אמובטלת בברלין

בשנה האחרונה טסתי לחו"ל פעמיים אחרי יותר משבע שנים שבהם לא יצאתי אפילו לחופשה. בשנה האחרונה אחי התחתן. בשנה האחרונה החלטנו שעוזבים את הארץ. בשנה האחרונה חברה שלי נאנסה. בשנה האחרונה סבא דוד נפטר. בשנה האחרונה נסעתי קרוב למאה פעמים לבית חולים. 90 מהם היו כי הפוחזת שלי שכבה שם. אחרי תאונת דרכים ואחרי ניתוחים. עוד פעם אחת עם ילדה שצורחת עד לב השמיים ואוויר שלא מצליח להגיע לריאות ופעם אחת אחרונה לבקר אחיין. חדש, וקטן ומקסים, עם ריח משכר של תינוקות. כל זה בשנה האחרונה.

והשנה הזאת התחילה כשמכונית אחת התנגשה במכונית שניה. כשביחד עם שתי רגליים ואגן התרסקו גם יסודות של אנשים, והתרסקו חלומות. כשיחד עם מכונית אחת התרסקה גם אמא שלי ונכבה המבט של אבא שלי. אחות אחת התרסקה בתוך האוטו והשניה התרסקה ממול, עומדת על הכביש. אחי התרסק בכניסה לחדר ניתוח ואני לא הייתי בארץ כשכל זה קרה, אז כשחזרתי התרסקתי לאט לאט.

אם שואלים אותי מה איבדה הפוחזת, או בעצם מה איבדנו כולנו, באותה תאונה, אז חוץ מאת היכולת לרוץ ולהשתולל כמו פעם, היא, וגם אנחנו, איבדנו את התחושה הפשוטה, שיש לכל מי שלא קרה לו משהו נורא. שהכל בסדר. ככה יהיה כי ככה היה. איבדנו את השקט הזה שאנשים מסתובבים איתו כששום דבר לא קרה. את התחושה שום דבר לא יכול לערער לנו את התפיסה.

לפני שנה לא היה מי שיגיד שהיא עוד תצעד על שתי רגלים ולפני שנה לא היה ברור מה יהיה עם החתונה. לפני שנה לא ידענו מתי היא בכלל תעבור לכיסא גלגלים. לפני שנה לא ידעתי שיש שניות שאתה יכול לראות את השנים שאתה מאבד בחיים יורדות אחת אחרי השניה ולפני שנה לא באמת ידעתי מה זו דאגה. 

אני בדרך כלל טובה במילים. ונדיר שהם נגמרות לי ואני לא מצליחה אפילו לבטא הרגשה. לפני שנה הייתי אחרת, היום אני שונה. לפני שנה היא הייתה אחרת והיום היא הרבה יותר טובה. השנה הזו לקחה מאיתנו כל כך הרבה אבל כמעט באותה מידה היא נתנה. אז עכשיו אני לא יודעת אם אני מקללת אותה או אומרת לה תודה. השנה הקודמת התחילה בחדר ניתוח ונגמרה בחדר לידה. השנה הזו מתחילה בברית, ואלוהים יודע מה עוד היא מביאה. יש את הקטן שמתחיל כיתה א' ויש נסיעה גדולה. ואין לי ספק שהיא תהיה מעניינת ושהיא לא תהיה פשוטה. אבל יש לי בקשה אחת מזה שיושב במרומים, תעשה בבקשה שרק כולם יהיו בריאים. 

את היומולדת של שנה שעברה חגגת בעננים. החלומות היו הכי גדולים שרק אפשר, העולם היה מונח לך בתוך כפות הידיים. ועשית את הצעד הראשון בכדי לטרוף את העולם. את היומולדת של השנה את חוגגת עם הרגלים עמוק באדמה. החלומות קטנים יותר, והעולם...נו, עכשיו את יודעת מה הגודל האמיתי שלו...

