אמובטלת בברלין

יש רגעים שאת יודעת שהמקום, היחיד, שאת רוצה להיות בו זה הבית. והבית שלך, הוא לאו דווקא איפה שנמצאת הדלת עם שם המשפחה שלך, אלא איפה שהלב שלך מרגיש שהוא הגיע למקום הנכון והוא יכול עכשיו כי הוא הגיע הביתה.

זה יכול להיות בבית של אמא, שהגישה את המרק הזה, ששנאת כשהיית חוזרת מבית ספר אבל היום את חושבת שהוא הכי טעים בעולם. וזה יכול להיות בתחנת הדואר ברחוב שגדלת בו, כי יש לך משם כמה זיכרונות נפלאים של ילדה נערה צעירה ומאוהבת, ולפעמים הביתה זה לרכב עם אבא על האופנוע ברחובות ירושלמיים ולהרגיש שוב, לשנייה, כמו בכיתה ג. לפעמים הביתה זה בכלל באולם הנכנסים של בן גוריון, כשאת מקבלת חזרה בדיוק את מי שהיה חסר לך לחור של החיבוק. לפעמים הביתה זו מוזיקה שמעיפה אותך בשני תווים לזמן אחר ולריח של ילדות.

 ולפעמים הביתה זה פשוט להיות איפה שיבינו למה קצת בא לך לבכות על מישהו שאת בכלל לא מכירה והוא מת.

מתישהו זה צריך להגיע. הפוסט על פסח. כי פסח זה לא חג. פסח זו תקופה... ואי אפשר להתעלם מתקופה כל כך ארוכה.

אצל אמא שלי, עידן הפסח מתחיל בערך בטו' בשבט. משהו בשקדיות מעורר אצלה רצון עז לנער שמיכות ולאוורר ארונות. בסביבות פורים היא כבר מוציאה ארגז עם חמץ החוצה ובשבוע שלפני פסח כבר אסור להכנס הביתה, ישנים בשק שינה במרפסת. המנקה של אמא שלי מחכה לפסח כי מבחינתה זו יציאה מעבדות לחירות במלוא מובן המילה ואם היא רק היתה יודעת שברגעים הבודדים שהיא לא נמצאת בבית הורי אימי היקרה בוגדת בה עם מנקה אחרת, היא היתה יכולה להוסיף לחירות גם את תחושת הבגידה ולהפוך בעידן קט אחד ליהודיה אמיתית. 

אצלי, אני מודה, התקופה של פסח קצרה הרבה יותר, היא מתחילה בערך בחופשת פורים בה חופשת הפסח מציצה אלי מהדף הבא ביומן ומחזירה אל חיי את הפחד של כמעט שלושה שבועות רצופים לבד עם שלושה ילדים. את החמץ אני דוחפת בארון למעלה ביום שלפני החג כי ככה אמא שלי כל כך לחוצה ממצב הבית שלי שהיא שולחת אחת מצי המנקות שהיא השכירה לחג למען תעשה מהבית שלי משהו חוץ מגן עדן לפרורי חמץ. אני בשלב הזה כבר אחרי שבוע ויומיים (כן, כן, גדעון סער הוא האליל שלי. ברור שהילדים צריכים לצאת לחופש 9 ימים לפני ליל הסדר, אחרת איך נתגבש?) על תקן צוות הווי ובידור, כבר ביקרתי בכל אולם קולנוע, גן שעשועים, מוזיאון וג'ימבורי שיש באיזור וכל מה שנשאר לי זה למצוא מישהו שיסכים להתיחס אלי ברצינות עם כל הילדים האלה שתלויים לי על הבגדים וצורחים שמשעמם להם...

את ערב ליל הסדר, זו כבר מסורת עתיקת יומין, אנחנו מבלים באיחוד של שתי המשפחות- שלי ושל הבחור. במגוון פוסטים פה כבר הסברתי שהתהום העדתית שפעורה בין ההורים שלי לבין המשפחה שלו היא כזו שלא משנה כמה גשרים אנחנו נבנה וכמה ילדים אנחנו נביא, לא כדאי להסתכל בה למטה, להביט ישר, להתעלם ולהמשיך ללכת... אבל אנחנו מתעקשים, והם חוגגים יחד. המסורת גם מתעקשת שההורים שלי תמיד יגיעו אחרונים לסדר, ותמיד ישבו בצד אחד של השולחן, המשפחה שלו, שמחכה כבר שעה כי אצלם נהוג גם להקדים, תשב בצד השני ואני והילדים נהיה גשר הזהב באמצא.. הפרדת כוחות. הבחור האתאיסט החובב שלי הופך לערב אחד חדור אמונה ומנהל את הסדר ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאמונה אמיתית שצריך לקרוא את הההכככל. כולל ברכת המזון והלל מורחב. בשלב הזה הילדים שלי כבר מסתובבים שיכורים מחוסר שינה ועסוקים בלצעוק ואני מחפשת את החריימי של אמא שלי, כי רק כשהוא מגיע לשולחן אני יודעת שפסח כאן בכדי להשאר וכל תקוותי לקום מחר לבוקר רגיל של שגרה נעלמות בביס אחד של האדום החריף הזה.

