אמובטלת בברלין

לפעמים, כשאני רוצה לעזור, למישהו אחר, או לעצמי, ואני לא יכולה, אני יושבת ועושה לי בראש רשימה. רשימה אופטימית כזו. של דברים טובים, שקל לפספס כי הם מונחים לנו כל הזמן מול העיניים. רשימה כזו שיש הרבה מילים לתאר אותה אבל הכי נכון זה בעצם לתת לה כותרת פשוטה: דברים שצריך להגיד עליהם תודה.

על שפתאום השמש מתחילה לצוץ, ואפשר להוריד קצת שכבות ולנשום.

על שבימים כאלה יש אופניים גירים צבעוניים ומדרכות רחבות. לפעמים זה כל מה שצריך.

על שלושה ילדים שכשהם צריכים לשירותים הם קודם כל רצים לחדר לקחת ספר. 

על ילדה בת שלוש וחצי עם טעם מוזיקלי משובח והערצה אמיתית לאסף אבידן.

על ילד אחד, בכיתה א, בבית ספר חדש עם שפה אחרת, שמתרגש מלעמוד מול בית הספר בטקס ולקרוא את השיר. הוא מסוגל להרבה יותר ממה שאני בגילו הייתי יכולה.

על ילד אחד, שהוא אח. שיותר משהו כל דבר אחר הוא אח גדול. והוא אוהב את זה. ומעריך את זה.

ועל זה שהם יודעים את זה. ומעריכים את זה. ועל זה שהם מעריצים אותו. 

על משפחה. ועל בית. שתמיד עושים את הכל קל יותר. אפילו כשקר בחוץ. אפילו כשמנוכר. 

על שלמרות שיש רגעים שאתה לא כל כך בטוח ואפילו קשה, וזה בכלל לא מה שחתמת עליו,

ובכל זאת אתה חוזר הביתה ואתה באמת מרגיש בבית.

ועליך.

קצת אחרי שהיא הגיעה, ישבנו כולנו בסלון... הילדים בדיוק טיפסו לי על הראש והיא אמרה "כבר די הרבה זמן לא כתבת בבלוג שלך". הסתכלתי מסביב, כי אולי אני טועה ומתישהו בחמש דקות האחרונות התגנבה לפה עוד מישהי מעל גיל ארבע.

הבחור שלי שמר על ארשת רצינית ובהה בקיר אז עשיתי את הדבר היחיד שנראה היה לי הגיוני לעשות. אולי לא שמעתי נכון. אולי זו היתה בת קול מהשמיים. אולי אלוהים היא בכל זאת אישה. (קול פנימי: תתעלמי! תתעלמי!! תתעלמי!!!) 

אבל אז היא הישירה אלי מבט ושאלה "למה?!" 

"מה?" לא התבלבלתי "איזה בלוג?!"  (קול פנימי: תכחישי! תכחישי!!! תכחישי!!!) "נו...זה עם האישה המגהצת למעלה" ענתה לי אימו של הבחור.

(קול פנימי: זה הזמן למות! זה הזמן למות!! זה הזמן למות!!) 

שוב הסתכלתי על הבחור. היחיד שיכול להבין לליבי. הוא היה קבור עמוק בספה וניסה להעלים חיוכים (קול פנימי: למה למות אם אפשר לרצוח? ואל תתני לי להגיד את זה עוד פעמיים, הסכין של העוגה פה על השולחן..) 

זו היתה הנקודה שבה התחלתי לגמגם "מממממה? מממממממממאיפה את ייייייודעת?!"

"מה זאת אומרת?" ענתה לי החמות "מהפייסבוק" 

קצת יותר משנתיים אמובטלת קיימת, ואני בחיים, אבל ב ח י י ם לא פירסמתי את הבלוג שלי בעמוד הפייסבוק שלי. יותר מידי אנשים מכירים אותי שם ואת הבלוג שלי לא. ככה היה לי נח, ככה רציתי שזה ישאר. אבל לפני שנה בערך פתחתי עמוד לאמובטלת.

יש בו בדיוק 37 לייקים ולפעמים (1)כששורה עלי הרוח (2)ולא שכחתי (3)ולא חשבתי שהפוסט מחורבן (4)ולא פחדתי שאנשים שאני לא מכירה מהבלוג יכנסו לי לחיים (אחת ל32 פוסטים בממוצע) פרסמתי שם לינק. זאת אומרת לא אני פירסמתי. אמובטלת פירסמה. שום עקבות לא הובילו אלי. ואף אחד לא יכול היה לדעת מי מתחזק את העמוד הזה. 

