אמובטלת בברלין

ביום ראשון בחצות האינטרקום בבית שלי צלצל. הבחור ואני שבדיוק עצמנו עיניינו (הינה אני משחקת אותה כאילו יש לי חיים ואני הולכת לישון מאוחר.... קבלו אותי!) קמנו בבהלה ורצנו לדלת. שם גמגמה בחורה בגרמנית משהו על מפתח. הבחור שלי, מנומס שכמותו, שאל אם היא יכולה לדבר באנגלית והיא הסבירה, כמעט בבכי, שהיא שכחה את המפתח. והיא רוצה להגיע לחברה שלה ולדפוק על הדלת.

היה לילה, היא נשמעה היסטרית קצת והיה קר בחוץ אז פתחנו לה. בדרך למיטה חשבתי שהגרמנים לא מנומסים כמו שחשבתי... שבועים אחרי שהגענו לפה הדואר השאיר אצלי חבילה של השכנים והם צלצלו בפעמון הדלת הצווחני שלנו ב23:20. בלי שום סליחה ובלי שום בעיה. ועכשיו זאת... 

בדיוק כשניסיתי לעצום את עיני שמעתי דפיקה בדלת וקמתי בעצבים כשאני מסננת (צורחת) שהחצופה (הבת זונה) הזו עוד מעזה לדפוק לי בדלת ושאם היא תעיר לי את הילדים אני אשבור לה את הראש. הבחור שלי, גבר טיפוסי, צעד ראשון והציץ בעינית. (יכול להיות שאם העינית היתה בנויה לגובה של פחות מגרמני ממוצע ואני הייתי יותר מגובה של הוביט ממוצע, הייתי גם אני מסתכלת, אבל אלה החיים...) אחרי שהוא הציץ הוא סובב את המפתח ואני שאלתי בתמיממות (צרחתי מאחור) למה הוא פותח לה (למטומטטמת...)

כשהדלת נפתחה ראיתי מולי אייפון מאיר ומצלם ואת אחי האליל והפוחזת שלי.

והינה אני כאן... סוג של נס רפואי. שרדתי התקף לב ללא טיפול רפואי ואני כאן בכדי לספר.

יכול להיות שזה מגיע לי....  ויכול להיות שאנחנו פשוט משפחה מטורפת שאוהבת להבהיל אחד את השני ביציאה מהמקלחת ולהפתיע בענייני טיסות. בכל מה שקשור למשפחה שלי הכל אפשרי... אבל בנתיים הם פה. לשלושה ימים קצרים ונפלאים, שיגמרו מהר מידי וישאירו הרבה טעם של עוד. 

ארבעה חודשים אני פה. ואני אוהבת את הידיעה הברורה שאני ארבעה חודשים פה ואני ארבעה חודשים אני חסרה להם כמו שהם חסרים לי. ואוהבת את זה שהם מחפשים כל הזמן דרכים להגיע ויודעים בכל רגע נתון כמה עולה טיסה לברלין בכל אחת מחברות התעופה. ואני אוהבת אותם גם כי הם המשפחה שלי אבל בחיי שלא רק..

לפני עשרים שנה כתבתי את הסיפור הראשון שלי. רשמתי אותו, שורה על כל עמוד של ספר שקניתי לך מתנה. הייתי בת 16 וארבעה חודשים ועליתי על אוטובוס לרעננה- חבר שלי היה בן 17 והיתה לו יום הולדת. כשהגעתי אליך וחגגנו כמו שחוגגים בגילאים האלה, אמרתי לך שאני אוהבת אותך. אני זוכרת את זה כי זו היתה הפעם הראשונה, וכי בגיל הזה יש משמעות למילים האלה, ולמי אומר אותן קודם. ואמרתי. ראשונה.

ולא היה אכפת לי מה תגיד ולא היה אכפת לי להיות ראשונה, אמרתי ושמתי את הראש שלי על החזה שלך.