האמת היא שהשנה האחרונה היתה הכל חוץ מזו שאיחלת לעצמך. לא תיארת לעצמך שיותר מחצי ממנה לא תלכי בכלל על הרגלים. בטח לא חשבת שתבלי חלק כל כך נכבד ממנה על מיטות בתי חולים מוקפת בכל מי שאף פעם לא רצית להיות חלשה לידו. בטח לא חשבת שתצטרכי לבקש עזרה, עשרים ואחת שנה לא ביקשת, למה פתאום להתחיל?!

כתבת היום בספר הכחול שלכל אחד יש יום מיוחד בשנה, שהיום זה היום שלך.. ואני רציתי להעיר לר שם שאת טועה. לך יש שנים כאלה. יש את היום ויש את היום שבו נולדת מתוך התאונה. יש את היום, שמהיומולדת הקודמת שלך התבגרת בדיוק בשנה. קמת בבוקר והרגשת קצת יותר גדולה. את עוד לא בגיל של הקמטים אבל כבר יש לך סוג של משא... ויש עוד יום אחד, שממנו ועד היום עברו קצת פחות מתשעה חודשים. אבל גדלת בו בכל כך הרבה מובנים, והפכת מילדה רעבה שעוד שניה טורפת את כל מי שעומד בדרכה לכזו שעומדת מול כולם ויודעת בדיוק עד כמה היא יכולה.

את עוד לא רצה את מרתון ירושלים אבל את יודעת שאם רק תרצי גם לשם את מגיעה, את עוד לא התחלת ללמוד אבל את כבר יודעת שאין מקום שיגיד לך שאת לא יכולה. י

את שנה שעברה חגגת בעננים, חשבת שאת מינימום הבת של אלוהים. השנה את חוגגת נטועה באדמה, אבל את יודעת בדיוק כמה את גדולה.

אני לא אומרת שהדרך היתה פשוטה, ולא כולם הצליחו לשרוד אותך ולא כולם צעדו איתך מההתחלה. אבל מי ששרד, ומי שהצליח, קיבל מתנה עצומה. והיום, שלושה וחצי חודשים לפני היומולדת הבא, אני יכולה לשבת, לנשום שניה ולהרשות לעצמי אפילו להזיל לידך דמעה. את כבר יודעת שלא משנה כמה עזרה תקבלי, את לעולם לא תהיי חלשה, את יודעת שמי שנמצא לידך יהיה לידך לא משנה מה ואת יודעת שכשאת מקבלת את לא פחות מעניקה.

שנה שעברה איחלתי לך מכל הלב את מיטב האיחולים, השנה אני יודעת שאת תגשימי גם בלי שאני אקשקש קישקושים. את תגעי בשמיים ותטפסי עד לעננים. שנה שעברה חשבת שתקפצי ותקטפי חתיכה מכוכב, השנה את יודעת שהטיפוס יהיה מר, וקשה  ואפילו מייאש. אבל את גם יודעת שהוא לא ימנע ממך להביא אלינו קצת מהזוהר הזה ששמור רק לאנשים הכי מיוחדים.

שבעה חודשים היא על כיסא גלגלים. את המכה הגדולה היא קיבלה בהתחלה, מאז היא קיבלה עוד כמה קטנות ששברו אותה אפילו יותר מזו ששברה לה את כל העצמות. ולפעמים היא שוכחת כמה היא יכולה, ולפעמים בא לה להרביץ חזרה. שבעה חודשים מאז שהיא נשכבה. קצת אחר כך היא הצליחה לעמוד ואז אפילו קצת ללכת. אחר כך השכיבו אותה שוב, ושוב אישרו לה לשבת, והיא שוב התחילה מהתחלה את ההקפה הזו, בכדי שהיא תוכל גם ללכת.

בשבת שעברה, הגדול שלי ראה אותה עוברת מספה לספה. הוא הביט בה נרגש ולחש לי באוזן "אמא, ראית? היא שוב התחילה ללכת!!" חייכתי למרות שבלב כאב לי, שאפילו הוא לא מעיז כבר להגיד את זה בקול. 

