אמובטלת בברלין

אני מניחה שעדיף ככה. שלושה ימים אחרי שנסגר החוזה של הדירה, כבר יש תאריך למכולה, כבר נירכשו הכרטיסים וכבר התחלתי למיין. עוד שבוע וחצי אני אומר שלום לכל החפצים שצברתי בימי חיי ואתפלל שהם יגיעו בבטחה ליעדם, שבועיים אחר כך אני אפרד מהבחור שיתחיל לארגן, וביום למחרת, אני ושלושת נכסיי הגדולים והחשובים ביותר נמריא אל הפרק הבא. הידיים מתחילות לרעוד לי מידי פעם ויש צמרמורת בעמוד השידרה.  העיניים מתמלאות לחלוחית מידי שבע דקות אבל זה נעצר בזה בנתיים... הזרם הגדול בוא יבוא, השאלה היא מתי..

 את שעות הבוקר אני מבלה בשמונה טלפונים על אוזן אחת מנסה לסגור קצוות פרומים ומגלה בכל רגע עוד שבעה חוטים נטולי קשר, את הצהריים אני מבלה באיסוף, בישול, שיעורים והדחקה. את הערבים אני מבלה באסיפות הורים. כאילו לא נותרו לילד שלי עוד 9 ימי לימודים בלבד במערכת החינוך הישראלית, אני הולכת אליהן ומקשיבה בעיון לכל מילה שיוצאת מפיה של המורה התורנית כאילו זו האסיפה הראשונה בחיי. אל תשאלו אותי למה. אפילו לעצמי אני לא מצליחה לענות.  

אני לא יודעת במה אני עסוקה יותר- בלנסות להעביר חיים שלמים למדינה זרה, בלקלל בשקט את כל מי שנשאר פה ומעז לפצות או הפה או בלהדחיק. קראו לי סכיזופרנית, אבל אני מצליחה לעשות את הכל, אני מדחיקה ומשלמת על הכרטיס, מקללת ומנסה להוזיל את המחיר. 

אהובי היקר לקח על עצמו את תפקיד המרגיע הלאומי וישר קם לחבק ולפאר את ברלין בכל שניה שבה הוא קולט תחילתה של דמעה. הבכור שלי נשבר ברגע שהוא גילה שיש דברים שאי אפשר לקחת איתנו במטוס והקטן שאל אם נישאר שם עד שנמות. אין לי ספר הדרכה להתמודדות במצבי לחץ. אין לי רשימת הוראות מסודרת על התמודדות עם ילד ששובר אותי בכמה שאלות תמימות ואין לי תרשים זרימה של התנהגויות בעיתות מצוקה. יש לי אני אחת שבקושי יודעת מה היא עושה. זה אולי מהצד נשמע כמו לא סיפור כזה גדול, ואולי לחלק זה נשמע כמו הרפתקאה, לי זה כרגע נראה כמו מפלצת גדולה. אני אוכל לנצח אותה בקלות, בשניה שאני אפענח איפה יש לה נקודת תורפה.

בבוקר ראש השנה הוא צלצל. תפתחו את השמפניה, הוא אמר, יש לכם דירה בברלין.

כבר קרוב לשלושה חודשים אנחנו מנסים למצוא את בעל הדירה הצדיק שיסכים להעניק לנו את הזכות לגור בדירתו הברלינאית. המחירים המטורפים, העובדה שאנחנו זרים ללא תלוש משכורת וחסרי חשבון בנק גורמת ללהם לפסול אותנו עוד בשלב הטלפון. בהתחלה ניסינו לבד. כשראינו שזה לא מספיק מצאנו מתווך שרצה סכומי עתק והחלפנו אותו למתווך אחר שרצה סכום היסטרי ואז מצאנו חבר של חבר והסכים לקחת רק משכורת חודשית אחת (ביורו, כן?) 

מרגע שמצאנו אותו הוא ניסה להרגיע אותנו שבסוף זה יסגר, אבל שזה יכול לקרות גם שבוע לפני הכניסה לדירה.. והינה, 24 יום לפני, הגיעה השיחה. בתמורה לטוב ליבו יוצא הדופן של בעל הדירה הברלינאי אנחנו מעבירים אליו סכום של שלושה חודשי שכירות כפיקדון ותשלום של חצי שנה מראש. זה משאיר לנו שקל תשעים בחשבון הבנק אבל זה לא באמת מעניין אף אחד, העיקר שהחוזה חתום.

עכשיו אנחנו צריכים להזמין את המכולה ולסגור פה את החיים שלנו. בשלושה שבועות. כשאמרתי שאני לא עושה כלום בלי לחץ בדיוק לזה התכוונתי, כי כל עוד לא היתה דירה בכלל לא התעסקנו עם מה צריך לעשות אחרי שתהיה. לא בדקנו טיסות, לא דיברנו עם ביטוח לאומי, לא ארזנו, לא סידרנו, לא טיפלנו בחשבון בנק. היינו עסוקים. בלמצוא דירה...