עשרים שנה אחרי, ואני עדיין אוהבת להגיד אני אוהבת אותך ולהניח את הראש על החזה שלך. רק שעכשיו יש צרחות של ילדים ברקע. 

מזל טוב דובי שלי, 

אני אוהבת אותך.    

אפרים כבר בן שש, כבר מזמן אין לו בגדים ויש לו שני חורים בלחיים, בדיוק איפה שנגמר לו הפה.

יש לאפרים כובע מוזר עם תיקתק ורק נעל אחת עם שרוכים ויש לו בעיה קשה במילוי של יד ימין.

לאפרים יש צבע דהוי, שיער צמר  וכתם ענק על הבטן.

אפרים כבר בן שש ויש לו ריח כזה של מישהו ששש שנים לא יצא מהמיטה.

אפרים כבר בן שש והוא היחיד שלא נכנס למזוודה. כי אפריים בן שש, והוא היחיד שעולה למטוס בלי כרטיס טיסה.

אפרים בן שש. אני יודעת את זה כי הגדול קיבל אותו ליום הולדת במתנה.

אפרים כבר בן שש, וזה אומר שאני, מאוד מאוד זקנה.

מזל טוב ילד שלי, השנה אני רק אאחל לך שתישאר בדיוק כמו שאתה כי אפרים בן שש אבל שמונה הוא גיל נפלא. אתה הולך לגלות בו עולם ולגלות בדיוק מי אתה. אתה קצת מפחד אבל אני בטוחה שתגלה שאתה לא פחות מקסים גם בסביבה חדשה. מזל טוב ילד שלי, שתהיה לך שנה מעולה!

זה פוסט סלולארי ראשון...התגברתי על עוד מחסום:)

יצא ככה. שלושת הילדים בחופש, אני עובדת אחר הצהריים צריכה גם בבוקר ולא רואה איך אני מספיקה, אורזת, מסדרת, ממתינה על הקו לביטוח לאומי. זה מה שקורה פה עכשיו וזה מה שיקרה גם מחר. עוד שעתיים בערך יופיע בלון אדום ליד השם שלי ולא יהיה לי זמן לחגוג. אבל אני מבטיחה לאכול לפחות קרמבו אחד מחר. ומבטיחה שאני אעשה מה שאפשר בכדי להספיק לפחות לצאת לאיזו מסעדה. אני מבטיחה שמחר יהיה יום טוב שיביא איתו אחלה שנה. מחר יענו לי בביטוח לאומי ישר על הדקה הראשונה, ומחר אני אסיים את כל הטפסים המרגיזים האלה של הביטוח ושל המכולה. מחר הילדים שלי יצאו איתי לטייל ואני אהיה מאוד נחמדה. מחר יש לי יום הולדת גם אם אין לי זמן אמיתי לחגיגה.

יאללה תנו לי במזל טוב, אני כבר כמעט זקנה :-) 

בבוקר מנומנם שהתחיל מוקדם מידי, הם ערים ואני מתמלאת אווירה, אני רוצה לאחל איחולים לשנה חדשה: שיהיה מעבר קל, שיהיה להם טוב, ושגם אני אמצא עבודה, שיבואו לבקר, שהכל יהיה אפשרי, שנהיה כולנו בריאים ושנחזור לבקר בחגים, שנסתדר עם השפה ושנצליח להנות מהחוויה, שנחיה ונאהב ונמשיך לראות את חצי הכוס המלאה, שבסוף, כשנחזור, נחשוב שטוב שיצאנו כי הכל היה בדיוק כמו שרצינו בהתחלה. 