הדרך חזרה, שביום רגיל לוקחת שעה, הופכת להיות באורך של טיסה סדירה לאחת מבירות אירופה ואנחנו מגיעים הביתה בערך בשעה שהילדים מתעוררים ליום חדש. ביום הזה ההורים שלי מארחים והמשפחה שלו מקדימה ותופסת את אמא שלי בפיג'מה, עסוקה בניקיון אחרון לפני שהאורחים יגיעו..

כשחול המועד מגיע אני כבר למודת קרבות ויודעת שלא שווה לצאת מהבית בפקקים האלה אבל נכנעת כשהאבא היקר  שלי מציע לילדים שלי את המדעטק ואת תערוכת החלל. בארבעת השעות של הדרך אין שניה אחת שבה אנחנו לא שוקלים אם כדאי להסתובב ולחזור אבל מגיעים ומגלים שהתערוכה סגורה עקב עומס. שניות אחר כך, כשאנחנו מתחילים בדרך חזרה הביתה הילדים שלי, שכבר היום סגורים ברכב זמן לא סביר מגלים בגרות מדהימה ומעבירים דרך שלמה בשקט יחסי. הכל תמורת אישור גישה בלתי מוגבל למכשירי המדיה בבית. כשאנחנו נכנסים הביתה, ואני אמורה לתכנן את המחר כשהם מבלים את הזמן בלהיות דמויות לגו שהורגות עקרבים אני מחליטה שאנחנו בבית. עוד שישה ימים יש לי להעביר ככה, אבל המשאית של המדליות שהיתה בדרך אלי נתקעה בשער הגיא, יש שם עומס...

יש לי שאלה פשוטה, קטנה, ואולי למישהו תהיה כאן תשובה.. למי זה כאב כל כך העניין הזה של יום האם? מי ישב, הסתכל על לוח השנה, ראה שכתוב שם יום האם ואמר לעצמו שאולי היום, עם כל המשפחות החדשות ועם כל האבות החדשים עדיף שהיום הזה יהיה חגיגה למשפחה?

כשהייתי קטנה והיינו מכינים בגן סיכה לאמא וכרטיס ברכה, זה הכריח אותי להגיע הביתה ולתת לאמא שלי מתנה עם חיבוק ונשיקה. כשגדלתי קצת היינו הולכים לאבא שלי ולוקחים ממנו הלוואה, ככה הוא גם "נזכר" מה התאריך ואחרי העבודה היה חוזר גם הוא עם מתנה. ואמא שלי שקיבלה בערך עשרים ציורים, סיכות ואיצטרובלים בלכה, התחילה סוף סוף להינות מפירות היום הזה וראתה קצת השקעה בחזרה. נכון, חגגנו לה ימי הולדת, ואפילו מידי פעם סתם אמרנו לה תודה, אבל בערך כשהגענו לגיל בית ספר אמרנו לה תודה על מה שהיה ברור מאליו שהיא עושה. הכביסה, האוכל, השיעורים, הדברים האלה,  שאמהות עושות וילדים בכלל לא רואים. 

ואז יום אחד זה השתנה, ומישהו, שכנראה לא היה מעולם אמא, החליט שיום האם לא מתאים לעת החדשה, ושמהיום חוגגים את חדוות המשפחה. ואמא שלי, שהיתה ועודנה, אחת האלופות, הכריזה שזה יהיה העניין מעכשיו ושיום המשפחה זו ה-חגיגה. שעל מה שיש לה גם היא צריכה להגיד לנו תודה.. יש לה ארבעה ילדים ובעל אז היא היתה קונה חמש מתנות, עוטפת אותן יפה ומכינה חמש ברכות..אחר כך היא הכינה ארוחת ערב חגיגית ואבא שלי היה חוזר מוקדם, וכולנו ישבנו לשולחן אחד והרגשנו נפלא.. ואני מניחה שלזה התכוון המשורר. זמן איכות, חגיגה, כולם יחד, מה רע? אבל אמא שלי שמעולם לא קיבלה חמש מתנות חזרה, וגם לא תודה על הארוחה, איבדה את העניין הזה שבו אומרים רק לה תודה יזומה. 

