאתה עושה כבר עשו לפניך. היה מי שהתחיל ללכת לפניך והיה מי שהתחיל לדבר לפניך. כבר היה מי שסיים את הגן לפניך והיה מי שקיבל תעודת הצטיינות על הנדסת קוביות. כשהוא קיבל את זה התמוגגנו מאושר וחשבנו שהוא גאון, כשאתה קיבלת את זה בעיקר חשבנו שהגננת לא כל כך מקורית..

ועכשיו אתה עולה לכיתה א'. ואנחנו כבר ליווינו ילד אחד עם מחנק בגרון וכבר עמדנו מול הדלת הסגורה אחרי הצלצול, כבר קנינו פעם ילקוט וכבר עשינו את הטעות של לקנות את כל הרשימה של הספרים בתחילת השנה. ועכשיו, כשאתה תצעד באותו השביל שאחיך צעד בדיוק לפני שנתיים, אני יודעת שאני שוב אלווה אותך עם המחנק הזה בגרון ושוב אעמוד מול הדלת הסגורה אחרי הצלצול, אבל אולי קצת פחות מחצי שעה.. אני גם יודעת שבניגוד לאחיך, הקלמר שלך ישרוד לפחות חודשיים ושתהיה לך מחברת שונה לחשבון ואחת אחרת לעברית. אני יודעת שלך יקח יותר זמן לעשות חברים אבל שאלה שתעשה ימשיכו איתך באדיקות עד הסוף. 

אני לא יודעת מה מיוחד במעמד הזה של לעלות לכיתה א', לכאורה אנשים מתחילים כל מיני דברים כל יום וההורים שלהם לא מלווים אותם עם גוש גדול בגרון שמסרב לרדת. התחלת גנים חדשים ולוויתי אותך ביום הראשון של החוג או כשהלכת בפעם הראשונה לחבר בלעדי, ולמעט (אתמול) כשהסתיימה לי חופשת הלידה והפקרתי אותך בידיה של אישה זרה, לא הציפה את עיני לחלוחית (טוב נו, בכי תמרורים...). ואף פעם, עד היום, לא התמלאתי גאווה ממעמד שכל כך תלוי בגיל. שלא תבין לא נכון, אתה ממלא את ליבי גאווה כל יום: כשאתה מוותר לאחיך, כי זה שהוא מבקש לגמרי מספיק לך. כשאתה דואג לאחותך שלא תלך לאיבוד בסופר וכשאתה אוסף אליך צעצועים שבורים והרוסים רק כי הם נראים לך קצת מסכנים. אני פשוט חושבת שהגאווה שלי הפעם, תלויה במעמד הזה שאתה נכנס אליו ואני מנסה להבין למה.

עשרות אלפי ילדים בכל שנה מתחילים כיתה א' ועשרות אלפי הורים מלווים אותם בהתרגשות לכיתה וחושבים לעצמם מתי הוא גדל לי כל כך?  ואני חושבת שהמחנק הזה הוא בעיקר בגלל השחרור. בגלל שאין לי ברירה אלא לתת לך לפרוס כנפים לבד. לתת לך להכנס למקום אחד שיש בו מאות ילדים ולקוות שאתה, לבדך, תצליח לעוף שם ושבין כולם יראו עד כמה אתה מיוחד. שהמורה שלך, שחייבת ללמד את האלף בית ולהתייחס לעוד שלושים תלמידים, תצליח לזהות שלוקח לך זמן להפתח אבל שממש, אבל ממש, שווה לחכות. שהמנהלת תדע שיש ילד אחד ב א' 3 שהוא מבריק. לא בגלל שהוא יודע לקרוא אלא בגלל שהוא מצליח להסיק מסקנות שאפילו אני לא תמיד מצליחה לראות. לשחרר אותך זה לתת לך לבחור את החברים שלך לבד, לא כי אמא מסתדרת עם אמא שלהם, ולשחרר אותך זה לסמוך עליך שאם תהיה לך בעיה אתה תבוא ותגיד לי ושאם יציקו לך אתה לא תשתוק. לשחרר אותך זה אומר לקוות שמישהו אחר יראה את מה שאני רואה לקוות שהוא יתאהב כמו שאני מאוהבת אבל לא לדעת בוודאות אם זה יקרה ולשקשק מפחד אבל להראות לך שאין סיכוי שתיפול.

נכון, כבר עשו את זה לפניך. והפעם אני לא אקח יום חופש אלא אסע מבית הספר ישר לעבודה.

נכון, היו שעשו את זה לפניך אבל עוד לא היו כמוך. ורק את זה חשוב לי שתדע. 

עובדה: לפעמים אני מעגלת פינות.

זה אומר שלפעמים אני קצת מייפה את המציאות בכדי שיהיה לי נח יותר או טוב יותר, ושלפעמים אני קצת משקרת בכדי להשיג מטרה ולפעמים אני מרשה לילדה שלי לעשות פיפי בבריכה של הקטנים. 