וכשהבחור אהב את הפוסט הוא עשה לזה לייק. בעיקר כי הוא אוהב אותי. אבל אהבה היא סיבה מספר אחת לרצח. אני לא חושבת שמישהו יוכל להאשים אותי את בבית משפט אני אגיד שאמא שלו קראה לי את הבלוג. כאילו, איזה שופט יבוא אלי בטענות כשאני אסביר לו שחמותי קראה שבא לי לתת לילדים שלי סטירה?!

סביר להניח שקו ההגנה יהיה שזה דווקא החמיא לי ושמעולם לא אמרתי לו לא לעשות את זה. ושהיו פעמיים שהוא עשה share וקיבל המון לייקים אז קצת השווצתי בפניו שזה הכל בזכותי ושלא יתלהב אבל בכל זאת... זו אמא שלו... והיא קראה לי בבלוג....

זאת אומרת, אני מאוד אוהבת את חמותי, ואני אפילו חושבת שהיא סבתא מהספרים. סופר סבתא (מירה, נשבעת, באלוהים, נכון שעכשיו את קוראת פה אז לא נעים, כן?! אבל בסך הכל את בסדר, בחיי באלוהים. שפה אני אמות אם לא!!) אבל לקרוא פה בבלוג זה קצת כמו לחטט לי במגירה של התחתונים...

ובעיקרון, אתם, שמחטטים לי במגירה הזו פעם בפוסט, לא מכירים אותי ואני לא אתכם... אז לא אכפת לי שתראו שיש תחתון אחד שפרום קצת בצד וכמה תחתונים מתחרה. אין לי גם בעיה שתראו את התחתון האידיוטי עם הציור של גארפילד על התחת ואת זה שאני לא זורקת אפילו שיש בו חור. כאילו תראו אותי ברחוב ובחיים לא תדעו שזו אני. כי על התחתונים אני לובשת מכנס. בדרך כלל.

אבל עכשיו היא כן.

(קול פנימי: טוב, אם את לא מתה, וגם לא היא, אז אמובטלת מתה. זה ברור לך כן?!)   

אם נחזור לרגע לספה אז היה ברור שהגיע הסוף. אפילו כבר דמיינתי לי פוסט פרידה קורע לב שאחריו אמובטלת נשלחת על רפסודה למות בטרם עת. דמיינתי לי איך אני מוחקת בדמעות פוסט אחרי פוסט כי לכו תדעו, אולי יש איזה פוסט שהיא פספסה. אולי היא לא שמה לב שאני מודה שאני לא כזו מושלמת. אולי התדמית שלי לא לגמרי נפגעה. אולי היא לא תתקשר לקדמן. או שאולי היא כבר התקשרה....?! ואם היא לא, אז למה?!

(קול פנימי: את לא מסוגלת למחוק. אין בעיה. תירגעי. תנשמי. ואז תתאבדי. נורא פשוט.) 

כבר שנים יש לי את המלחמה הזו עם עצמי. מה את מסתירה כבר? מי שמע מה את כותבת...? על זה יקום או יפול העולם? כולה את לא אוהבת להיות בוועד והבת שלך טוחנת נזלת לארוחת בוקר. מי שמע... זה לא שאת רוצחת חתולים בימי שישי בבוקר. אז נכנסת לסאונה של הזקנים הערומים ולכלכת קצת על סופר נני. את יודעת, זה לא שמישהו פה באמת חשב שאת מושלמת.. מי שמכיר אותך יודע שאת קלמזי מתוסכלת שבעיקר יורדת על העולם ומרגישה טוב עצמה. ומי שלא... ובכן... עכשיו הוא יודע...

ואז החלטתי... הינה: מיטל. פעם הייתי מיטל אלקיים היום אני מוסקוביץ אלקיים באדיבות הבחור...

ככה נראית התמונה האחרונה שלי בזרם התמונות בנייד... באדיבות האמצעי (6.5) צלם חובב . זו לא התמונה שאני הכי אוהבת ויש לי הרבה יותר טובות. גם אין עליה שום פילטר ורואים את החצ'קון בצד. אבל ככה כנראה הבן שלי רואה אותי נכון ללפני יומיים. אז היא הכי אמיתית שיש לי.