היום, לפני שמגיע הל' בשבט המיוחל, מבקשים בגן תמונה משפחתית ומחזירים לי אותה מנויילנת עם ציורים של לבבות. אני מקבלת ברכה למשפחה במסגרת ועוד ומגוון ציורים בהם הילדים הנפלאים שלי ציירו אותי ואת הבחור (עם ראש מרובע) את האח והאחות (הוא כחול, היא ורודה) והם אפילו לא שכחו לצייר את הכלבה. במסיבה אף אחד לא עומד מול כולם ושר "כי אמא שלי היא אמא שלי היא האמא הכי נהדרת" כמו שאני עשיתי בגיל ארבע, ואף אחד לא ניגש לאמא שלו ומושיט לה מתנה. כולם רוקדים יחד על אמא ואבא ואח ואחות ואחר כך המסיבה נגמרת ואני יוצאת ומחייגת לאמא שלי, ומדברת איתה סתם, על הא ועל דא. ולא שוכחת בסוף להגיד לה סתם תודה.

והיום אני אשלח לה זר פרחים ואגיד רק לה שאני באמת באמת אוהבת אותה, אני אגיד לה תודה על כל הדברים שהיא עושה, סתם כי היא אמא שלי ואני דורשת תחזוקה.

ואין לי בעיה עקרונית עם יום המשפחה, כמו שאין לי בעיה עם להגיד גם לאבא שלי תודה, אבל אני חושבת שלאמא שלי מגיע יום מיוחד , רק בשבילה, וחושבת שצריך להגיד לאמא שלי שאני מעריכה את מה שכל כך ברור לי ולה, ולהגיד לה תודה על זה שהיא פה בשבילי. בלי ספק, בלי אולי, פשוט ככה, כי היא אמא שלי .וכי יום אחד נולדתי דווקא לה ואז בדיוק כשהתחילו החיים שלי השתנו החיים שלה.

אבא שלי בן חמישים ושמונה. 

אבא שלי בן חמישים ושמונה ויש לו את זוג הכתפיים הכי רחבות שאני מכירה. הוא בן חמישים ושמונה ורק לאחרונה נוספו לו לו קצת קמטים שמקיפים את העיניים הכי כחולות והכי עמוקות שאני מכירה. לפני כל יום הולדת שיש לו, לאבא הזה שלי, אני אני מחפשת מה לתת מתנה למי שעל בסיס יומי נותן הכל לכולם. הוא לא צריך איזה רכב חדש ולא רוצה טיול לאילת, הוא מהסוג הזה של האנשים, שבאמת יהיה מאושר מכל מה שתתן לו ולרגע לא יזכור אם השנה הוא לא קיבל כלום. הוא מעריך מחוות קטנות ונותן הרבה יותר משמעות למעשים.

והשנה, זו השנה הראשונה שאני רוצה לתת לאבא שלי כל כך הרבה, ואני יודעת שאם רק היו נותנים לו לבחור, הוא היה זורק את כל מה שיש לו תמורת דבר אחד. והשנה, זו השנה הראשונה, שאני באמת רוצה לתת לו את מה שהוא רוצה, וצריך, ולא יכולה.

אין לי מכונת זמן שתמנע את התאונה, אין לי דרך להסיר מגבו את המשא. זה שהוא נושא על גבו, כמעט לבדו, מתוך בחירה. כי הוא מאמין שרק הוא יכול לעשות אותה בריאה.

אם הייתי יכולה לתת לו משהו השנה, הייתי מבקשת לתת לו להתפרק. לבעוט בכרית ולבכות במיטה. הייתי רוצה בשבילו שידע שהיא בשבילו בדיוק מה שהוא בשבילה. הייתי רוצה לרגע אחד, להניח אותו בזוג נעלי הקטנות, ולתת לו לצפות בעיני המשתאות. הייתי רוצה שידע, גם אם לשניה, בדיוק את כל מה שאני מרגישה.

יש לי אבא כזה, שלא הכל אומרים לו.  ויש לי אבא כזה שלא תמיד עונים לו. אי אפשר להוציא לידו את כל מה שעובר לך בראש והכל צריך לעבור אלף מסננים לפני שמחשבות הופכות למילים. אז הייתם חושבים שזה אולי לא רעיון כל כך טוב שיעמוד במקומי ויראה את סודותי הכמוסים, שידע בדיוק מה הביקורת ומה הדברים הקשים, אבל אני מוכנה שיעמוד במקומי, ככה חשופה, בכדי שידע לרגע כמה אני מעריכה. את הלילות שהוא מבלה בדאגה אין סופית, את הכניסה הטבעית הזו לכל ריק שיש למישהו בחיים. את זה שהוא עושה הכל בכדי לא לתת לה לשקוע גם אם לפעמים בדרך הוא לא מוכן לרגע לעצור ולשמוע, שיש פה עוד שיכולים לעזור, לה, וגם לו... שהוא לא צריך לקחת הכל רק על הגב שלו ושאנחנו כולנו פה צועדים ביחד איתו.