שנה מקסימה לכולם. כזו שמביאה איתה מלאי חדש ורענן של אופטימיות ותקווה. בקיצור, שתהיה שנה טובה...:-) 

את היומולדת של שנה שעברה חגגת בעננים. החלומות היו הכי גדולים שרק אפשר, העולם היה מונח לך בתוך כפות הידיים. ועשית את הצעד הראשון בכדי לטרוף את העולם. את היומולדת של השנה את חוגגת עם הרגלים עמוק באדמה. החלומות קטנים יותר, והעולם...נו, עכשיו את יודעת מה הגודל האמיתי שלו...

האמת היא שהשנה האחרונה היתה הכל חוץ מזו שאיחלת לעצמך. לא תיארת לעצמך שיותר מחצי ממנה לא תלכי בכלל על הרגלים. בטח לא חשבת שתבלי חלק כל כך נכבד ממנה על מיטות בתי חולים מוקפת בכל מי שאף פעם לא רצית להיות חלשה לידו. בטח לא חשבת שתצטרכי לבקש עזרה, עשרים ואחת שנה לא ביקשת, למה פתאום להתחיל?!

כתבת היום בספר הכחול שלכל אחד יש יום מיוחד בשנה, שהיום זה היום שלך.. ואני רציתי להעיר לר שם שאת טועה. לך יש שנים כאלה. יש את היום ויש את היום שבו נולדת מתוך התאונה. יש את היום, שמהיומולדת הקודמת שלך התבגרת בדיוק בשנה. קמת בבוקר והרגשת קצת יותר גדולה. את עוד לא בגיל של הקמטים אבל כבר יש לך סוג של משא... ויש עוד יום אחד, שממנו ועד היום עברו קצת פחות מתשעה חודשים. אבל גדלת בו בכל כך הרבה מובנים, והפכת מילדה רעבה שעוד שניה טורפת את כל מי שעומד בדרכה לכזו שעומדת מול כולם ויודעת בדיוק עד כמה היא יכולה.

את עוד לא רצה את מרתון ירושלים אבל את יודעת שאם רק תרצי גם לשם את מגיעה, את עוד לא התחלת ללמוד אבל את כבר יודעת שאין מקום שיגיד לך שאת לא יכולה. י

את שנה שעברה חגגת בעננים, חשבת שאת מינימום הבת של אלוהים. השנה את חוגגת נטועה באדמה, אבל את יודעת בדיוק כמה את גדולה.

אני לא אומרת שהדרך היתה פשוטה, ולא כולם הצליחו לשרוד אותך ולא כולם צעדו איתך מההתחלה. אבל מי ששרד, ומי שהצליח, קיבל מתנה עצומה. והיום, שלושה וחצי חודשים לפני היומולדת הבא, אני יכולה לשבת, לנשום שניה ולהרשות לעצמי אפילו להזיל לידך דמעה. את כבר יודעת שלא משנה כמה עזרה תקבלי, את לעולם לא תהיי חלשה, את יודעת שמי שנמצא לידך יהיה לידך לא משנה מה ואת יודעת שכשאת מקבלת את לא פחות מעניקה.

שנה שעברה איחלתי לך מכל הלב את מיטב האיחולים, השנה אני יודעת שאת תגשימי גם בלי שאני אקשקש קישקושים. את תגעי בשמיים ותטפסי עד לעננים. שנה שעברה חשבת שתקפצי ותקטפי חתיכה מכוכב, השנה את יודעת שהטיפוס יהיה מר, וקשה  ואפילו מייאש. אבל את גם יודעת שהוא לא ימנע ממך להביא אלינו קצת מהזוהר הזה ששמור רק לאנשים הכי מיוחדים.

יש לי שאלה פשוטה, קטנה, ואולי למישהו תהיה כאן תשובה.. למי זה כאב כל כך העניין הזה של יום האם? מי ישב, הסתכל על לוח השנה, ראה שכתוב שם יום האם ואמר לעצמו שאולי היום, עם כל המשפחות החדשות ועם כל האבות החדשים עדיף שהיום הזה יהיה חגיגה למשפחה?