ואז בבוקר ראש השנה הוא צלצל. ובמקום לפתוח שמפניה פתחתי את שק הדמעות. לא רוצה לטוס, לא רוצה ברלין. לא רוצה עוד שלושה שבועות, לא רוצה לשלם. לא רוצה לעזוב את אחים שלי, בטח לא את אמא ואבא, לא רוצה לנגב ללילדים את הדמעות ולהיות חזקה. לא רוצה וזהו. תממודדו! כמו ילדה בת שלוש שאמורה ללכת לרופא שיניים ישבתי על המיטה ובכיתי. לא רוצה! מה לא ברור?! ל א  ר ו צ ה ! ! מי בכלל ביקש לעזוב את הארץ? מי בכלל רצה חוויה? אז אמרתי שזה טוב לילדים. אז מה?! מה אתם מאמינים לשטויות שיוצאות לי מהפה??? שיקרתי, תהרגו אותי. אין לי בעיה עם זה. 

הבחור שלי, שלא אוהב שאני בוכה, ניסה להגיד את כל הדברים הנכונים ולשכנע אותי שאת ההחלטה הזו לקחנו יחד, כי זו החלטה טובה. ונכונה... אבל כל הסיבות הנכונות שהוא נתן לא הצליחו לשכנע את הסיבה היחידה שעמדה לי בראש וצרחה : לא רוצה!!! לארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלוארוצה ל א ר ו צ ה ! ! וכי הסיבה שלי היא סיבה נטולת היגיון, כזו שלא מוכנה להקשיב. עומדת וצורחת ובכלל לא מסתכלת עליך כשהיא מדברת. זו סיבה בת שנתיים וחצי ששוכבת על הריצפה בקניון ורוקעת עם הרגליים בריצפה. כזו שלא משנה מה אמא שלה תעשה, היא כבר לא תקשיב עכשיו.

ואז ניסיתי להרגע, ואז בכיתי עוד קצת, ושוב ניסיתי, ואז כבר שרפו לי העיניים אז כל היום הסתובבתי כמו נרקומן אחרי מנה גדושה במיוחד. אפאטית עם סטילה. 

ולקראת הערב כבר התחלתי לעשות רשימה ובבוקר התעוררתי בשעות שאפילו הילדים שלי לא מכירים והמשכתי לרשום: להביא את הארגז מהדירה ממודיעין, למכור את המחסן פלסטיק בגינה, לסדר את הארון בחדר שירות ולהזמין סוף סוף את המכולה... רשימה כל כך ארוכה יצאה לי ועדיין נראה לי שלא רשמתי את כל הדברים. 

ואז קצת התחלתי להתרגש ואחים שלי, שאמרו לי פשוט שהם לא רוצים שאני אטוס ושנמאס להם להגיד לי שיהיה כיף ושזה שטויות עשו לי טוב על הלב. ולא הפסקתי לבכות בלב אבל הפסקתי להזיל דמעות. אני יודעת שהדמעות יחזרו אבל שגם כל הסיבות שהבחור מנה מולן  מתחילות לחזור. ואולי זו באמת תהיה שנה של התחלה חדשה, ואולי באמת המעבר יהיה קל. ב 1.10 אנחנו מקבלים את הדירה, אז אולי בכל זאת זאת תהיה אחלה של שנה.

בשנה האחרונה טסתי לחו"ל פעמיים אחרי יותר משבע שנים שבהם לא יצאתי אפילו לחופשה. בשנה האחרונה אחי התחתן. בשנה האחרונה החלטנו שעוזבים את הארץ. בשנה האחרונה חברה שלי נאנסה. בשנה האחרונה סבא דוד נפטר. בשנה האחרונה נסעתי קרוב למאה פעמים לבית חולים. 90 מהם היו כי הפוחזת שלי שכבה שם. אחרי תאונת דרכים ואחרי ניתוחים. עוד פעם אחת עם ילדה שצורחת עד לב השמיים ואוויר שלא מצליח להגיע לריאות ופעם אחת אחרונה לבקר אחיין. חדש, וקטן ומקסים, עם ריח משכר של תינוקות. כל זה בשנה האחרונה.

והשנה הזאת התחילה כשמכונית אחת התנגשה במכונית שניה. כשביחד עם שתי רגליים ואגן התרסקו גם יסודות של אנשים, והתרסקו חלומות. כשיחד עם מכונית אחת התרסקה גם אמא שלי ונכבה המבט של אבא שלי. אחות אחת התרסקה בתוך האוטו והשניה התרסקה ממול, עומדת על הכביש. אחי התרסק בכניסה לחדר ניתוח ואני לא הייתי בארץ כשכל זה קרה, אז כשחזרתי התרסקתי לאט לאט.

אם שואלים אותי מה איבדה הפוחזת, או בעצם מה איבדנו כולנו, באותה תאונה, אז חוץ מאת היכולת לרוץ ולהשתולל כמו פעם, היא, וגם אנחנו, איבדנו את התחושה הפשוטה, שיש לכל מי שלא קרה לו משהו נורא. שהכל בסדר. ככה יהיה כי ככה היה. איבדנו את השקט הזה שאנשים מסתובבים איתו כששום דבר לא קרה. את התחושה שום דבר לא יכול לערער לנו את התפיסה.