הייתי רוצה שידע שהוא מודל לחיקוי במלוא מובן המילה, שכל מה שיש בי זו דאגה כנה, שאם הוא ישב לשניה וירגע, לא יקרה לנו כלום, גם עם כל הבלאגן, אנחנו אחלה משפחה.

הייתי רוצה לתת לו שניה, להביט על מה שהוא כן הצליח לעשות מאז התאונה, הייתי רוצה להוריד מגבו לכמה דקות את המשא. זה שנושא רק אבא שראה את  את הבת שלו במצב הכי נורא וידע שמעכשיו כל מה שהוא הכיר השתנה.

מזל טוב אבא, פשוט כי אני אוהבת אותך.

שלוש אחיות בחדר בית חולים וארומה של תרופות. אני יודעת שזה לא נשמע סקסי אבל זה היה הערב הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון. זה התחיל בצחוק חסר מעצורים ונגמר בסיגריה. זו היתה הסיגריה הראשונה של הפוחזת בשבוע וחצי והראשונה שלי בכמעט שלוש שנים. לא אכפת לי שהגמילה הסתיימה, יש מקרים ששווים את השבירה ושווים את הסחרחורת של סיגריה ראשונה.

לילה, עייפות של ארבעה לילות חסרי שעת שינה רציפה, דאגה אמיתית וכנה וצחוק חסר מעצורים. הינה לכם המתכון ללילה נפלא.

הצלחנו להעביר אותה לכיסא גלגלים מאולתר והוצאנו אותה בלי אישור לשאוף אוויר הרים מזוהם בניקוטין. אם מישהו מהרופאים והאחיות היה מגלה הם היו שמים אותה בהסגר, אם אבא שלי היה יודע הוא היה יוצא מהמיטה ובא עד לשם בכדי לאשפז אותנו בכפיה, קפה הוא בקושי מרשה לה לשתות, גם זה רק בשעות מסויימות, ובתנאי שהוא יהיה חלש.  

אבל היינו מסוחררות מהביחד, מהמתח ומהרצון לגרום למשהו להיות טוב, אז קמנו ועשינו מעשה. זה לא קורה הרבה שאנחנו יושבות יחד ללא נספחים, בלי הורים שמאזינים לניואנסים של משפטים, בלי ילדים שצריך להרים, להוריד, להאכיל ולהרדים ועם האפשרות לרכל על הכל בלי שום חסמים.

הרשנו לעצמנו להגיד לה דברים ששמרנו בלב, היא הרגישה חופשי להגיד לנו שקשה יותר משכואב. בדרך הביתה חשבתי שכמה ערבים כאלה יעזרו לה יותר מכל פסיכולוג ושאם היא ביקשה את האיפור שלה מהבית אז רשמנו הצלחה ראשונה.

היום, כשזכרונות הלילה עוד רעננים במוחי הרשתי לעצמי לקטר על "יום הבא את ילדך לעבודה" שעבר עלי ואפילו ללכת לחנות אחת לראות אם יש שם שמלה, אחרי הכל זאת הולכת להיות החתונה הכי שמחה, כי אחי מתחיל בה לעשות לו עוד משפחה ואחותי תתחיל בה לצאת לעיר הגדולה.

עוד לא בדקנו אם אפשר, עוד לא שאלנו אם מותר, אבל אם יהיה צריך נעשה מה שעשינו אתמול, נקום ונעשה מעשה, ואז אפילו אבא שלי לא יחשוב על אישפוז בכפיה, אם צריך הוא אפילו ינהל את המבצע.

זה יכול להיות יום מושלם. הם יהיו מחונכים ומופלאים, אני אהיה סמפטית רגישה עם סבלנות אין סופית והכל יזרום נהדר. אבל חמש דקות של תסכול אינסופי יהפכו הקערה (או במקרה דנן את הגיגית) על פיה.

האמא של החברים נתקעה עם האוטו, אני נתקעתי איתם. בגן שעשועים. חמישה מהם. לאחת ברח פיפי והשני צוחק עליה, השלישית רעבה והרביעי והחמישי הולכים מכות (הם שלי, מהם אני לא מתרגשת) הקטנה שוכבת על הרצפה במפגן בריא של ריאות מפותחות, ואני יודעת שזה נגמר. הסבלנות, הקסם, השניות של האושר. הכל נמעך כמו נייר מיותר ונזרק הצידה. יש עכשיו נייר חדש. מלא קישקושים זועמים וקרעים במרכז. 

זה עניין של מוכנות. אם הייתי יודעת שנהיה שעה וחצי בגן שעשועים, במרחק לא סביר מהבית ועם אוטו שלא יכול להכיל, אז הייתי מביאה את ארוחת הערב וסוגרת שם איזו פינה. אם הייתי יודעת ששעה וחצי אני אהיה בלי שירותים ועם ילדה ביישנית שלא מוכנה, אז הייתי מכריחה אותה קודם, או גוזרת עליה עוצר שתיה. אבל לא ידעתי. ולא הבאתי ולא הכרחתי ולא הייתי מוכנה.