שימו את זה במומלצים. שימו את זה בנענע10. אתם לא מפחידים אותי. אולי אני אפילו אגיד לבחור שיעשה לזה share. או שפעם אחת בחיים אני אעשה share לעצמי. אין זמן יותר טוב מעכשיו. 

מצד שני אני לא הבחורה הכי החלטית ביקום. אז זאולי מחר אני אתחרט. אולי אני אמחק את הכל בשבוע הבא. אבל בנתיים אני שולחת ובורחת. אולי נתראה בפוסט הבא...

כבר או טו טו חמישה חודשים, אתם פה קוראים על תלאותי ברחבי העיר המופלאה/קרה/מוזרה הזו ומדמיינים לכם את חיי. אז הינה קצת אווירה.. צבעים ותמונות... ואם תעצמו עיניים חזק ותשאפו מלוא האוויר פנימה, תצליחו קצת להריח.

ככה זה התחיל, יום יום..אמצע היום, ליתר דיוק. השמש נוכחת נפקדת, באה לשעה והולכת...

אבל הבית התחיל לתפוס צורה, ואפילו הצלחתי לשמור על רקפת...

וכשיצאנו הכל היה ירוק מסביב... וקצת חום של שלכת...

ובכריסטמס פגשנו את אלבוס דמבלדור , והצטלמנו גם עם כמה סנטאים רגילים להחריד, סתם בכדי לספוג את אווירת החג...

אבל אז הגיע השלג הראשון....

והשני....

וגיליתי שהם לא עפים כשהאגם קפוא......

ושהילדים הפרטיים שלי (וגם של אחרים) חובבי שלגים ועגלות....

אבל השלג נעלם  קצת ויצאתי קצת לטייל...

וזה היה יפייפה...

אפילו כשמצאתי גן סגור...

וגם כשסתם הסתובבתי ברחובות..

ובפארק...

או בעיר....

והילדים מצאו את הפינה שלהם....

אבל גם גיליתי את זה....

אז אולי אנחנו בדרך, אבל עוד לא ממש התאקלמנו :-) 

לפני עשרים שנה כתבתי את הסיפור הראשון שלי. רשמתי אותו, שורה על כל עמוד של ספר שקניתי לך מתנה. הייתי בת 16 וארבעה חודשים ועליתי על אוטובוס לרעננה- חבר שלי היה בן 17 והיתה לו יום הולדת. כשהגעתי אליך וחגגנו כמו שחוגגים בגילאים האלה, אמרתי לך שאני אוהבת אותך. אני זוכרת את זה כי זו היתה הפעם הראשונה, וכי בגיל הזה יש משמעות למילים האלה, ולמי אומר אותן קודם. ואמרתי. ראשונה.

ולא היה אכפת לי מה תגיד ולא היה אכפת לי להיות ראשונה, אמרתי ושמתי את הראש שלי על החזה שלך.

עשרים שנה אחרי, ואני עדיין אוהבת להגיד אני אוהבת אותך ולהניח את הראש על החזה שלך. רק שעכשיו יש צרחות של ילדים ברקע. 

מזל טוב דובי שלי, 

אני אוהבת אותך.    

זה התחיל בכל מיני בומים שהסתובבו פה מידי פעם. משהו כמו פיגוע קטן מתחת לבית ומשם זה התגבר... בסביבות 6 כבר היינו בתחושה שמישהו שחרר את הניצרה והם כבר על אוטומט. כבר היה מספיק חשוך אז הוצאנו את הערכה שהכנו מבעוד מועד ועלינו למרפסת. גם אנחנו רוצים זיקוקים... כשהדלקנו את הראשון היינו עסוקים בלהתפעל ממה שיצא ממנו ששכחנו לגמרי מהשיגור... והשריקה.. שלושתם ברחו מיד פנימה וסגרו את האזניים אנחנו הסתכלנו אחד על השני והשתנו מצחוק. אנשים נבהלים תמיד היו הקיק הפרטי שלנו. גם אם זה אנחנו. והילדים. וגם אם יקח לנו זמן עד שנחזור לתפקוד מלא.