לפני שנה לא היה מי שיגיד שהיא עוד תצעד על שתי רגלים ולפני שנה לא היה ברור מה יהיה עם החתונה. לפני שנה לא ידענו מתי היא בכלל תעבור לכיסא גלגלים. לפני שנה לא ידעתי שיש שניות שאתה יכול לראות את השנים שאתה מאבד בחיים יורדות אחת אחרי השניה ולפני שנה לא באמת ידעתי מה זו דאגה. 

אני בדרך כלל טובה במילים. ונדיר שהם נגמרות לי ואני לא מצליחה אפילו לבטא הרגשה. לפני שנה הייתי אחרת, היום אני שונה. לפני שנה היא הייתה אחרת והיום היא הרבה יותר טובה. השנה הזו לקחה מאיתנו כל כך הרבה אבל כמעט באותה מידה היא נתנה. אז עכשיו אני לא יודעת אם אני מקללת אותה או אומרת לה תודה. השנה הקודמת התחילה בחדר ניתוח ונגמרה בחדר לידה. השנה הזו מתחילה בברית, ואלוהים יודע מה עוד היא מביאה. יש את הקטן שמתחיל כיתה א' ויש נסיעה גדולה. ואין לי ספק שהיא תהיה מעניינת ושהיא לא תהיה פשוטה. אבל יש לי בקשה אחת מזה שיושב במרומים, תעשה בבקשה שרק כולם יהיו בריאים. 

אני בכלל לא יודעת אם מותר לי לכתוב על זה. זה בכלל לא שלי הסיפור הזה.. אני רק אבודה עשירית, מאית.. אלפית... ממנה. אבל אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו וכרגע לספר זה אולי כל מה שאני יכולה לעשות.

רבע לחצות. הבחור לא בבית כבר לילה שני והקטנה חולה. אני כבר מזמן במיטה והטלפון שקט. אבל רטט קטן ואני מתעוררת. מתעצבנת בלב על החוצפה הזו, להעיר אותי בשעה כזו.. ושם על הצג תחילת הודעה והשעה.. ואני נכנסת, כי זה בטח לא טוב הסיפור הזה... ושניה אחר כך היא שולחת תמונה, ומוסיפה שזה בגלל אונס. התבלבלתי. כעסתי. שתקתי. שניה אחת לקח להגיון שלי להעלם ולא לשוב עוד.

התקשרתי אליה ובבכי היא סיפרה שכבר יומיים היא במיטה. אין לה כח לזוז. שהיא לא יודעת מה לעשות. וגם אני לא יודעת. בחיי שאני לא יודעת.. אני רוצה ללכת איתה למשטרה. אני רוצה ללכת עם אקדח אליו הביתה אני רוצה ללכת לשלום דומרני ולתת לו את הכתובת, אני רוצה שהוא ידרס..אני רוצה להגיד לה שהיא גיבורה ושהיא מסוגלת ואני לא אומרת כלום. אני מהצד השני של הטלפון מגמגמת מילים מחפשת משפטים וחושבת על הבת שלי. 

אני מנסה לשכנע אותה להתקשר למשטרה אבל הבחורה שמייבבת מהצד השני של הקו זו לא חברה שלי, זה גור פצוע ששברו לו את העולם וריסקו לו את החלומות כזה שלא מוכן לצאת מהמחבוא כי בחוץ יש גיהנום. אולי עשר פעמים ניסיתי להעלות על הקו את המרכז לנפגעות תקיפה מינית אבל מענה קולי ביקש ממני להשאיר שם וטלפון. יחזרו אלי.. אבל עכשיו מה? אמצע הלילה והיא בוכה, והיא לא צריכה להיות לבד עכשיו. הדבר היחיד שהמח הלא פעיל שלי מצליח לאותת לי זה לא לנתק את השיחה. אז אני איתה.. על הקו, היא בוכה ונרגעת לסירוגין, מאשימה את עצמה ואת העבר שלה, או את העתיד שלה, או את ההווה או את הכל ביחד. וזה לא עוזר. זה לא עוזר שאני אומרת לה שהיא לא היתה יכולה לדעת. שכל סימן שהיא רואה עכשיו בדיעבד הוא לא סימן בכלל. שגם אם היא היתה מגיעה אליו ערומה הביתה זה עדיין היה אונס והיא עדיין חושבת שהיא מטומטמת. ואני מנסה להסביר לה שהיא חייבת לעשות משהו, אבל לא היא ולא אני יודעות מה. וכבר מאוחר.. ושוב היא נרגעת, ושוב היא בוכה...אז אני רוצה לספר. כי אולי מישהו אחר ידע מה לעשות. יש עכשיו בחור אחד, שלקח מחברה שלי, בכוח, את החיים שלה. והוא מסתובב חופשי והיא לא יוצאת מהבית. והוא חושב שהכל בסדר והיא חושבת שהיא מטומטמת. והעולם הזה, שהדברים האלה קורים בו והשמש ממשיכה לזרוח הוא לא העולם שאני רוצה לגדל לתוכו את הבת שלי. ואני לא מצליחה לא לעשות כלום.