כבר הרבה זמן לא דיברתי עליה. לא היה לי אומץ. היא היתה, ועדיין, נקודת התורפה שלי. כשהיא נשברת אני אוספת ומדביקה את החלקים, גם כי אני לא ממש מצליחה לתפקד כשהיא מרוסקת. והיא, משתדלת, בגללי, בגללו ובגלל כל מי שמסביב, להתרסק פחות, ולאסוף מהר את השברים. 

ואז, כשהיא בכל זאת ממשיכה ללכת, לאט, וזהיר, רגל אחת, ואז השניה...היא לא מרשה לעצמה לקוות ואני מחסירה פעימה.

עוד חודש אני לוקחת אותה ונוסעת. לא יודעת לאן, לא יודעת לכמה זמן, יודעת שאני צריכה את זה יותר ממנה ושאני מתגעגעת לפוחזת שלי יותר ממה שהיא מתגעגעת לאחותה הגדולה. וכשנחזור משם ויהיה לנו כח, היא תתחיל לרוץ ואני אוכל סוף סוף לנוח.

נכנסתי לקבועים שלי, קראתי מגוון סיכומי שנה, בכולם יש איחולים ובקשות, ובכולם יש מלאי של תקוות לשנה הבאה. וגם  לי יש אחת.. שתעוף מפה כבר ותביא את החדשה. היא לא חייכה אלי, 2012, לא עשתה לי טוב...אז תסלחו לי אם כשמגיעה 2013 אני תולה בה איזו תקווה.

אני רק מחכה שההיא עם ה12 תצא מפה כבר ושתבוא אחריה אחת אחרת, קצת יותר טובה... ובחיי שזה לא קשה להיות יותר טובה ממנה, וכן, אני יודעת שיכול היה להיות גרוע יותר ושצריך להודות על מה שבכל זאת היה. אבל לא בא לי. בא לי לבעוט לה בתחת ולטאטא אותה החוצה. בא לי להכניס לפה אחת רגועה, בלי דרמות... לא מבקשת לזכות בלוטו ולא מבקשת לצפות בזריחה עם יין ותותים. רוצה רק שתחזיר לי את מה שהיה לי, ותתקן את כל מה שהתהפך לי בחיים.

בינואר שנה שעברה כתבתי ביומן הוירטואלי הכחול :

שוש אהובה שלי,

לפני שמונים ושלושה ימים יצאת מהבית, מקולחת, יפייפיה ומאושרת.  יצאת לשעה, אולי שעתיים..תכננת לחזור לקידוש, תכננת להגיד שלום לחבר, תכננת לחזור ולנשום בית אחרי כל כך הרבה חודשים בנכר. תכננת אולי גם לפגוש חברים, תכננת בטח לצאת לאיזה פאב, תכננת... 

לפני שמונים ושלושה ימים כל התכנונים האלה הפכו לחלום רחוק כי בערך שעה אחרי שיצאת מהבית כבר היית בבית חולים. עוד לא כתבתי פה אף פעם עד כמה המצב היה מסובך.. לא כתבתי פה מעולם את המילה "קטיעה" שריחפה מעל ראשך כמו עננה אפורה ומלאה בברקים ובגשם, לא כתבתי פה עד כמה לא היה לנו ברור אם ומתי תחזרי ללכת ולא כתבתי פה כמה מסובכים היו הניתוחים שעברת. לא כתבתי פה על כמות הדמעות שהזלתי אני ולא על הדמעות שהזיל כל מי שישן סביב מיטתך. הייתי אופטימית, הייתי מלאת תקווה והייתי מוכנה למלא כל משאלה. ידעתי שאת קוראת פה אז מי יכול היה להרשות לעצמו להשבר במקום שבו את נמצאת? איזו זכות היתה לי בכלל להזיל דמעה אחת של רחמים או דאגה כשלא היה יום שבו עמדתי מולך ולא מלאת אותי בגאווה. גם כשבכית או נשברת היית כל כך חזקה ועמדתי מולך נדהמת, לא מאמינה.