בשלישי כבר היינו מוכנים לפיצוץ וברביעי מראש העברנו אותם אל מעבר לדלת. ואנחנו קנינו חבילה קטנה. ממש קטנה. פיצפונת... פיצי פצפונת... כזו שבארץ בטח היו לוקחים מאיתנו את הילדים על כמה שהיא לא חוקית אבל פה מוכרים אותה בסופר, ליד המלפפונים חמוצים, כי את הסלים הגדולים הם שומרים לטילים...

בשבע בערך התלבשנו בכל שכבותינו ויצאנו לחפש זיקוקים אמיתיים. כאלה שמופיעים בשמיים, כאלה שלא יוצאים מריצפה... הילדים שלי היו היחידים ברחוב שמתחת לגיל 17 אבל זה לא הדליק לנו נורה אדומה, הבניין שאמר לנו שעל הגג שלו יהיו זיקוקים בשמונה היה שומם וכך גם הרחוב הכי מקושט בברלין. (יש להם קטע כזה... אין דבר כזה יותר מידי אורות לחגים...) פה ושם שמענו עוד בום מעומם מרחוק אבל לא התייאשנו והמשכנו לחפש. עד שהילדים צרחו הביתה.

בעשר דקות שהיינו בדרך הביתה קיבלנו תצוגת תכלית של כל ארסנל הזיקוקים הביתיים שיש לברלין להציע- ממרפסות הבתים, משפחות שלמות ברחוב, בתוך בניינים, מתחת למכוניות, בתחנה של הUBUN, בתוך הUBAN.. כשהגענו הביתה כבר היו דיווחים על הפלישה של בעלות הברית לדרזדן ואנשים טענו שהשחרור קרוב אז נעלנו את הדלת וקיווינו לטוב. באחת עשרה וחצי שלושת ילדי הצליחו סוף סוף להתעלם לדקה מקולות ההפגזות ונפלו שדודים אך מרוצים.

בחמישה לחצות לבשנו הבחור ואנוכי את מיטב מחלצותינו (מעיל, צעיף, כפפות, גרביים טרמיות וגעטקס) לקחנו את הסולם ועלינו למרפסת. (קומה רביעית, 80 מדרגות, תלולות, ארבעה מטר כל קומה, כל זה כבר אמרתי, כן?! אז אנחנו אחרונה...) את הסולם הדי רעוע שלנו הצמדנו לקיר ועלינו לקפוא על הגג.

תוך שניה וחצי, כמו באות מין השמיים, הקיפו אותי זיקוקים בשלושמאותושישים מעלות.  וכשאני אומרת זיקוקים אני מתכוונת לתקציב השנתי של מדינת ישראל + מופע פעמוני היובל, וכל זה רק מהדירה ממול.. 

מחזה מדהים שבו הפחד הזה, של להיות על גג מחליק בקומה חמישית של עיר זרה מתערבב עם מראות של חושך וצבע ואור. עם קולות נפץ שלא מפסיקים ועיניים שלא יודעות לאן להסתכל. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהתנשקתי בסלסבטר. בטח השעה היתה קרוב לחצות ועשרה, אבל התפאורה היתה הטובה ביותר שראיתי בימי חיי. 

כמעט חודש.

המכולה כבר פרקה פה את חיינו הניידים, ושני הגדולים כבר שבועיים משכימים מצחצחים ויוצאים אל הכפור בדרך לבית הספר. כמעט חודש.

עדיין אין פה שגרה, גם לא חיבור נורמלי לאינטרנט. אין פה מרק אמיתי של בית שמחמם לב ומחייה נפשות, אבל חוץ מזה הכל יש. באמת...

אני מתגעגעת כמו מטורפת למשפחה שלי וחיה על הבטחות עמומות לביקור קרוב, אבל חוץ מזה בסדר. באמת באמת בסדר. ציפיתי ליותר גרוע....

מרפי עדיין פה, הוא מאוהב קשות בבירוקרטיה הגרמנית ומסרב ללכת, אבל הוא כאמור בן משפחה... הקטן ביקש, אם אפשר, שמחר, מוקדם בבוקר, נלך לקנות אוטו. כי קר. והגדול כבר מגמגם בגרמנית קלוקלת.... הקטנה מבקשת נואשות ללכת לגן ואני באמת בסדר. ציפיתי ליותר גרוע....