אז אני מספרת. אני מספרת שהיא יצאה איתו. ושהיא מכירה אותו. שהיא היתה אצלו בבית. שבת שלמה. ושהיא נשארה שם גם אחרי שזה קרה.. כי היא לא ידעה מה לעשות. וכי היא היא היתה אחרי אונס. ועכשיו היא חושבת שהיא מטומטמת. ושעכשיו היא רואה שהיו סימנים ושמשהו לא הרגיש לה ממש טוב, אבל היא נתנה לו צ'אנס. שנגמר בסימנים כחולים על כל הגוף. שנגמר בזה שהיא לא תיתן צ'אנס לאף אחד יותר. בחיים. שנגמר בזה שהיא שבורה. ובזה שהיא מפחדת. ובזה שהיא לא מצליחה לקום מהמיטה.

ואני לא יודעת מה לעשות בכלל..אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

עריכה: 

הפוסט הזה ירד כי היה לי קשה לענות לתגובות. אבל קיבלתי מייל שגרם לי לשקול את זה שוב. ואני חושבת שזה חשוב, יותר חשוב מהקושי האישי שלי.. אז אני מחזירה אותו לחיים. אני אומרת מראש שקשה לי לענות. מה גם שזה לא סיפור שלי ואין לי זכות לעשות איתו מה שהייתי רוצה. אני גם לומדת שיעור חשוב תוך כדי, שיעור בלשבת בשקט. אז אני שמחה תמיד לקבל תגובות, אבל הפעם אל תכעסו עלי, אם אני יושבת מולן בשקט... והיא, החברה שלי, שעברה ועדיין עוברת, את הגיהנום הפרטי שלה, תהיה בסדר בסוף.. אני לא יודעת מתי, ולא יודעת איך, אבל היא תהיה בסדר בסוף.

ביבי שלום. 

זה מין טרנד מטורף כזה עכשיו לכתוב לך מכתב, ואני, מאז הילדות אני נגררת... בעיקר אחרי שטויות, אז אני ממשיכה עם הרצף. אין לי ספק שזה לא יעזור ואין לי ספק ששום דבר טוב לא יצא מזה... אבל זה לא מנע ממני לעשות מגוון אחר של שטויות בחיי.. אז אני רצה עם זה.

אני אתחיל בלספר לך כמה אתה ואני דומים... שנינו, אתה ואני חיים על חשבון משלם המיסים. בשבע השנים האחרונות יצאתי לשלוש חופשות לידה. וגם קיבלתי כמעט חמישה חודשים דמי אבטלה.  בחישוב מהיר אני עליתי למדינה יותר משמונים אלף שקל. בשבע שנים.  ואני בכלל לא משלמת מיסים. גם הבאתי שלושה ילדים אז כל חודש המדינה משלמת לי 700 ש"ח קיצבת ילדים.  ביננו, יש מצב, שהמדינה מממנת גם לי את תקציב האיפור השנתי +ביגוד +גלידות ועוד נשאר לי עודף... לפני שלוש שנים, כשעוד עבדתי במשרה מלאה, קיבלתי מס הכנסה שלילי מהמדינה... עוד אלף שקל נטו... לחשבון בנק. זיינתי את המערכת.

בעלי היקר, זה עוד סיפור. הוא יותר מ 12 שנה סטודנט שמקבל מלגה, אז גם הוא לא שילם מיסים עד לפני חודשיים. אה... ואנחנו מקבלים גם סבסוד על המעון של הקטנה... ממשרד התמ"ת. משהו כמו 300 ש"ח מתנה מהמדינה. כל חודש... אם אני הייתי המדינה, הייתי שוקלת ברצינות אם שווה לי להחזיק אותי...

מכיוון שאתה טוען שאתה מבין בכלכלה, וגם אני בבית שלנו, זו שאחראית על חשבון הבנק, אז אנחנו יכולים לדבר ת'כלס.. באמת לא שווה למדינה להחזיק אותי. כל חודש אני מקבלת ממנה הטבות בשווי של אלף שקלים בערך ואני לא מכניסה לה שקל מיסים. למזלך ולמזלה של המדינה, אנחנו טסים עוד כמה חודשים לברלין. אז אני לא אספיק לנצל את חוק החינוך חינם לילדים מגיל 3 והינה קיבלת ממני שנתיים מלאות של 600 ש"ח לחודש. אני ממש מתחילה להחזיר חובות..

יש רק בעיה אחת קטנה עם כל הסיפור הכלכלי הזה... יש מצב שעוד כמה שנים תישאר פה לבד. כי כשאני מספרת שאנחנו טסים אין מי שלא מקנא בי וזה מפחיד אותי.. אז בסוף תישארו פה אתה, ותשובה ודנקנר ובן דוב, והם כולם כמוני כמוך... לא משלמים... רק לוקחים...