שמונים ושלושה ימים חלפו, ואת עוד שניה בדרך חזרה... כבר עומדת על שתי רגלים, מצליחה איפה שאף אחד בעולם לא חשב שאפשר. אף אחד חוץ מאיתנו, אלה שיודעים בדיוק למה את מסוגלת, לפעמים אפילו יודעים יותר טוב ממך. את בדרך הביתה, עם כיסא גלגלים ותיק, בו ארזת את כל הבגדים והתרופות, ויש בו עוד תא אחד בצד, בו ארזת לפני שמונים ושלושה ימים את כל החלומות. עכשיו, כשתפרקי בבית את הבגדים חזרה לארון תוכלי לפתוח את הריץ' רץ' ולשחרר גם את התכנונים והתקוות.

נכון, הדרך עוד ארוכה ובטרם תחזרי להיות מה שהיית, יש לך עוד איזו תקופה לא קצרה, אבל התכנונים שלך יכולים כבר לנשום אוויר ולעמוד יפה בשורה. לחכות אחד אחד עד שיגיע תורם להגשמה.

חוץ מזה, שוש אהובה, אני חייבת גם להגיד לך תודה. על שלמרות הכל הצלחת למלא את הימים האלה בצחוק ואושר, על שלמרות הכל המשכת להיות הפוחזת שאני הכי אוהבת. כי אם לא היית מצליחה לקום ארבעה שבועות לפני התחזית, ואם לא הית מצליחה לעמוד לשניה בחופה או שלא היית מצליחה לצחוק איתי על הכל ולהראות לי שוב ושוב כמה את נפלאה, היה לי הרבה יותר קשה לעבור איתך את הזוועה. תודה שאת חוזרת הביתה, תודה על מתנת יום הולדת נפלאה, תמיד היית קרובה לי ללב ותמיד היית חלק מהנשמה אבל מעכשיו תפריד בניינו רק תקרה. זה יותר קל כשאת פה, כאילו אפשר להסדיר נשימה

תודה על התחלה נהדרת לשנה חדשה.

אוהבת אותך, כמה שרק אפשר

אני

ביום חמישי האחרון החלטתי לעשות מצווה ולתרום מעט מהזמן הלא פנוי שלי לאגודת הנכים הבין לאומית ולקחתי את אחותי הצולעת לסרט. גם לי וגם לה היה קצת יותר מידי בלאגן בחודשיים האחרונים. לי עם הבת שלי ועם החופש הגדול, עם ההעבודה וכו' ואצלה סתם תאונת דרכים שבגינה היא כבר יותר מחדשיים רצופים לא ישנה בבית, מין חופשה מרוכזת כזו.. מהחיים שלה.

אז ביום חמישי כאמור, נסעתי לאסוף אותה וביחד יצאנו אל העיר הגדולה (בינייני האומה, ירושליים, קולנוע עם טעם של פעם...).

כבר יצא לי פעם או פעמיים להסתובב עם הפוחזת בחברת אנשים כשאני מגלגלת אותה על הרכב החדש שהיא קיבלה במתנה לפחות לכמה חודשים הקרובים..., וזה לא חדש לי שאנשים מסתכלים על בחורה נכה במבט מלא רחמים שסוקר את גופה מכף רגל ועד ראש במטרה לגלות איזה רמז ללמה כל הסיפור הזה קרה לה, אבל יום חמישי בערב, איזור התחנה המרכזית הוא איזור הומה מהרגיל והמבטים היו בוחנים ועמוקים מהרגיל. חלק חיפשו לה קרניים על הראש, חלק נתנו לה מיד לעבור כי היא מסכנה וחלק ברחו הצידה כי אולי זה מדבק החרא הזה... מכיוון שאין לי מסננים על הפה, ומכיוון שאיתה הפה שלי מקשקש אפילו יותר מכרגיל, שאלתי אותה ובדקתי עד כמה היא מודעת לגודל הזוועה. ומתברר שהיא מודעת. פחות מחודש היא יוצאת מידי פעם מהמלון חמישה כוכבים שלה לסיורים בינות לאנשים רגילים, חסרי כיסאות (וקרניים כמובן) ומסתובבת על הכיסא שלה כאילו היא נורמלית. פחות מחודש והיא כבר הפנימה את הקודים שקיימים בין הולכים על שתיים לבין נכים, בין נכים לבין נכים אחרים  ובין נכים לבין אנשים אידיוטים. מתברר שיש פה מערכת חוקים מסועפת ושצריך להיות בקיאים בפרטים על מנת להבין איך מתנהגים. מכיוון שאני לא בעלת כרטיס חבר במועדון המתגלגלים הארצי, לא הצלחתי להבין ולהפנים את כל החוקים אבל במבט מהצד אני יכולה להגיד בוודאות שמדובר במועדון יוקרתי, עם חוקי קבלה נוקשים ועם מבט מתנשא כלפי כל מי שלא התקבל לקליקה הקטנה והאיכותית שלהם. הם לא עומדים (יושבים?) בתור ולא עוברים בידוק בטחוני (מסכנים לא נושאים פצצות, כך מתברר..), מרחיקים מהם ילדים (ואחת אפילו הגדילה לעשות ועצמה לבן שלה את העיניים...) והם יושבים בכל מקום. ככה זה.