הבחור מתחיל לעבוד רק מחר, שלושה וחצי שבועות אנחנו נלחמים במיני פקידים זועפים וזה לא נגמר. מחר הוא מתחיל לעבוד ואני אלחם לי לבד... בחושך.... אבל חוץ מזה? באמת בסדר. ציפיתי להרבה יותר גרוע.

בדיוק לפני שיצאנו היתה הילולה גדולה סביב ברלין. שמעתי שטוב פה, וזול. שהחיים קלים... ועדיין, אני? ציפיתי לממש גרוע... קר פה, זה כן, והסופר זול, אבל החשמל יקר, וגם החימום... השכר דירה בשמים. אבל התחבורה הציבורית אלילית והנורמליות האירופאית מתחילה לחלחל גם אלי. יכול להיות שזה נורמלי להיות סבתא בת 76 עם שיער סגול וקורקינט. מי אני שאשפוט?

בקיצור בנתיים בסדר. יש נפילות, אבל ציפיתי ליותר גרוע.  

בבוקר ראש השנה הוא צלצל. תפתחו את השמפניה, הוא אמר, יש לכם דירה בברלין.

כבר קרוב לשלושה חודשים אנחנו מנסים למצוא את בעל הדירה הצדיק שיסכים להעניק לנו את הזכות לגור בדירתו הברלינאית. המחירים המטורפים, העובדה שאנחנו זרים ללא תלוש משכורת וחסרי חשבון בנק גורמת ללהם לפסול אותנו עוד בשלב הטלפון. בהתחלה ניסינו לבד. כשראינו שזה לא מספיק מצאנו מתווך שרצה סכומי עתק והחלפנו אותו למתווך אחר שרצה סכום היסטרי ואז מצאנו חבר של חבר והסכים לקחת רק משכורת חודשית אחת (ביורו, כן?) 

מרגע שמצאנו אותו הוא ניסה להרגיע אותנו שבסוף זה יסגר, אבל שזה יכול לקרות גם שבוע לפני הכניסה לדירה.. והינה, 24 יום לפני, הגיעה השיחה. בתמורה לטוב ליבו יוצא הדופן של בעל הדירה הברלינאי אנחנו מעבירים אליו סכום של שלושה חודשי שכירות כפיקדון ותשלום של חצי שנה מראש. זה משאיר לנו שקל תשעים בחשבון הבנק אבל זה לא באמת מעניין אף אחד, העיקר שהחוזה חתום.

עכשיו אנחנו צריכים להזמין את המכולה ולסגור פה את החיים שלנו. בשלושה שבועות. כשאמרתי שאני לא עושה כלום בלי לחץ בדיוק לזה התכוונתי, כי כל עוד לא היתה דירה בכלל לא התעסקנו עם מה צריך לעשות אחרי שתהיה. לא בדקנו טיסות, לא דיברנו עם ביטוח לאומי, לא ארזנו, לא סידרנו, לא טיפלנו בחשבון בנק. היינו עסוקים. בלמצוא דירה...

ואז בבוקר ראש השנה הוא צלצל. ובמקום לפתוח שמפניה פתחתי את שק הדמעות. לא רוצה לטוס, לא רוצה ברלין. לא רוצה עוד שלושה שבועות, לא רוצה לשלם. לא רוצה לעזוב את אחים שלי, בטח לא את אמא ואבא, לא רוצה לנגב ללילדים את הדמעות ולהיות חזקה. לא רוצה וזהו. תממודדו! כמו ילדה בת שלוש שאמורה ללכת לרופא שיניים ישבתי על המיטה ובכיתי. לא רוצה! מה לא ברור?! ל א  ר ו צ ה ! ! מי בכלל ביקש לעזוב את הארץ? מי בכלל רצה חוויה? אז אמרתי שזה טוב לילדים. אז מה?! מה אתם מאמינים לשטויות שיוצאות לי מהפה??? שיקרתי, תהרגו אותי. אין לי בעיה עם זה. 