אני אסביר לך למה אני מתכוונת: אני בת 35. עשיתי שירות צבאי מלא+קבע, סיימתי תואר בהצטיינות, יצאתי לעבודה ובמשך תשע וחצי שנים עבדתי במשרה מלאה +. קניתי דירה קטנה במקום שאז היה נחשב פריפריה והבאתי שלושה ילדים מדהימים שיום אחד יעשו משהו עם החיים שלהם. בעלי לומד כבר 12 שנה כי יש לו חלום והוא לפני חודשיים עשה רק את הצעד הראשון שלו וסיים דוקטורט. לפני שלוש שנים, כשהמדינה שילמה לי את דמי הלידה על הקטנה שלי, חישבתי חישוב כלכלי לחלוטין והגעתי  למסקנה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לעבוד. כלכלית, כן?. המשכורת שלי לא כיסתה שני צהרונים + מעון +אחזקת רכב+ דלק. אז עזבתי. וכשעזבתי, מנהלת כח האדם במקום שעבדתי בו אמרה לי שאני סתם מתבכיינת, היום הרבה אנשים משלמים בכדי לצאת לעבודה. ואני מסכימה איתה, אבל לי כבר היו מספיק הוצאות... ומכיוון שכל מה שהיה לי היתה דירה במודיעין שפחדתי לאבד, הודתי לאלוהים על ההורים שלי ועל זה שהם יכולים ועברתי לגור ביחידת דיור שלהם, קטנה קטנה... אבל כמעט חינם... לקח לנו כמה חודשים והתחלנו להרים את הראש. התחלתי שוב לעבוד, אבל שוב.. בגלל חישוב כלכלי, יצא שעדיף לי לעבוד במקומות שבהם אני לא ממצה אפילו לא חלקיק ממה שאני יכולה לעשות. משרות חלקיות וגידול ילדים. בחיי שאני לא מקטרת. מודה לגמרי על האופציה לבחור. סתם חבל לי, בשביל המדינה , כן? מה גם שהייתי שמחה לשלם מיסים, אבל בשביל זה אני צריכה להרוויח מעל 8000 ש"ח.  שזה אומר להסכים לעבוד עד אמצע הלילה ולמסור את הילדים לאימוץ.

ועכשיו, שניה אחרי שהבחור שלי סיים את הדוקטורט שלו ושניה לפני שאנחנו טסים לפוסט, אני רוצה להבטיח לילדים שלי שיהיה לנו לאן לחזור. ואני לא יכולה. משום מה נראה לי ששם לחיות זה אפשרי. בלי עזרה של ההורים ובלי חינוך חינם, עם משכורת לא גבוהה, נראה לי ששם זה אפשרי. ויום אחד אנחנו נסיים את הפוסט שלו והבחור שלי ירצה לעשות את הצעד השני או השלישי להגשים את החלום שלו והוא יצטרך בשביל זה כסף. לא מתנה. לא מענק. אלא מחיה. ואני אצטרך להיות יכולה להרשות לעצמי לעבוד. והילדים שלי יצטרכו חינוך טוב ומערכת בריאות סבירה. ופה יהיו תשובה עם הגז שלו ובן דוב עם התספורת ודנקנר עם מחיקת חובות ואתה.. כי ראש ממשלה טוב לא מחליפים. ואני צריכה להסתכל לילדים שלי בעינים ולהבטיח להם שנחזור. שיהיה לנו לאן.. ואני לא אוהבת לשקר, אז בנתיים אני שותקת...

הייתי מפנה את המכתב הזה ליאיר, כי הוא יש לו נטיה לענות.. והוא גם יודע טוב להתבטא.. אבל אמרתי לך.. אני עושה שטויות, ואני בכלל לא מחפשת שימרחו אותי עם תשובה אבהית מעוררת אמפטיה. אני סתם בא לי שתהיה לי מדינה...

את הטיסה סגרנו פחות מעשרים וארבע שעות מראש, ושניה לפני ששילמנו החלטנו לקחת את הקטנה. ארבע שעות לאחר התשלום מצאתי את עצמי במרפאת חירום עם ילדה בוערת מחום שמדברת שטויות ועושה עלי פיפי. במוחי כבר ניסחתי את מכתב האהבה שאני כותבת למרפי: "זה שנים שיש ביננו יחסים של אהבה ושנאה. שנים שאתה מושך לי בצמות ואני מנסה לא להתעצבן ולשכנע את עצמי שזה מחמיא. שנים שאתה מציק לי כי אף אחד לא לימד אותך לקנות זר פרחים ולהגיד אני אוהב אותך. שנים שאני מנסה להחזיר לך אהבה ולקוות שתפסיק. אז עכשיו, אני כותבת לך מעומק ליבי, מרפי, אהובי, משוש חיי, מאור עיני,  לך תזדיין, באמא שלך. זה יעשה לך טוב. נשבעת. שפה אני אמות אם לא." אבל למי היה זמן לכתוב, לפרסם, לספר... הייתי עסוקה בלדחוף נורופן, לסגור בקשות, למצוא מחליפים, לארוז מזוודות (ונורופן) להחזיק אצבעות ולהתפלל (לאלוהי הנורופן). אז טסנו. ומי שלא דחף נורופן בגובה כמה אלפי רגל מעל אדמת אירופה שלא ידבר איתי על איכות של טיסה. 