כשהייתי קטנה והיינו מכינים בגן סיכה לאמא וכרטיס ברכה, זה הכריח אותי להגיע הביתה ולתת לאמא שלי מתנה עם חיבוק ונשיקה. כשגדלתי קצת היינו הולכים לאבא שלי ולוקחים ממנו הלוואה, ככה הוא גם "נזכר" מה התאריך ואחרי העבודה היה חוזר גם הוא עם מתנה. ואמא שלי שקיבלה בערך עשרים ציורים, סיכות ואיצטרובלים בלכה, התחילה סוף סוף להינות מפירות היום הזה וראתה קצת השקעה בחזרה. נכון, חגגנו לה ימי הולדת, ואפילו מידי פעם סתם אמרנו לה תודה, אבל בערך כשהגענו לגיל בית ספר אמרנו לה תודה על מה שהיה ברור מאליו שהיא עושה. הכביסה, האוכל, השיעורים, הדברים האלה,  שאמהות עושות וילדים בכלל לא רואים. 

ואז יום אחד זה השתנה, ומישהו, שכנראה לא היה מעולם אמא, החליט שיום האם לא מתאים לעת החדשה, ושמהיום חוגגים את חדוות המשפחה. ואמא שלי, שהיתה ועודנה, אחת האלופות, הכריזה שזה יהיה העניין מעכשיו ושיום המשפחה זו ה-חגיגה. שעל מה שיש לה גם היא צריכה להגיד לנו תודה.. יש לה ארבעה ילדים ובעל אז היא היתה קונה חמש מתנות, עוטפת אותן יפה ומכינה חמש ברכות..אחר כך היא הכינה ארוחת ערב חגיגית ואבא שלי היה חוזר מוקדם, וכולנו ישבנו לשולחן אחד והרגשנו נפלא.. ואני מניחה שלזה התכוון המשורר. זמן איכות, חגיגה, כולם יחד, מה רע? אבל אמא שלי שמעולם לא קיבלה חמש מתנות חזרה, וגם לא תודה על הארוחה, איבדה את העניין הזה שבו אומרים רק לה תודה יזומה. 

היום, לפני שמגיע הל' בשבט המיוחל, מבקשים בגן תמונה משפחתית ומחזירים לי אותה מנויילנת עם ציורים של לבבות. אני מקבלת ברכה למשפחה במסגרת ועוד ומגוון ציורים בהם הילדים הנפלאים שלי ציירו אותי ואת הבחור (עם ראש מרובע) את האח והאחות (הוא כחול, היא ורודה) והם אפילו לא שכחו לצייר את הכלבה. במסיבה אף אחד לא עומד מול כולם ושר "כי אמא שלי היא אמא שלי היא האמא הכי נהדרת" כמו שאני עשיתי בגיל ארבע, ואף אחד לא ניגש לאמא שלו ומושיט לה מתנה. כולם רוקדים יחד על אמא ואבא ואח ואחות ואחר כך המסיבה נגמרת ואני יוצאת ומחייגת לאמא שלי, ומדברת איתה סתם, על הא ועל דא. ולא שוכחת בסוף להגיד לה סתם תודה.

והיום אני אשלח לה זר פרחים ואגיד רק לה שאני באמת באמת אוהבת אותה, אני אגיד לה תודה על כל הדברים שהיא עושה, סתם כי היא אמא שלי ואני דורשת תחזוקה.

ואין לי בעיה עקרונית עם יום המשפחה, כמו שאין לי בעיה עם להגיד גם לאבא שלי תודה, אבל אני חושבת שלאמא שלי מגיע יום מיוחד , רק בשבילה, וחושבת שצריך להגיד לאמא שלי שאני מעריכה את מה שכל כך ברור לי ולה, ולהגיד לה תודה על זה שהיא פה בשבילי. בלי ספק, בלי אולי, פשוט ככה, כי היא אמא שלי .וכי יום אחד נולדתי דווקא לה ואז בדיוק כשהתחילו החיים שלי השתנו החיים שלה.