בשלב מסויים המבטים האלה , שגרמו לי לרצון עז להתחיל להעיף סטירות לכל עבר, הופכים להיות לא קיימים כמעט עבורם. אותי זה מטריף, עבורה זו מציאות. היא הסבירה לי מאד בפשטות שאם היא רואה חבר מועדון נוסף, שהיא יכולה לעשות משהו שהוא לא, היא לא תחשוב פעמיים ותעשה את זה בשבילו, והיא אמרה לי שישר היא יודעת מי חדש במועדון ומי כבר שנים בו... זה לא איך הם נוהגים, זה כנראה משהו בהשלמה שלהם עם המצב.

שלוש שעות לקח לי לברר אם לקולנוע יש גישה לנכים, ארבע שעות לקח לי להבין למה אין שרותים שמותאמים לבחורה מתגלגלת, כשקניתי את הכרטיס אמרו לי ששורה 6 היא הכי נגישה, כשהגעתי לאולם גיליתי ששורה 6 מתוך 13 היא בדיוק באמצע ושיש מדרגות גם למעלה וגם למטה. גם לשורה הכי נגישה שתי מדרגות ומעבר צר, אבל שטויות.. אני לא ציפיתי לזה, אבל היא? היא חברת מועדון.. היא ידעה, וזו בעיה שלה שהיא החליטה בכל זאת לבוא לסרט.

בקיצור, אני אולי קצת צינית ושחורה, ונהניתי למרות האידיוטים שהרחיקו מאיתנו דרדקים וסקרו אותה כאילו היא חזיר יערות תאילנדי לבוש בגד ים באמצע הרחוב, ואני יודעת שלאחותי יש כרטיס חבר זמני, ושעוד מעט המועדון היוקרתי הזה יבעט אותה מבין שורותיו, אבל גיליתי שהם פשוט יותר טובים מאיתנו. שמגיע להם יחס מועדף ומגיע להם גישה וקיצבה ואפשרויות. גם כי מה שמגיע לכל בן אדם, והוא מובן מאליו, מגיע גם להם. וגם כי אם הם מצליחים להעביר את ימיהם בתוך היחס הזה, בלי להרביץ לאף אחד, מגיע להם אפילו יותר.

אחרי שעות ארוכות בבתי חולים, ליד פוחזת פצועה, אני יכולה להודות בפה מלא, איבדתי את הקווים האדומים, אין לי בושה. אין דברים שאסור להגיד, אין בדיחות שהן לא במקום. אמא שלי יושבת בצד אחוזת אימה, אבא שלי מזעיף מבטים ואני? פשוט לא יכולה, יודעת שאני צריכה לשלוט על זה, אבל פשוט לא מצליחה. צוחקת על הכיסא ועל נכים, צוחקת על מידות של חיתולים. צוחקת על חגיגות שחרור מבית חולים ועל איך נלקחה ממנה חדוות הזיונים.