חוץ מזה האינטרנט פה מקרטע, וכל האנשים מדברים בגרמנית, הילדה שלי שואלת את אבא שלה מאיפה הוא יודע גרמניה כל פעם שאנחנו הולכים קצת לאיבוד והוא מבקש עזרה ואני מתגעגעת לפלאפון שלי, שהפך מסמרטפון שמכיל את חיי בכף היד לסתם טלפון עם מצלמה. עולם חדש של קיטורים נפתח בפני אבל אני חייבת להודות:ברלין מדהימה ואני מצליחה לראות את זה אפילו בלי לטייל, כי אנחנו רק רצים מפגישה לפגישה. מצאנו בית ספר מופלא לילדים, ואפילו דחינו קצת את המעבר, בכדי שנוכל לסגור את כל הפינות ולעשות את הכל בלי לחץ. יש פה מלא ישראלים ויש פה מכוניות זולות ותחבורה ציבורית שצריך להקריב לה קורבנות כל בוקר, יש  מלא מאפיות וH&M כל קילומטר.

אבל קשה לי, קשה לי לחשוב על זה שעוד חצי שנה אני אצטרך לקרוא למקום הזה בית. הוא קר לי. והוא מנוכר לי. והוא רחוק לי מהבית שלי.

אולי אני אדבר אחרת עוד שנה. אולי הילדים שלי ידברו אחרת עוד שנה.בנתיים קר לי ואני רוצה לתפוס את שלושת בנדיטים האהובים שלי ולבקש מהם סליחה. ואני רוצה לטוס הביתה ולהתחפר מתחת לשמיכה. שם קל יותר לחשוב. בבית...

הלכתי לשם אחרי השההלוויה נגמרה. תלולית אדמה וחול שנראית צרה וקטנה להחריד. עליה היה מונח שלט קטן עם השם ועוד ארבע אבנים. זה בית קברות צפוף וקטן באמצע שכונת מגורים ומקום סביר לעמוד בו בין הקברים הוא פריווילגיה שנגמרה לפני חמישים שנה בערך. עמדתי לרגליו, אני מניחה. והוספתי אבן אחת. וכל מה שיכלתי לחשוב עליו זה שאולי עכשיו הוא מצליח לנשום. הוא היה איש קשה. והוא לא סמך על אף אחד ולא נתן לאף אחד את האפשרות לעזור לו. בעשרים שנה שאני מכירה אותו הוא הוא לא הרבה לחייך. הוא יכל לחיות טוב והעדיף שלא והוא יכל להיות מאושר אבל העדיף להתעלם. יכול להיות שזה עניין כזה, של ניצולי שואה, שהחיים שהם חיו שם עיצבו את החיים שהם חיים היום. הוא היה סגפן מבחירה והוא היה איש קשה. 

אני, שגדלתי בחיי הנוחים, ונשענתי על אהובי לא פעם, רציתי לרחם עליו אבל הוא היה צלול וקר ונוקשה מידי בכדי שזה יקרה, אז הוא גרם לי לחפש צדדים אחרים. ומצאתי, כאלה שאפשר להעריך. 

אז כשהגעתי לחלקה שלו, שהיתה טריה ורטובה ועזובה כמו שחלקת קבר נראית דקות אחרי שנגמרת ההלוויה ושניות לפני שנכנסת שבת, כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה שאולי עכשיו הוא מצליח לנשום. אולי עכשיו הוא נשען אחורה ומצית סיגר בטעם גן עדן, משלב לו רגל על רגל ומדליק את המסך הזה של ההלוויה, של מלחמות ירושה וקרבות על שטחים. ואולי סוף סוף לא אכפת לו. והוא יושב עם אישתו, ששנים לא יכלה להחזיר לו אהבה, ושניהם צוחקים על מה שקרה וכמה זמן פה בוזבז על שטויות.

ואם יש גן עדן או עולם של נשמות, שבו הוא פוגש את כל מי שנעלם לו בתקופה של השואה ויושב איתם שם על איזו פרוסת עוגה, ונעלמת ממנו לאט לאט כל טיפה של זיקנה, והוא הופך להיות האיש הזה שהוא היה לפני עשרים שנה, צלול וחסון עם שיער שיבה אבל בלי טיפה של זיקנה. בלי מטפלת ובלי מקל או משענת להליכה. ועושה שוב, רק את מה שהוא רצה. והוא בטח חוזר להיות איש קשה אבל הוא בטח גם נהנה.

אולי הוא מצליח לשמוח שהוא השאיר אחריו שישה נינים, ואולי הוא שמח שהוא הספיק להגיד להם שלום. אולי גם שם הוא סר וזועף, אבל הוא בטח יודע שלמרות שאי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, הוא לא הצליח והיו כמה שכשהוא הלך הזילו דמעה.

לזיכרו של סבא דוד, הסבא רבא של הילדים שלי.

יומיים לפני שהוא חזר מחו"ל קיבלתי את הבשורה שזה סופי. בשיחת טלפון אחת הוא הודיע שזה הצליח ואנחנו טסים. השאלה היא מתי... בגלל שזה כל כך לחוץ ויש כל כך הרבה מה לעשות אין לי אפילו מושג מה אני מרגישה. הלחץ לא מפנה מקום, לא לפחד, לא להתרגשות ולא לשום עניין אחר. שניה אחרי שהוא חזר אני יצאתי למחנה והתעסקתי בהכל חוץ מבלחץ, כשחזרתי, וראיתי במה הוא התעסק זה היכה בי שוב. 