הפעם הראשונה שזכיתי במשהו היתה בהגרלה של ביסלי. שנה שעברה. אני מכורה לביסלי גריל וחיסלתי אחד מול המחשב כשראיתי את הפרסומת של לפטופ של LG בכל שעתיים. גיחכתי, ניכנסתי נרשמתי ומלאתי פרטים, שניה אחר כך זרקתי את השקית לפח ושכחתי מכל העניין. חודש אחר כך קיבלתי שיחה מחברת אוסם שביקשה ממני את השקית תמורת לפטופ ואני בכיתי בשקט לכרית. 

הפעם השניה שבה אני זוכה במשהו היא עכשיו, ובניגוד לשיחת הטלפון ההיא עם הנציגה של הביסלי קיבלתי הודעה מטליק למייל.  הייתי בעבודה מוקפת בבני נוער ובפרוייקט של רביבו ונכנסתי למייל לברר אם קיבלתי תשובה לגבי הטיול לחרמון שאני יוצאת איתם. עוד אחד מהימים האלה... ובמייל נחה לה תגובה מטליק, שבאופן רגיל לא הייתי נכנסת לקרוא אותה בעיצומו של יום עבודה כשאני מוקפת חבורת בני נוער שאחד מתחביביהם הגדולים הוא לגנוב לי את הנייד ולחפש בו את סודותי הכמוסים. אבל נכנסתי, ואפילו שלחתי לו מסר תודה אבל שניה אחר כך הבחור התקשר שהחום של הגדול עלה ושיש לו פריחה. הם בדרך לרופא ושכדאי שאחזור.

שכחתי מכל עניין הזכיות וחזרתי לקלח להאכיל ולהשכיב את זו שהדביקה וזה שעוד ידבק..

רק אחרי שנרדמו החיידקים הרדומים ואחרי שחזרו החידקים הפעילים נזכרתי ושיתפתי את הבחור. 

שלושת האחים שלי, שלוש חברות ובחורי האהוב, זו הרשימה של מי שיודע ומכיר את הפנים שמאחורי אמובטלת, יש פה עוד שלושה ארבעה קוראים שזלגו לפייסבוק ויודעים איך נראים שלושת הבנדיטים שלי ואיך אני נראית בימים טובים, אבל זה הכל. אין לי צבא מצביעים ואין לי יותר מידי בפני מי להשוויץ. זה אומר בעיקר שמי שאני צריכה להגיד לו תודה אלו אתם. שבאים, וקוראים, ואכפת לכם מספיק בכדי להשאיר תגובה, להגיד מילה טובה וללכת להצביע.

לאחד הפוסטים שהתחלתי פעם ולא סיימתי מעולם קוראים מכתב גלוי לקוראי הסמויים, ניסיתי לומר בו תודה גם לאלה שבאים וחוזרים וקוראים אבל לא משאירים סימן או תגובה, אז הינה, זו כנראה ההזדמנות להגיד גם לאלה שקוראים אבל אני לא מכירה. 

בסוף החודש הבלוג הזה יחגוג שנה של פעילות. הוא בעצם חגג לא מזמן שנתיים אבל בתוך זה נחה גם שנה של הזנחה. בשנה הזו פרסתי בפניכם את חיי אבל אתם נכנסתם לי ללב. זה לא ברור מאליו שאנשים זרים נותנים חיבוק שצריך ואומרים את המילה הנכונה.

זה לא ברור מאליו שבין כל הקיטורים שלי והבכיות על השנה הקשה עשיתי לי צבא של חברים שאני באמת אוהבת אבל בכלל לא מכירה.