אני יושבת לה ליד המיטה, עושה דברים שהאינטימיות הכי גדולה לא מרשה, וצוחקת על הכל כאילו שאם אני לא אגיד לה את הכל היא לא תדע.

היא לרוב משתפת פעולה. צוחקת איתי על כל חלקת חיים שנגנבה, ועל האופציה להיות נורמאלית אחרי התאונה. ולפעמים היא עייפה מידי, רוצה שאני קצת ארד לה קצת מהנשמה.

אני לוקחת אותה לסגריה של מנחה, ומציקה על הכל חוץ מעל מה היא אכלה, יותר בכיוון של בבקשה תשתיני רק אחרי שאני אתעופף לך מליד המיטה.

התאונה הזאת, חוץ מכל העצמות שהיא שברה, פיתחה איזה ערוץ תקשורת נוסף ביני לבינה. כזה שמותר להגיד בו הכל, שאין בו טיפת בושה, כי זה או להתעלם מזה או לעשות מזה בדיחה.

היא סוגרת פה שבועים, על אותה מיטה, וסוגרת שבועים בהם היא תלויה באחרים בכל תזוזה, אז מישהו חייב להכניס לפה לחדר את הזוועה במלוא הדרה.

הרי אם אני אטפל בה בשקט, ואספר לה כמה זה נפלא, היא ממילא לא תאמין לאף מילה. אז לוקחים את הכל, ועוטפים יפה בשקית הקאה, הכל הרבה יותר פשוט כשהוא הופך לבדיחה גסה.

שלוש אחיות בחדר בית חולים וארומה של תרופות. אני יודעת שזה לא נשמע סקסי אבל זה היה הערב הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון. זה התחיל בצחוק חסר מעצורים ונגמר בסיגריה. זו היתה הסיגריה הראשונה של הפוחזת בשבוע וחצי והראשונה שלי בכמעט שלוש שנים. לא אכפת לי שהגמילה הסתיימה, יש מקרים ששווים את השבירה ושווים את הסחרחורת של סיגריה ראשונה.

לילה, עייפות של ארבעה לילות חסרי שעת שינה רציפה, דאגה אמיתית וכנה וצחוק חסר מעצורים. הינה לכם המתכון ללילה נפלא.

הצלחנו להעביר אותה לכיסא גלגלים מאולתר והוצאנו אותה בלי אישור לשאוף אוויר הרים מזוהם בניקוטין. אם מישהו מהרופאים והאחיות היה מגלה הם היו שמים אותה בהסגר, אם אבא שלי היה יודע הוא היה יוצא מהמיטה ובא עד לשם בכדי לאשפז אותנו בכפיה, קפה הוא בקושי מרשה לה לשתות, גם זה רק בשעות מסויימות, ובתנאי שהוא יהיה חלש.  

אבל היינו מסוחררות מהביחד, מהמתח ומהרצון לגרום למשהו להיות טוב, אז קמנו ועשינו מעשה. זה לא קורה הרבה שאנחנו יושבות יחד ללא נספחים, בלי הורים שמאזינים לניואנסים של משפטים, בלי ילדים שצריך להרים, להוריד, להאכיל ולהרדים ועם האפשרות לרכל על הכל בלי שום חסמים.

הרשנו לעצמנו להגיד לה דברים ששמרנו בלב, היא הרגישה חופשי להגיד לנו שקשה יותר משכואב. בדרך הביתה חשבתי שכמה ערבים כאלה יעזרו לה יותר מכל פסיכולוג ושאם היא ביקשה את האיפור שלה מהבית אז רשמנו הצלחה ראשונה.

היום, כשזכרונות הלילה עוד רעננים במוחי הרשתי לעצמי לקטר על "יום הבא את ילדך לעבודה" שעבר עלי ואפילו ללכת לחנות אחת לראות אם יש שם שמלה, אחרי הכל זאת הולכת להיות החתונה הכי שמחה, כי אחי מתחיל בה לעשות לו עוד משפחה ואחותי תתחיל בה לצאת לעיר הגדולה.