לפני שבוע הבחור ואני פינינו יום קייץ מסוייט, ארזנו את הילדים ונסענו ליום טיול שעבר גם במשרד הפנים ובמשרד החוץ. חלומו הרטוב של כל ילד בחופשה, אני יודעת, אבל לא היתה ברירה. אז בתחנה השניה מבין השתים התברר שתעודת הנישואין המקורית שלנו, שחתומה בחותמת הרבנות הראשית ברעננה, לא מספקת את משרד החוץ בינלאומי שלנו כי רעננה היא כנראה מדינת ספר נידחת והרבנות הראשית שלה לא יכולה לספק את המעמד הבינלאומי היוקרתי של המדינה האירופאית שלנו, ושצריך לעבור ברבנות הראשית ולאשר את התעודה. הרבנות הראשית, כמה מוזר, בדיוק היתה ביום בו אין קבלת קהל. תודו שאתם בהלם...

אז חייגנו אילהם וביקשנו שאולי בכל זאת, ובשניה שחשתי טיפת שיכנוע חטפתי את הטלפון מהבחור והסברתי לגברת ציונה שאנחנו הגענו במיוחד מרעננה , ששבוע הבא אנחנו עוזבים את הארץ וששלושה ילדים ברכב קשורים ומחכים למוצא פיה. כוח השכנוע המופלא שלי, שנרכש בשנות עבודה מפרכות בתקשורת הישראלית,  גרם אפילו לשומר בכניסה להסביר שהוא לא מאמין ושזה בחיים לא קרה לו. גם ששבוע שעבר היתה משפחה שהגיעה במיוחד מעכו ונסעה חזרה. כח השכנוע המופלא שלי גם גרם לזה שהגדול שאל אותי בדמעות אם אנחנו באמת טסים שבוע הבא ומתי שינו לנו את שם הישוב לשם העיר של סבתא....

לפני שבועיים, יום אחרי שהקטנה חגגה 3 הגענו לתערוכה שאת כרטיסיה קנינו מבעוד מועד. כשרכשתי את הכרטיסים הקטנה עדיין לא הייתה בת 3 ואני חשבתי שהתערוכה הזו שווה את הכסף ושאפשר יהיה להגיע לתערוכה בתאריך שהיא היתה אמורה להפתח. טו מייק א לונג סטורי שורט לקבוע תור לתערוכה לקח זמן ובזמן ההמתנה המזוויע  חשבתי בליבי שלא קניתי כרטיס לקטנה. כל זה לא היה מפריע לי אלמלא היינו יום אחרי החגיגה. היא היתה גאה והגדולים היו גאים.. ולכן ידעתי שצפויות לי בעיות. כשראיתי את השומר כבר הייתי כולי שלולית מים עצבנית והושטתי את הכרטיסים בכעס. הא שאל כמה ואני עניתי בזעם עצור ארבעה. האמצעי, איש הצדק והיושר, אמר שאנחנו חמישה ואני עניתי שהקטנה עדיין קטנה. או אז הודיעה הקטנה שהיא כבר לא קטנה והגדול אמר לה בקול מלא חשיבות שנכון, בדיוק אתמול היתה לה יומולדת. שלוש, הוא דיקלם לה את המנטרה של החודשים האחרונים, זה גיל של ילדים גדולים- בלי חיתול, בלי מוצץ. כאלה שלא בוכים סתם.

האזניים האדומות שלי וכושר השכנוע הדי מגמגם שלי העבירו אותי את השומר המזיע.. אבל לא הצליחו להציל אותי מהשאלות שלהם אחריו.

היום, בעודי יושבת לי על שפת הבריכה ומביטה בקינאה בהורים של הילדים הגדולים שאכלו אבטיח

ל ב ד, ולא חיפשו כל שניה איפה נמצאים שלושת הילדים שלהם ומי טבע הפעם, ניגשה אלי הקטנה, ושאלה אותי אם היא יכולה לעשות פיפי במים. עכשיו, שאלה כזו היא מסוג השאלות הקיומיות, שתמיד ידעת שהן יגיעו אבל אף פעם לא הכנת את עצמך באמת. והיום, כשהיא הגיעה, ושאלה ב ל ח ש אם אפשר לעשות פיפי במים, היה לי חם ועצוב ועניתי לה כן עייף. שניה אחר כך היא היתה ערומה וקיפצה למים...   "מה את עושה?" צרחתי עליה "למה את מורידה את הבגד ים???" כי אני רוצה לעשות פיפי, היא ענתה לי... הוצאתי אותה, הלבשתי לה את בגד הים ואמרתי לה שנלך לשירותים. מיד היא התחילה לצרוח שהרשתי לה ולבכות שהיא לא רוצה שירותים ואסלה של נסיכות! (אה... בכדי לשכנע אותה שצריך לרפד אסלות ציבוריות לפני שימוש פיתחנו תאוריה כזו שכוללת נייר טואלט עם ציור של לבבות ומושבים מלכותיים. עובד כמו קסם!)  בסדר, לחשתי לה. רק תפסיקי לצרוח, תלבשי בגד ים ולכי תעשי בבריכה. הרשתי, לא? מרוצה וטובת לבב היא ניכנסה לבריכה פיסקה רגלים וצרחה לי מרחוק באושר "אמא, עשיתי פיפי!!" 

אז אני מודה, לפעמים אני קצת מעגלת פינות. ולפעמים אני קצת משקרת... שקרים קטנים, לא מזיקים... לבנים כאלה... או מקסימום מוקה... אבל אין  לי מושג עדיין איך מסבירים לילדים שלי שמותר לי לפעמים קצת לשקר. אבל שאני לא מרשה להם בשום אופן, בחיים, לתפוס אותי!!