הבעיה ביום יום הרגיל בתור אמא לילדים, היא שבכל יום יש משהו. פעם זו מחלה ופעם זה האוטו שלי, או של האמא השניה, פעם זה שבמכולת בדיוק נגמר מה שאת צריכה למחר לגן או שהקטנה שוב איבדה את המוצץ.

שלושה ילדים זה פי שלושה או ארבעה או שישה בלתמ"ים. וקלאמזית שכמוני גם ככה חייה על הקצה.

אני יודעת שעם הנסיון הלא כל כך רב שלי כבר הייתי צריכה ללמוד להתמודד אבל כל יום אני נתקלת במשהו חדש שטרם קרה ומאלץ אותי למצוא פתרון יצירתי מתחת לאדמה. ונכון שאני מחזיקה מעצמי בחורה יצירתית אבל המציאות בכל זאת מצליחה לאתגר אותי. ונכון שאני מחזיקה מעצמי בחורה סבלנית אבל המציאות בכל זאת מצליחה לעצבן אותי.

בחיי שאני משתדלת להתארגן, ותמיד יש בגדים להחלפה ותפילת הודיה לממציא המגבונים. בתיק יש גם מים וגם איזה סותם פיות ממותק לעיתות מצוקה, יש גם תמיד משהו אחד, קטן, ששכחתי, שיכול לחרב יום מושלם, ויש גם משהו קטן לא צפוי שיהפוך את היום הזה למפגן יוצא דופן של עצבים מרוטים ואיבוד עשתונות. 

אולי, יום אחד, אני אהפוך להיות מהמושלמות האלה שתמיד שולפות את מה שצריך בדיוק בשניה שצריך ולוקחות את הכל בחשבון. אבל זה בטח יעצבן את האמהות של הנכדים שלי...

כבר ציינתי פה פעם שלילדים שלי יש מנוי אינטרנטי על אינצקלופדיה מדוברת. הם יושבים מידי פעם מול המחשב, בוחרים ערכים ורואים הסבר פשוט ומאוייר. 

אתמול, בכינוס משפחתי קטן אצל הורי היקרים, הושבתי אותם מול הלפטופ המלכותי של אבי היקר, חיברתי אותם לאתר (עיין ערך בייביסיטר..) והתפנתי לי לענייני רכילות משפחתיים. 

מזוית העיין קלטתי את פרצופו של אבי מולידי הופך לבן תוך כדי שהוא מתקדם בזהירות לשולחן שבו ישבתי אני. בשקט וביראה הוא ציין בפני כי הם צופים בפרק על התינוקות וכי הוא שמע במפורש את המילים "יחסי מין".

עכשיו אני צריכה להסביר שאבא שלי, הוא איש צעיר יחסית והוא אבא לילדים, ככה שסביר שגם הוא קיים בחייו פעם או פעמיים יחסי מין. אבל בכל מה שקשור לילדים התמימים שלו, יחסי מין, שלא לומר סקס, זה דבר שלא מדברים עליו, לא עושים אותו ובטח שלו מעבירים עליו סרטי הדרכה לילדים בני פחות מ-72. זה עלול לטמא את נפשם וגרוע מזה, הם עלולים להבין מזה שסקס זה דבר חיובי.

כי בבית שאני גדלתי בו, האבא היקר שלי, בשניה שהחלו לבצבץ ניצני חזה, החליט שהוא חייב להחליף את המקצוע שלו ולהפוך להיות משמרת הצניעות התורנית. ואני, שמגיל שש עשרה אחזתי בחבר רציני, ובכמה סתמיים לפניו, הייתי נתונה למעקב מדוקדק והייתי חייבת בדיווח מקיף על כל שניה בחיי, מה שלא השאיר בידי שום אופציה מלבד לשקר. לשקר ולשקר ולשקר.

עד גיל 23, כשכבר הבחור אחז בוותק של כמעט שמונה שנים רצופות, אסור היה לי לסגור את הדלת בחדר כשהוא בא לבקר, ואני לא מדברת על מנעול, כי במשפחה לא צריך מנעולים. אני מדברת על סגירה כזו שתאפשר לי ללבוש מהר את החולצה או לסגור את הרוכסן של המכנסיים, כי מעבר לזה זה בכל מקרה היה סיכון מחושב של רצח על רקע כבוד המשפחה.

הבחור שלי, שגר רחוק, והיה בצבא, והיה רוצה לבוא לבקר את חברתו הצעירה, המקסימה וחסרת המעצורים, היה צריך לבלות את הלילה בביתי תחת עינו הפקוחה של אבי היקר. כי בלילות כאלה, משמרת הצניעות היתה נכנסת לכוננות מיוחדת ונשארת כל הלילה על מדים מלאים ועסוקה בפטרולים בין המיטה שלי לבין המיטה הכי רחוקה ממנה בקו אווירי. פעם בשעה אבא שלי יצא לבדיקת מיטות ופעם בשעתיים הוא שלח שיעול אזהרה לחלל הבית.