הבחור שלי, שלא אוהב שאני בוכה, ניסה להגיד את כל הדברים הנכונים ולשכנע אותי שאת ההחלטה הזו לקחנו יחד, כי זו החלטה טובה. ונכונה... אבל כל הסיבות הנכונות שהוא נתן לא הצליחו לשכנע את הסיבה היחידה שעמדה לי בראש וצרחה : לא רוצה!!! לארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלוארוצה ל א ר ו צ ה ! ! וכי הסיבה שלי היא סיבה נטולת היגיון, כזו שלא מוכנה להקשיב. עומדת וצורחת ובכלל לא מסתכלת עליך כשהיא מדברת. זו סיבה בת שנתיים וחצי ששוכבת על הריצפה בקניון ורוקעת עם הרגליים בריצפה. כזו שלא משנה מה אמא שלה תעשה, היא כבר לא תקשיב עכשיו.

ואז ניסיתי להרגע, ואז בכיתי עוד קצת, ושוב ניסיתי, ואז כבר שרפו לי העיניים אז כל היום הסתובבתי כמו נרקומן אחרי מנה גדושה במיוחד. אפאטית עם סטילה. 

ולקראת הערב כבר התחלתי לעשות רשימה ובבוקר התעוררתי בשעות שאפילו הילדים שלי לא מכירים והמשכתי לרשום: להביא את הארגז מהדירה ממודיעין, למכור את המחסן פלסטיק בגינה, לסדר את הארון בחדר שירות ולהזמין סוף סוף את המכולה... רשימה כל כך ארוכה יצאה לי ועדיין נראה לי שלא רשמתי את כל הדברים. 

ואז קצת התחלתי להתרגש ואחים שלי, שאמרו לי פשוט שהם לא רוצים שאני אטוס ושנמאס להם להגיד לי שיהיה כיף ושזה שטויות עשו לי טוב על הלב. ולא הפסקתי לבכות בלב אבל הפסקתי להזיל דמעות. אני יודעת שהדמעות יחזרו אבל שגם כל הסיבות שהבחור מנה מולן  מתחילות לחזור. ואולי זו באמת תהיה שנה של התחלה חדשה, ואולי באמת המעבר יהיה קל. ב 1.10 אנחנו מקבלים את הדירה, אז אולי בכל זאת זאת תהיה אחלה של שנה.

בבוקר מנומנם שהתחיל מוקדם מידי, הם ערים ואני מתמלאת אווירה, אני רוצה לאחל איחולים לשנה חדשה: שיהיה מעבר קל, שיהיה להם טוב, ושגם אני אמצא עבודה, שיבואו לבקר, שהכל יהיה אפשרי, שנהיה כולנו בריאים ושנחזור לבקר בחגים, שנסתדר עם השפה ושנצליח להנות מהחוויה, שנחיה ונאהב ונמשיך לראות את חצי הכוס המלאה, שבסוף, כשנחזור, נחשוב שטוב שיצאנו כי הכל היה בדיוק כמו שרצינו בהתחלה. 

שנה מקסימה לכולם. כזו שמביאה איתה מלאי חדש ורענן של אופטימיות ותקווה. בקיצור, שתהיה שנה טובה...:-) 

האמת היא שאת הכרטיסים קיבלנו מתנה, ושעד השניה האחרונה עוד שקלנו למכור אותם וללכת לדפוק ארוחה באיזו מסעדה סמי פלצנית ולהרגיש בליינים. אבל עשינו עץ או פלי והדשא ניצח. אז ניכנסנו.

אם תשאלו אותו זו היתה טעות, כי כמו שהם אמרו בסוף, היה נחמד... אם תשאלו אותי היו רגעים של אושר ורגעים שקצת מתו בינהם אבל לשמוע את גידי גוב שר נאחז באוויר היה שווה את הארוחה הזו שבטח יהיו לה עוד הזדמנויות...יש כאלה שהתרגשו יותר ממני, ויש כאלה שנהנו יותר ממני, אבל אין לי ספק שמשהו היה שם באוויר. ילדים ונוער והורים וסבים עמדו שם כולם על הדשא ודיקלמו שירים ביחד. הדתיים והחילונים שרו באותו הקצב ושניהם נראו פתאום חדורי אמונה, כל שניה חלף על פני מכר ותיק או חברה אהובה, וזוג הלסביות שישבו לידנו רקדו בסוף עם הבחורה הדתיה. כולם אוהבים את כוורת, הם מצחיקים וחדים ואמיתיים וישראלים ומוכשרים בטירוף. והם גורמים לך להרגיש שיש פה דברים טובים ושאפשר עוד לעשות פה משהו. 