בסביבות ארבעה חודשים.. זה פרק הזמן שנשאר לנו בארץ, בזמן הזה צריך לברר את כל מה שאפשר לברר בכדי שנוכל לנחות שם ולילדים יהיה איפה ללמוד,  איפה לגור וכרית לבכות עליה בלילות הראשונים.

ארבעה חודשים בערך זה הזמן שבו אני אמורה להשלים עם העובדה שאני נוסעת ולמצוא בה את נקודות האור. זה הזמן שבו אני אמורה ללמוד להגיד משהו חוץ מ"יודן ראוס" ו"ארבייט מאכט פריי" כי לא נראה לי שאפשר לקנות עם זה שם במכולת... וזה הזמן שאני אמורה למצוא בו מה לעשות עם עצמי בעיר זרה.

זה עניין שמתבשל כבר כמה שנים, ובעיקרון אני די שלמה איתו, אבל שניה לפני שזה אמור לקרות פתאום קצת קשה לי לנשום. יש לי חלומות בלילה על הילדים שלי עם שביל בצד ומכנסי שלושת רבעי, יש לי רעד קל בביציות בכל פעם שאני חושבת על זה שאני שוב צריכה להתחיל מהתחלה.. 

יש לי שם כמה מכרים וזו טיסה יחסית קצרה, אלה נקודות אור שכשכל העניין היה רחוק באופק הייתי חותמת עליהן בשניה, אבל קשה לי..

יש לי ילד אחד גדול, שאוהב להיות במרכז, שאוהב בלאגן, שהוא סקרן ויצירתי והוא אלוף העולם בלהתבטא. יש לי בינוני אחד שרק השנה התחיל לגלות לי את מה שיש לו בפנים ולפתוח קצת מהזוהר הזה שהוא שמר רק לעצמו, ואני נפעמת מהגילוי הזה, ויש לי בלאגניסטית קטנה שאוהבת שמלות מלמלה ונעלים עם נצנצים למרות שאין גרם שכזה בדמות הנשית שיש לה בבית, שאוהבת חרבות ומלחמות וצועקת עלי "היכנע או שאני יורה" במקום להגיד בוקר טוב. אז אני מפחדת. אני מפחדת שאני אשנה אותם. שאני אעשה משהו שיקח את כל מה שאני כל כך אוהבת ויהפוך אותו להיות משהו אחר.

אני עברתי בערך עשרה בתים עד גיל 12. החלפתי גנים ובתי ספר בקצב חסר תקדים. והסתדרתי, בכל המקומות הסתדרתי... אז למה בכל מה שנוגע לילדים שלי יש בי מין פחד משתק שמוציא אותי מהדעת? הם יסתדרו. בכל המקומות הם יסתדרו... אבל זה לא משנה כמה פעמים אני אומרת את זה לעצמי. 

אז אני משכנעת את עצמי, ואני משננת לעצמי כל היום שיהיה בסדר, שהם יהיו בסדר, שהשפה זה עניין שטיק טק מסתדר ושהם עוד קטנים ויסתגלו מהר. אני אומרת לעצמי שאני פותחת לעצמי עולם חדש של הומור שחור וזה  לא יכול להיות דבר רע ואני לוחשת לעצמי בלילה שלהיות עם המשפחה הגרעינית שלי, קצת לבד ,זה בטוח לא יכול להיות רע. 

כשהפחד מתגנב לו בכל זאת, וייסורי המצפון שלי גורמים לי להזיל איזו דמעה, אני מרשה לעצמי לרגע אחד לנשום נשימה אחת עמוקה וללכת להתחפר בחיבוק של זה שאני יודעת שבחיים לא ייתן שיהיה לנו רע.

מכיוון שאני זו אני הייתי צריכה לצפות את זה. אבל גם זה קורה. 

מעשה שהיה כך היה:

יום שלישי הוא היום היחיד בשבוע שבו אני עובדת בשתי המשרות שלי. בבוקר באחת ואחר הצהריים בשניה. ככה זה שלישי, פעמיים כי טוב. כשקמתי בבוקר ונפל לי הכתר (מהשן, אני ישנה עם פיג'מה ואת הגלימה והשרביט מחביאה בארון...) כבר הרחתי משהו מעט מסריח, אבל החלפתי לקטנה חיתול והעדפתי להתעלם. ידעתי שלהסתובב ככה זו אופציה קצת בעייתית ושקלתי את האופציות: יום עמוס בעבודה או רופא שיניים. מכיוון שאני זו אני אז הלכתי על אופציה ג'. יום עמוס בעבודה + רופא שיניים. הכי עמוס, הכי פשוט. ארגנתי מה שיכלתי ורצתי למרפאה, גרביים לא זהות וחולצה מקומטת אבל הייתי ראשונה. הדביק לי הבחור בחלוק את שיכל היה להדביק, השביע אותי ששעה אני לא מכניסה שום דבר לפה ושלח אותי לדרכי. יצאתי בדרך הארוכה, כי המכולת עם הלחמניות השוות שם, ורכשתי לי את הפטיש השבועי של ימי שלישי בבוקר: לחמניה טריה שוקולד מריר ודאייט קולה. כי ככה זה כשמטורפים.