אז דמיינו אותי, גבוהה, בלונדינית, רזה, לבושה בשמלה ארוכה עם תסרוקת מוקפדת, עומדת ומספרת איזו בדיחה ושניה אחר כך מזילה דמעה. מחזיקה חתול מוזהב ואומרת תודה:-)

היה לך הרבה יותר שיער, לי זה משהו בעור, משום מה הוא נראה שם הרבה יותר מתוח... ויש גם משהו בעיניים, יש שם המון ניצנוצים בעיניים.

לא לבשת חליפה מאז ומיותר לציין שאני כבר עשר שנים לא החלקתי לתוך שמלה לבנה ארוכה.. 

חמש דקות לפני שהגעת, כשעמדתי מול מראה ענקית, הודיעו ברדיו שמצאו את הגופה של הודיה פימשטיין, ושעצרו את האבא אז ביקשתי שתחכה קצת. רציתי להיות גם קצת עצובה..

כשהגעת, והלב שלי דפק כמו משוגע, הגנבת לי ליד דף מגולגל. ד' בטבת, היה כתוב למעלה. התשס"ג.

לכתוב תמיד היה התחום שלי, אתה היית עסוק בלהגיד הכל בפנים. בלי ליפות מציאות בלי לשחק משחקים, אז הסתכלתי על הדף הזה ותהיתי לי אז מה כבר אתה מוסר לי עם הפרחים. וכשפתחתי אותו, את הדף שכל כך השתדלת לגלגל, מצאתי את הכתובה האמיתית שלי. זו שאני כן יודעת איפה היא נמצאת וזו שכבר שנים ישנה איתי במגירה של השידה.

לא פתחתי אותה מאז. לא היה בשביל מה. והיום ראיתי שהדף עדיין מגולגל, והכתב הנוראי שלך כל כך מתאמץ שם, כאילו גם הוא מבטיח לי הבטחה...

ופירטת שם את כל מה שאתה אוהב, אפילו את העיניים בצבע "ירוק אני בוכה" הבטחת לי שאתה כאן, מאחורי לצידי ובשבילי (ככה, בשפה שלך...) והבטחת שיהיו לנו את הילדים הכי שווים בסביבה.

כמה שעות אחר כך המבול הפסיק בדיוק בזמן לחופה, הגנבת לפה סוכריות קופצות לפני הנשיקה ו"כל הילדים קופצים" הפך להיות אחד השירים שתמיד משמחים אותי ואותך. ורקדתי כמו משוגעת ואבא שלי ביקש ממני כל שניה להפסיק עם השתיה.

למחרת בבוקר כבר טסנו לחו"ל ונזכרתי כמה פחדתי מהפעם הראשונה שבה טסנו והיינו אמורים לבלות יחד עשרים וארבע שעות ביממה.

עשר שנים. אם הייתי שולחת את עצמי היום לפגוש אותי שניה לפני שמורידים את ההינומה, הייתי בטח אומרת לי לא לוותר על כמה דברים ולתקן כמה דברים אחרים אבל אומרת לי שאחרי הכל, אם יש החלטה, שאני בכל ליבי יודעת שאין לי בה טיפת חרטה, היא זו שאני הולכת לעשות עכשיו, "רוצי" הייתי אומרת לי, "עשית את הבחירה הנכונה". כי אהבה, כשהיא בכל זאת מצליחה, למרות כל הריבים והשטויות של השגרה, היא עוד סיבה לקום בבוקר, ועוד סיבה להאמין בעצמך. כי אם אתה יודע שמי שלידך באמת שווה ושהוא באמת אוהב אותך אז המסקנה שאתה יכול להגיע אליה היא רק אחת ואתה יודע שהתמזל מזלך.

ואין אחריות לכל החיים ואולי עוד עשרים שנה אני אגיד שזו הייתה טעות נוראה.. אבל גם אז אני בטח אסתכל על השלושה שיש לי ואולי על עוד איזה ילד או ילדה, ואגיד שבטוח משהו עשינו טוב אם זכינו לכזו מתנה.