היו לילות שהצלחתי להרדים אותו בשמירה והייתי מתגנבת בשקט להרפתקאה לילית. היו לילות שאחרי שעות יאוש והמתנה הייתי נרדמת טרוטת עיניים ומיובשת והוא היה מכתיר את הלילה כהצלחה מסחררת.

וזה לא שבגיל 24 האבא היקר שלי הפך לנאור ומתקדם, פשוט עברנו לגור ביחד, וכבר לא הזדקקנו לשרותי המלונאות של בית הורי.

אמא שלי, הכביכול מודרנית שבינהם, הרשתה לעצמה לנסות נסיונות לא מחייבים וחסרי אמונה לשכנע אותו. לא חלילה לסגירת דלתות ולינה משותפת אלא סתם לשעת חזרה מאוחרת יותר או להסיר את צווארון הגולף באמצע אוגוסט.

היום, כשכל ילדיו הם פוחזים חסרי אמונה, והוא עמוק עמוק בתוך ליבו, יודע שלא נותרו בתולים תחת קורתו הדלה, מותר לספר בדיחה גסה ולצחוק קצת ואפילו להגיד את המילה המפורשת סקס. אבל גם היום אם מישהו יעז להטות את השורש ז.י.ו.ן זה, סביר להניח, יסתיים בטוש אדום ואיקסים זועמים על מסמך מצהיב עם הכותרת "ירושה".

עכשיו כשכל המשא הזה על גבי, הייתי צריכה לגמגם לאבי היקר שאני דווקא שמחה שהם צופים בזה ושהם מרגישים שזה בסדר לצפות בזה בלפטופ של סבא במרכז המטבח. אם הוא היה מסכים להמשיך את השיחה יש מצב שהייתי שוחטת איזו פרה קדושה ומספרת לו שאת הילדים שלי לא הביאה חסידה ושאם הם ישנו אצלו היום בלילה יש מצב שאני א.ז.ד.י.י.ן...

למה הוא קיבל את השלט?

למה חתכת לו את השניצל ליותר חתיכות?

למה הוא ראשון בקטשופ?

למה אני מתקלח ראשון?

למה הוא מתקלח ראשון?

הם קרובים בגיל ושניהם בנים ורבים על אותם משאבים. אין פה חמש דקות של שקט, יש פה או מלחמה או שלום רועש. הם כועסים עלי כי התייחסתי לאחד ליותר משניה, כועסים על השני כי הוא מאושר לשניה, ומתעצבנים. בעיקר הם מתעצבנים. אני בטוחה שאין בעולם מי שמתעצבן טוב יותר מהם, עם כל הצעקות, והמכות, הטון המתבכיין...

החלק הכי מקסים בכל הסיפור הזה הוא שמממש לא צריך לעבוד קשה בכדי להדליק בינהם אש. אחד לקח את המשחק שלפני שניה השני זרק מחוסר עניין לציבור. השני ישב במקום שהראשון החליט פתאום שהוא רוצה, אחד השתפשף בשני בטעות אז השני החזיר בכוונה.

אם הייתי יכולה להקליט את הטון המעצבן שבו הם אומרים "דא-אי" או "מא-גיע לך" ולשים אותו פה ברקע, זה היה פוסט שהיו פותחים עבורו לשונית מיוחדת בישראבלוג "ממליצים שלא"...

כשהייתי קטנה ורבתי עם אחד האחים שלי, אבא שלי היה שולח את שני בעלי המריבה לחדר והיינו יוצאים רק כשהבטחנו שחזרנו לדבר. אז בהתחלה עלו מהחדר קולות מלחמה, צרחות, מכות ובכי, אחר כך שקט מופתי וארוך שהביא ציוצי יאוש והסכם שלום. גם אם למראית עין.. כי בסוף הוא הפך אמיתי. אז שנאתי את הפיתרון הזה, כי הוא הכריח אותי לאהוב או לעשות כאילו אני אוהבת את מי שבאותו רגע שנאתי שנאה יוקדת. היום אני חושבת שזה היה פתרון גאוני, אבל אם אני איישם אותו אצלי בבית זה יגמר ברצח. אנחנו היינו (בעיקר) בנות, זה לא שלא הרבצנו, הרבצנו, בכל הכח.. אבל זה לא היה מגיע ללדפוק אחד לשני את הראש בריצפה או לשלוח בעיטה מדוייקת לביצים. והם רק בני ארבע ושש...כשאני רואה אותם הולכים מכות בכזו אמונה, חולפת בי המחשבה שאני חייבת להתחיל לחסוך. יום אחד אני אצטרך לשחרר אותם בערבות.