עוד לא בדקנו אם אפשר, עוד לא שאלנו אם מותר, אבל אם יהיה צריך נעשה מה שעשינו אתמול, נקום ונעשה מעשה, ואז אפילו אבא שלי לא יחשוב על אישפוז בכפיה, אם צריך הוא אפילו ינהל את המבצע.

אני יודעת שאת קוראת כאן מידי פעם, ושאם אני אתחיל להתבכיין על כמה קשה לראות אותך ככה את תתחילי להרביץ לי ובמצבך זה קצת מפחיד. יש לך בעיטה מברזל.. 

את שוכבת לך כמו זומבי במיטה המסריחה הזו ואני רק מפנטזת על היום שבו תעופי משם. ברור לי שעוד כמה ימים, שהווריד המרוקאי הנפיץ שלך יתפוצץ פעם אחת יותר מידי, את תעיפי את הגבס לקיבינימאט ותלכי לצעוק על הרופא שהצלקת הסקסית שהוא עשה לך יותר גדולה מהסיכום הראשוני שהיה בינכם ושאם הוא לא יתקן את כל השטויות שהוא עשה את תסדרי גם לו פגישה עם האחות הרוסיה של משמרת לילה או שתשלחי אותו למטומטם שניסה במשך שעתיים לפתוח לך ווריד. התמונה שלך יושבת על המיטה הזו, מקללת ומנסרת את הגבס עם הסכין של החמאה לא יוצאת לי מהראש.

אני יודעת, שממש עוד מעט, כשאנחנו, עם הדאגה הצמודה והדביקה הזו נעלה לך קצת יותר מידי על העצבים את תתפסי כפית, תדחפי לנו אותה לפה ותצעקי עלינו לאכול את כל הצלחת או לחילופין תקלחי אותנו באישון לילה במיים קרים, כי ככה אנחנו לא יכולים ללכת לישון. כן, ברור לי שתחזירי לנו.

בדיוק כמו שברור לי שיום אחד, נגנוב שלושתינו כסאות מחדרים צמודים ונעשה איתך תחרות במסדרונות כשאותה אחות מהלילה רודפת אחרינו ושולחת את התמונות שלנו לביטחון.

אני יודעת שמזל שחיברו לך את השלט לקיר כי אחרת מזמן היית שוברת את הטלוויזיה ויודעת שעמוק בתוך הלב, את פותחת על כולנו פה מלוכלך.

כשחברה מגיעה שזופה לבקר את מתחילה להתעצבן, "תלכי לים" את בטח אומרת לעצמך "את והרגליים השלמות שלך, אבל אמן ותפגשי שם איזה שמן שעיר ומכוער שיסתיר לך את הנוף ואת השמש, שהריח של הזיעה שלו יהרוס לך את כל היום והשארטיקים יפלו לך אמן על הביקיני", וכשאחד הדודים יושב מולך במבט מודאג ומבקש שתספרי בפעם המאה איך כל זה קרה את בטח אומרת לעצמך שזה שלא ראית אותו שנתיים ושהוא בקושי זוכר איך קוראים לך זו סיבה מספיק טובה בכדי להעיף אותו מפה וללכת לישון.  ובואי נהיה כנים שוש, גם עלינו את בטח פותחת פה מלוכלך, על איך שתלשנו ממך כל פיסת פרטיות, על כמה אנחנו יושבים לך על הווריד ועל מתי סוף סוף תעבירי יום שלם בלי הפרצוף היפה שלנו מול העיניים שלך.

את כועסת שבאים, וכועסת כשלא, את מתעצבנת שאומרים לך את האמת בפנים וכועסת אם חלילה מסתירים ממך פיסת מידע. ויש לך גם רגעים נדירים, שאפשר לראות בהם את הגן הפוחז יוצא מכלל שליטה ואת צוחקת על המצב, על הטמטום ועל איך גזלו ממך את האפשרות לחרבן בשקט.