מזל טוב דובי שלי, אני אוהבת אותך.

אבא שלי בן חמישים ושמונה. 

אבא שלי בן חמישים ושמונה ויש לו את זוג הכתפיים הכי רחבות שאני מכירה. הוא בן חמישים ושמונה ורק לאחרונה נוספו לו לו קצת קמטים שמקיפים את העיניים הכי כחולות והכי עמוקות שאני מכירה. לפני כל יום הולדת שיש לו, לאבא הזה שלי, אני אני מחפשת מה לתת מתנה למי שעל בסיס יומי נותן הכל לכולם. הוא לא צריך איזה רכב חדש ולא רוצה טיול לאילת, הוא מהסוג הזה של האנשים, שבאמת יהיה מאושר מכל מה שתתן לו ולרגע לא יזכור אם השנה הוא לא קיבל כלום. הוא מעריך מחוות קטנות ונותן הרבה יותר משמעות למעשים.

והשנה, זו השנה הראשונה שאני רוצה לתת לאבא שלי כל כך הרבה, ואני יודעת שאם רק היו נותנים לו לבחור, הוא היה זורק את כל מה שיש לו תמורת דבר אחד. והשנה, זו השנה הראשונה, שאני באמת רוצה לתת לו את מה שהוא רוצה, וצריך, ולא יכולה.

אין לי מכונת זמן שתמנע את התאונה, אין לי דרך להסיר מגבו את המשא. זה שהוא נושא על גבו, כמעט לבדו, מתוך בחירה. כי הוא מאמין שרק הוא יכול לעשות אותה בריאה.

אם הייתי יכולה לתת לו משהו השנה, הייתי מבקשת לתת לו להתפרק. לבעוט בכרית ולבכות במיטה. הייתי רוצה בשבילו שידע שהיא בשבילו בדיוק מה שהוא בשבילה. הייתי רוצה לרגע אחד, להניח אותו בזוג נעלי הקטנות, ולתת לו לצפות בעיני המשתאות. הייתי רוצה שידע, גם אם לשניה, בדיוק את כל מה שאני מרגישה.

יש לי אבא כזה, שלא הכל אומרים לו.  ויש לי אבא כזה שלא תמיד עונים לו. אי אפשר להוציא לידו את כל מה שעובר לך בראש והכל צריך לעבור אלף מסננים לפני שמחשבות הופכות למילים. אז הייתם חושבים שזה אולי לא רעיון כל כך טוב שיעמוד במקומי ויראה את סודותי הכמוסים, שידע בדיוק מה הביקורת ומה הדברים הקשים, אבל אני מוכנה שיעמוד במקומי, ככה חשופה, בכדי שידע לרגע כמה אני מעריכה. את הלילות שהוא מבלה בדאגה אין סופית, את הכניסה הטבעית הזו לכל ריק שיש למישהו בחיים. את זה שהוא עושה הכל בכדי לא לתת לה לשקוע גם אם לפעמים בדרך הוא לא מוכן לרגע לעצור ולשמוע, שיש פה עוד שיכולים לעזור, לה, וגם לו... שהוא לא צריך לקחת הכל רק על הגב שלו ושאנחנו כולנו פה צועדים ביחד איתו.

הייתי רוצה שידע שהוא מודל לחיקוי במלוא מובן המילה, שכל מה שיש בי זו דאגה כנה, שאם הוא ישב לשניה וירגע, לא יקרה לנו כלום, גם עם כל הבלאגן, אנחנו אחלה משפחה.

הייתי רוצה לתת לו שניה, להביט על מה שהוא כן הצליח לעשות מאז התאונה, הייתי רוצה להוריד מגבו לכמה דקות את המשא. זה שנושא רק אבא שראה את  את הבת שלו במצב הכי נורא וידע שמעכשיו כל מה שהוא הכיר השתנה.

מזל טוב אבא, פשוט כי אני אוהבת אותך.