ויש רגעים שפתאום מציצה בינהם איזו אחווה לא מוסברת, איזה ויתור מקסים ורגעי, ואני צופה בו בחוסר אמונה וסופרת את השניות עד שהוא נגמר, וכשנמצא רק האחד בלי השני, כי הוא בחוג או אצל חבר, אז במקום לעשות את כל מה שהוא רק רוצה הוא עסוק בגעגועים, ובמתי הוא חוזר? ואולי נביא אותו מוקדם?..

אני עושה כל מה שאני יכולה בכדי ליצור שם חיבור. ומסבירה וכועסת ומענישה. אבל אני לא יודעת אם משהו באמת מחלחל שם לראשים הקטנים והרוטנים. אם אחרי שישברו את הידיים אחד לשני, אולי כמו כל הילדים, וכשהם יהיו בחורים בוגרים ומבוגרים, אני אצליח לעשות מהם אחים. 

כשהייתי קטנה, הלכתי לסבתא שלי בכדי לעשות עבודת שורשים. ישבתי עם אמא של אמא שלי, שהיתה אישה שהערצתי ואהבתי בכל אחד מנימי ליבי ונפשי. אישה שגידלה אותי והיתה הבית שלי והמקלט שלי והמקום שאליו הייתי בורחת בכל פעם שרציתי להפסיק לריב עם אמא שלי. בפעם הראשונה ישבתי עם הסבתא שלי ושאלתי אותה על הסיפור שלה. על המקום שלה. ידעתי מעט מאוד, אבל כדרך ילדים גם לא ממש התעניינתי. באתי לאכול, לקבל חיבוק, לראות איתה סדרה דוברת אנגלית שהיא היתה מספרת לי בערבית ואני הייתי מוסיפה לה אנקדוטות מהכתוביות. 

כשישבתי איתה, היא ישבה מולי והעיניים הכחולות הרכות שלה מיד הפכו מבריקות. היא סיפרה בעברית קלוקלת מטובלת בניב הערבי שהביאה איתה מטריפולי איך סבא שלי, שהיה גדול וחזק, ונפטר כשהייתי בת ארבע, היה פעם הבעל של אחותה. איך כשאחותה "מָשְיה" הוא רצה לקחת את הבן שלהם וללכת אז חיתנו אותה איתו, בכדי שלא יברח. היא היתה בת 10. היא סיפרה לי איך כשהיא היתה עדיין ילדה ומטופלת בתינוק סגרו את כל היהודים במקום אחד. ואני זוכרת שהיא דיברה על פצצות. הרבה הרבה פצצות. ועל איך היא דאגה לקטן ושכבה עליו כל פעם שהיא שמעה שריקה, והוא היה צורח. זוכרת אותה מספרת איך ברחה מהגופות ואיך היתה לבד, כי הסבא הגדול והחזק שלי לא היה שם, הוא לקח יהודים בסירה. אני זוכרת אותה מספרת בלי אוויר, בלי נשימה, כאילו חיכתה שמישהו סוף סוף ישמע מה שיש לה להגיד, אני זוכרת אותה בוכה, את הסבתא המדהימה שלי, ואותי מנסה להקשיב מבין הדמעות שלה ושלי. זה כל מה שאני זוכרת מהסיפור. שברי משפטים ודמעות, תמונות שמצטיירות בדמיון של ילדה בת שתים עשרה.

כשחזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי על הסיפור הזה, ושאלתי אותה איך יכול להיות שלא ידענו, היא ענתה לי שסבתא קצת מדמיינת. שתמיד כשסיפרה אותו בבית ספר אמרו לה שהסיפור הזה הוא שטויות ושאמא שלה משוגעת. לא כדאי לך, היא אמרה לי אז, להכניס אותו לעבודה.

ולא הכנסתי. כי מי בגיל שתים עשרה רוצה שיחשבו שהוא משוגע? יותר פשוט לחשוב שסבתא שלי משוגעת.

שנים אחרי שהנחתי לסיפור להשכח לי בנבכי המוח, ושנים אחרי שהיא נפטרה, קיבלתי טלפון מאמא שלי בוכה. הייתי בעבודה, והיא הייתה היסטרית. יצאתי החוצה ושאלתי מה קרה. היא ראתה תוכנית על שואת יהודי לוב, ואמא שלה לא היתה משוגעת. המורים שלה היו.

כבר הייתי הרבה יותר מבוגרת,  וידעתי שהיה משהו כזה וזכרתי במעורפל שברי משפטים ודמעות מכיתה ו'. והתחלתי לקרוא. הבאתי לאמא שלי ספר אחד, ועוד מאמרים, הבאתי לה כתבה מהעיתון ואת הערך מויקפדיה. 