אבל את בטח יודעת, פוחזת קטנה שלי, שאת כל מה שאנחנו עושים אנחנו עושים מתוך אהבה. שהלוואי ולא היינו צריכים לשבת לך על הווריד ולהמאיס את עצמנו עד מוות. את בטח יודעת שכולנו לא ישנים טוב בלילה, גם כשאנחנו במיטה הביתית החמימה ולא רק בספה הצרה המסריחה שליד המיטה שלך.

ושאנחנו אומרים לך את כל מה שאנחנו חושבים, בלי קשר לאם תאהבי את זה או לא, בעיקר כי ככה אנחנו ואנחנו לא יודעים אחרת.

ושאנחנו לא כועסים כשאת לא מקשיבה לנו, כי ככה את, אז אל תכעסי כשאנחנו לא מקשיבים לך... ככה אנחנו. לא רוצים לא לבוא, לא רוצים לישון בשקט ולא רוצים להתעסק בדברים אחרים, כל הסיפור הזה של תכבו לי את האור, אני אהיה בסדר, לא עובד עלינו, אולי כי אומרים שזה שייך לצד השני של הגלובוס.

נחתנו בלילה, את כל השעות שאחרי ביליתי צמוד למיטה של פוחזת אחת אהובה, מנסה להשלים ימים ארוכים שבהם הייתי חסרה. תוך כדי הגדול קיבל תעודה שמוכיחה אחת ולתמיד שהוא הבן של אבא שלו, הוא לא יכול לשבת עשר דקות רצוף ואם היתה משבצת לטעוני טיפוח בסדר וניקיון היא היתה מסומנת. ובכל זאת הוא מילא את ליבי גאווה הגבר הקטן הזה שאני מגדלת. התעודה לא עושה לו שום דבר, לא בשבילה הוא נמצא שם.

הקטן דיקלם את כל הדיקלומים בגן והכין פיתות וסוכריות שומר כשהקטנטונת התמרחה לה בנחת בחומוס וגבינה, אלמלא יכולת התזוזה המאוד מוגבלת של אחותי זה היה יכול להיות יום מושלם. שישה שבועות לפחות היא אמורה להיות שם, שוכבת על מיטה ובוהה בטלויזיה או במסך המחשב, אבל היא מפתיעה, את הרופאים, אותי ואת עצמה. אז אני מרשה לעצמי להוסיף לאופטימיות גם קצת תקווה.

אבא שלי, שאהבתי הרבה מאוד עוד לפני התאונה, רזה ומותש אבל עם חיוך וברק בעיניים. הוא היה שם לידה שמכבי האש ניסרו את האוטו ועזר להם לחלץ לה את הרגלים. הוא מסתובב שם, בבית חולים, ליד המיטה, ולא מפסיק לדקלם אהבה, להסביר איך הוא קיבל אותה במתנה. אמא שלי, מגניבה חיוכים ראשונים אחרי שבוע של לחץ, ומרשה לעצמה לנשום עמוק לאיזו שניה. האחים שלי, שלקחו בעלות על התפקוד בשעות הלחץ, ממלאים רשימת משימות דמיונית שגורמת לכולנו להאמין שאם נעשה ונשמע היא שבוע הבא תתחיל ללכת.

אני עוד לא יודעת איפה אני ואיזה תפקיד אני צריכה למלא. הכל כבר תפוס, אני רק תופסת כמה תורניות ולוקחת את כל מה שנשאר, נערת מים, עוזרת במאי, תמיכה טכנית וצוות הווי.

במקביל אני בבית, יש חופש עכשיו, ושלושה ילדים, ומקומות עבודה שקיטרתי עליהם לא מעט. אבל פרופורציות זה שם המשחק עכשיו. אני יכולה להתקלח לבד אז את מי מעניין שקשה לחגור שלושה ילדים לרכב.

ויש אתכם, ששלחו חיבוקים חסרי מענה ותפילות לפוחזת שאתם אפילו לא מכירים, אז תודה, זה נשמר בלב וחדר לנשמה.

והיום, אולי היא תצליח להרים עוד קצת את היד, ותצליח להזיז עוד קצת את האצבעות, וזה בעצם כל מה שאני מבקשת להיום, יום קטן ונפלא.