לא צרחתי בטירוף ולא רקדתי כמו משוגעת, ישבתי או עמדתי על הדשא ושרתי יחד עם חמישים אלף ישראלים את אותם מילים וזה היה מספיק מקסים ומספיק מדהים בשביל שאני לא אצטער שניכנסנו. 

אני נוטה לא להיות רגשנית כשמדובר באירועים של אחרים. החיים שלי ושל המשפחה שלי מספקים לי מספיק סיבות להזיל דימעה או לנפח חזה, אבל על הדשא שם, כשהם התרגשו, בדיוק עברה רוח קרירה שעשתה לי עור ברווז... וחייכתי לי וחשבתי שכאן, בדיוק כאן, בין כל האנשים האלה שפרוסים כמו שטיח ענק על הדשא, אני רוצה לגדל את הילדים שלי, ושאני שמחה שיש את המקום הזה, שתמיד ירגיש לי כמו בית.

בשנה האחרונה טסתי לחו"ל פעמיים אחרי יותר משבע שנים שבהם לא יצאתי אפילו לחופשה. בשנה האחרונה אחי התחתן. בשנה האחרונה החלטנו שעוזבים את הארץ. בשנה האחרונה חברה שלי נאנסה. בשנה האחרונה סבא דוד נפטר. בשנה האחרונה נסעתי קרוב למאה פעמים לבית חולים. 90 מהם היו כי הפוחזת שלי שכבה שם. אחרי תאונת דרכים ואחרי ניתוחים. עוד פעם אחת עם ילדה שצורחת עד לב השמיים ואוויר שלא מצליח להגיע לריאות ופעם אחת אחרונה לבקר אחיין. חדש, וקטן ומקסים, עם ריח משכר של תינוקות. כל זה בשנה האחרונה.

והשנה הזאת התחילה כשמכונית אחת התנגשה במכונית שניה. כשביחד עם שתי רגליים ואגן התרסקו גם יסודות של אנשים, והתרסקו חלומות. כשיחד עם מכונית אחת התרסקה גם אמא שלי ונכבה המבט של אבא שלי. אחות אחת התרסקה בתוך האוטו והשניה התרסקה ממול, עומדת על הכביש. אחי התרסק בכניסה לחדר ניתוח ואני לא הייתי בארץ כשכל זה קרה, אז כשחזרתי התרסקתי לאט לאט.

אם שואלים אותי מה איבדה הפוחזת, או בעצם מה איבדנו כולנו, באותה תאונה, אז חוץ מאת היכולת לרוץ ולהשתולל כמו פעם, היא, וגם אנחנו, איבדנו את התחושה הפשוטה, שיש לכל מי שלא קרה לו משהו נורא. שהכל בסדר. ככה יהיה כי ככה היה. איבדנו את השקט הזה שאנשים מסתובבים איתו כששום דבר לא קרה. את התחושה שום דבר לא יכול לערער לנו את התפיסה.

לפני שנה לא היה מי שיגיד שהיא עוד תצעד על שתי רגלים ולפני שנה לא היה ברור מה יהיה עם החתונה. לפני שנה לא ידענו מתי היא בכלל תעבור לכיסא גלגלים. לפני שנה לא ידעתי שיש שניות שאתה יכול לראות את השנים שאתה מאבד בחיים יורדות אחת אחרי השניה ולפני שנה לא באמת ידעתי מה זו דאגה. 

אני בדרך כלל טובה במילים. ונדיר שהם נגמרות לי ואני לא מצליחה אפילו לבטא הרגשה. לפני שנה הייתי אחרת, היום אני שונה. לפני שנה היא הייתה אחרת והיום היא הרבה יותר טובה. השנה הזו לקחה מאיתנו כל כך הרבה אבל כמעט באותה מידה היא נתנה. אז עכשיו אני לא יודעת אם אני מקללת אותה או אומרת לה תודה. השנה הקודמת התחילה בחדר ניתוח ונגמרה בחדר לידה. השנה הזו מתחילה בברית, ואלוהים יודע מה עוד היא מביאה. יש את הקטן שמתחיל כיתה א' ויש נסיעה גדולה. ואין לי ספק שהיא תהיה מעניינת ושהיא לא תהיה פשוטה. אבל יש לי בקשה אחת מזה שיושב במרומים, תעשה בבקשה שרק כולם יהיו בריאים.