שנים אני מנסה להזכר בסיפור המלא שסיפרה לי, שנים אני מנסה לכפר על המחיקה שלו מהעבודה, שנים אני מנסה לכפר על העוול שאני, יחד עם כל מי שמסביבה, עשינו לה. ועדיין, מעולם לא אמרתי שגם סבתא שלי היתה ניצולת שואה.  אז אולי הגיע הזמן. כי מגיע לה.

כשהייתי קטנה וילדה, אבא שלי עשה כל מה שיכול היה לעשות בכדי  לפרנס. הוא בא ממשפחה של עשרה ילדים, אמא שלי של  שנים עשר, כשהתחתנו ההורים לא נתנו להם שקל  ואף אחד מהמוזמנים לא "כיסה את המנה".

אבא שלי, בחור בן 23, ואבא לילדה, טס לניגריה לכמה חודשים בכדי שתהיה לו אפשרות לקנות דירה. הוא עבר כל שנה מקום עבודה, כשאני ואמא שלי נסחבות אחריו לכל עיר שבה היתה טמונה הבטחה להעלאה. הוא לא חזר הביתה לפני שהלכתי לישון, הוא לא גידל אותי, לא הכין לי לאכול ולא השכיב אותי לישון. כשהוא היה חוזר הביתה, עייף ומלוכלך, הוא היה נשכב על הספה ונרדם לכמה שעות. לפעמים הוא היה עובר למיטה, לפעמים לא היה לו כח. הייתי מעירה אותו באמצע הלילה והוא היה מוריד את המעיל תוך כדי שאני חולצת לו נעליים. הוא היה מחזיר אותי למיטה, מחבק ומבטיח שבבוקר הוא לא יצא לפני שאקום. אבל הוא יצא.  

גם בשישי הוא עבד. הוא היה מגיע כשכבר נשמעה הצפירה הזו שבישרה את כניסת השבת. עם עיניים אדומות וידיים שחורות הוא היה ניגש לכיור ומשפשף את הלכלוך לפני שיתקלח. אני הייתי יושבת ומחכה שיצא מריח ובייתי וסוף סוף יהיה שלי. במוח הילדותי של ילדה יחידה בת ארבע אבא שלי היה כמו החלה. מגיע לזמן קצוב ולאט לאט נעלם. ילדה בת ארבע עם שביזות יום א. 

הוא לא היה נוכח, הוא היה קשוח, הוא לא השאיר אופציה למשא ומתן. המילה שלו היתה סופית וברורה וסגרה תמיד את הויכוח. כשגדלתי קצת, והגעתי לגיל שההורים שלי כבר לא מושלמים, כעסתי עליו. על זה שאני לא יכולה להגיד לו לא, על זה שהוא לא רואה את ההגיון, על זה שהוא פתאום בגיל 16 נזכר שהוא אבא שלי.

וגדלתי עוד קצת, והוא החליט שהוא עשה עבודה טובה, ושיצאתי בסדר. והוא עדיין שמר על הקווים האדומים המאוד מעצבנים שלו, אבל הוא כבר ידע שאני לא אעבור עליהם. גם אם הוא לא שומר עלי מקרוב. והוא הרפה קצת, והלך אחורה והסתכל עלי במבט שומר אבל מאשר. 

והיום, כשאני כבר לא כל כך יפה, ולא בת 16, ומסתכלת אחורה על מה שהוא עשה, אני יודעת, שהוא, יותר מכל אחד אחר בחיי, השפיע עלי ועשה אותי מה שאני היום. 

אבא שלי נשר מבית ספר בכיתה ד, ולא למד יום בחייו באוניברסיטה. הוא גר במעברה כשהיה קטן ומתגעגע לימים שבהם עוד היה לו עם מי לדבר במרוקאית. יש לו כבוד לאבא שלי, וזו מילה שהרבה נאורים נוטים לזלזל בה. נקודת ההתחלה שלו היא עשרה ילדים ומחסור עצום ומשם הוא צמח.

היום הוא יודע אנגלית, דובר ערבית, מגמגם בצרפתית וגרמנית ואשף מחשבים, יש לו מליון מקצועות ואף לא תעודה אחת. יש לו ארבעה ילדים שסיימו תיכון והמשיכו ללמוד, והוא עשה את הדבר הכי גדול שהורה יכול לעשות לדעתי. הוא נתן תחושה, אמיתית וכנה, שלא משנה מתי, אפילו עוד מליון שנה, אם יהיה לי קשה, אם אני אפול, הוא יהיה שם לתפוס אותי, לעשות כל מה שהוא יכול. זה אולי לא הרבה, אבל זה בעצם הכל.

עריכה מאוחרת: המרוקאית שחבויה בי הרימה ראשה. ביקשה שאוסיף טפו טפו טפו. בלי עין הרע:-)