הניחוח של הלחמניה שיכר את חושי אבל המתנתי. כי אני ילדה טובה והבטחתי לרופא. שעה ורבע המתנתי... כי ברבע שעה האחרונה הייתי עסוקה בלצעוק על משרד התרבות ולא שמתי לב שכבר מותר. ניתקתי את הטלפון, מאושרת מזה שהגיעה שעת האושר, בצעתי לי חתיכה נדיבה, קברתי בתוכה קוביה שחרחורת ונגסתי מכל הלב. או אז הכתר שנפל לו בבוקר נשבר ונחת על השולחן. קיללתי, התקשרתי ארזתי וברחתי. ככה אני לא מסתובבת.

שבתי אל ההוא עם החלוק הלבן, וכבר לא הייתי ראשונה.. אבל מכיוון שהוא חס על חיי  (וגם קצת התגלגל מצחוק על החיוך המחורר שהביט בו..) הוא קיבל אותי אחרי חצי שעת המתנה בודדת. שזה במונחים של רופאי שיניים "לכי תמלאי לוטו, זה היום שלך.."

הוא הסביר לי שהכתר שבור ושאני חייבת לחזור עוד יומיים ולקחת חדש, ושהרופאה הקבועה שלי, שלא מקבלת היום, תשמח לראות אותי ולעשות גם בדיקה כוללת על הדרך. חשבון הבנק שלי שמח קצת פחות לשמע הבשורה אבל כשיצאתי מהמרפאה כבר לא היה טעם לחזור לעבודה לחצי שעה  ועמדתי מול חנות שהבטיחה מחירי סוף עונה,  אז נכנסתי והטבעתי את יגוני בכמה זוגות תחתונים שמתאימים לכל השנה ונסעתי להביא את הגדול. בדרך התווכחתי עם אחותי על כל מה שרק יכולתי ואחר כך רצתי למחשב הביתי להשלים את מה שלא עשיתי בעבודה.

חצי שעה אחר כך יצאנו שוב לאסוף את שני הקטנים ומכיוון שלא יכלתי להעביר את זה בשקט הצצתי לראות מה היא רוצה ונכנסתי בגדר.

אין דרך יפה לתאר רכב יושב על גדר, אין גם שום סיכוי שאני אצליח להסביר לכם שאני נהגת טובה ומסתדרת מצויין עם חניה ברוורס. אין... כי האוטו שלי היום נראה כמו התמונות האלה בפייסבוק תחת הכותרת:  ויראלי ברשת "צעקתי על הגדר לזוז. ממש ניסיתי לא להכנס בה, אבל היא התעקשה..."

האוטו שלי, שהיה תקוע כמו שרק הוא יודע, והיה מספיק מקוקל ומספיק יפה בכדי שאני אדע שהוא הולך לבלות את הימים הקרובים הרחק ממני. הילד שלי שישב מאחור היה מספיק רגוע בכדי להגיד לי שלא הייתי צריכה לבדוק מה היא רצתה והידים שלי מספיק רעדו בכדי שאני אוכל להתקשר ולהגיד "נראה לי שהרסתי את האוטו". שלוש שניות אחר כך הגיע הסיור של הישוב. איך שהוא יצא שגם את הגדר שהאוטו שלי אכל מישהו יצטרך לתקן. החיים שלי דבש.

שניה אחר כך הזכרתי לעצמי שהילד שלי בריא ושלם, ושבחיי שזה מה שחשוב, אבל שאני גם חייבת לפתור את העניין הזה של העבודה היום כי אני מוציאה היום 78 אנשים להצגה. האוטובוסים יהיו עוד שעה וחצי במושב ויש לי שני ילדים שעדיין בגן. והאוטו שלי אכל גדר אבל הילדים שלי גם צריכים מתישהו לאכול צהרים.

שעה וחצי אחר כך הייתי יחד עם הבחור בדרך למושב. כשהוא ראה את הגדר שישבה לנו באוטו הוא בטח לא ידע מה עדיף, להרביץ לי או להתגלגל מצחוק. במקום זה הוא אמר לי שטויות ולקח אותי לעבודה.

בעיצומו של אחד השבועות הכי עמוסים שהיו לי הרסתי את האוטו. מחר אני אשב בבית למרות שיש לי מליון מה לעשות. אני אבכה קצת לכרית ואזכיר לעצמי שוב שהילד שלי בסדר וזה הכל ברזלים. אשקע בדיכאון עמוק ואצא ממנו בכדי להכין ספינג' כי יש מחר ערב עדות. ביום חמישי אני אבכה לסדין ואסע שוב למרפאה, אני אשלים בדרך את העבודה ואצא להכנה למחנה פסח שאני כל כך לא רוצה... ואני אזכיר לעצמי שוב שהוא בסדר ושזה בעצם לא כל כך נורא. ואז אני אבכה קצת גם לשמיכה כי חשבון הבנק שלי בדיוק גילה מה קרה.

מחר הבלוג שלי חוגג שנה, ואני לא החלטתי אם אני צועדת קדימה, עומדת במקום או חוזרת חזרה...