אמובטלת בברלין

הילדה שלי בת ארבע עוד שניה ורבע. היא בגיל הזה ש"בא לה" שמלה ו"לא בא לה" קוקו. בגיל הזה שבו היא "לא רוצה" לאסוף את הלגו ו"לא מתחשק לה" ללכת לישון. הילדה שלי עוד שניה בת ארבע והיא כבר יודעת מה מוציא אותי מדעתי ואיפה בדיוק הגבול של העצבים שהיא לא רוצה לעבור, אז היא משחקת שם... קופצת קפיצות קלות מצד אחד של הגבול לצד השני שלו ובודקת מה קורה כשאמא משתגעת. 

היא בגיל הזה שבו היא עדיין יכולה לשכב על הריצפה ולצרוח שלא בא לה ואני כבר בגיל הזה שאני יכולה להתעלם. אבל לפעמים לא בא לה באמצע הרחוב, או שדווקא כן בא לה באמצע הרחוב, ואז היא גם יודעת שהרחוב מלא בגרמנים. גם היא וגם אני כבר הספקנו ללמוד שגרמנים לא אוהבים לראות ילדים בוכים. כי גרמנים שרואים ילדים בוכים רוצים מיד שיפסיק הרעש. רעש זה רע. לכן גרמנים שרואים ילדים בוכים פיתחו שיטות להפסקת הרעש.

הם נותנים להם שוקולד במקרה הטוב או שהם כועסים עלי במקרה הקצת פחות. בכל מקרה מבחינת הילדה שלי שלי זה WIN WIN. היא יודעת שהיא תצא מורווחת.

כבר שמונה חודשים אנחנו כאן. והייתי מצפה שאחרי שמונה חודשים אני כבר אדע להתמודד עם תגובות של גרמנים (עם ילדה בת ארבע אני בכל זאת מנסה להתמודד..) ושאני אדע לגרום להם להבין שהם צריכים לסתום את הפה כשאני מנסה לחנך את הילדה שלי. אחרי הכל, לטווח הארוך, אני דואגת גם להם... אבל האמת היא, שאחרי שמונה חודשים, הכי טוב שיש לי להגיד לכם זה "אני על זה". 

אני פשוט עובדת באלימינציה: אני כבר יודעת שלחייך בנימוס רק מעודד אותם. אני יודעת שלהגיד להם בעיברית שיעזבו אותי כבר ושהם נודניקים גורר פרצי צחוק מהגדולים ואני גם יודעת שלהגיד לקטנה בחיוך נפלא ובעברית שאם היא לא תפסיק עכשיו לבכות היא לא תראה טלוויזיה חודש גורם להפחתת ווליום הבכי אבל לא עושה רושם על הזקנה הגרמניה הרוטנת.

זה לא שהילדים של הגרמנים לא בוכים. הם כן. פשוט בשלב הרבה יותר מוקדם הם לומדים שזה לא יעיל ומפסיקים עם זה. ממבט מהצד זה נראה לי שהגרמנים סוגרים את הפינה הזו בגיל חצי שנה אבל אל תתפסו אותי במילה. מה גם שיש מצב שהדעה שלי על חינוך גרמני משפיעה פה אז קיימת אפשרות קטנטנה שאני לא ממש אובייקטיבית.

בכל מקרה, מכיון שלקטנה שלי בא לבכות ברחוב (זה עניין של יזמות צעירה, היא שוקלת לשווק את השיטה בגן תמורת אחוזים) ולי בא שהיא תסתום, ומכיוון שלילדה יש חוש יצירתי ואמביציה, וגם חוש משחק מפותח, ומכיוון שאת כל הנ״ל היא ירשה מהצלע הנשית השניה במשפחה, יש פה מלחמה מתמדת ביני לבינה + הצופים. בנתיים, אני גדולה יותר, וגם יש לי טיפה יותר ניסיון, אז אני מנצחת.

אבל אולי זה המקום לבקש סליחה. מהמורה שלה לתנ״ך בכיתה י׳ ומהמדריכה של שכבת ו׳ בצופים, אולי גם מהמפקדת בצבא או מהחבר שיהיה לה באוניברסיטה. זה לא היא אשמה. היא פשוט למדה בגיל ארבע מה שאני למדתי בגיל שלושים. שאם רוצים אפשר. ושכשזה באמת חשוב לא כדאי לוותר. ולהגיד להם שאני מצטערת שקשה, הילדה פשוט הרבה הרבה יותר טובה ממני. ושאם אני למדתי ממנה אז גם גם הם יכולים.

בערך כמה שעות לפני שאתם לבשתם לבן ואכלתם גבינות יצאנו אני טפיי ומקני מהבית. הבחור לבש חליפה מעונבת, אני עליתי על עקביי השכוחים, השתחלתי לתוך שמלה ושלושת ילדי לבשו בגדים שצריך לגהץ. מכיוון שאנחנו מחוסרי רכב ירדנו ארבע קומות במדרגות וצעדנו בבטחה אל תחנת האוטובוס. הבגדים המגוהצים של הילדים שלי לא עשו עליהם רושם והם מיד ניגשו לבדוק מה יש מתחת לספסל התחנה. השמלה שלי לא עשתה עלי רושם אז צעקתי עליהם. ככה באמצע הרחוב.

מיד אחרי שהגיע האוטובוס הם רצו לספסל האחורי והתחילו מכות. הבחור עם החליפה טען שאולי אם נתעלם לא יחשבו שהם שלנו אבל היינו היחידים עם בגדים מגוהצים בכל האוטובוס. (כשהעברנו אותם לשבת לידינו שום זכר לגיהוץ כבר לא היה שם. יכולנו להתעלם...)

בתחנה המרכזית, עת חיכינו עם כל המון גרמניה לאוטובוס השני שלא הגיע, כבר היינו למודי מלחמות ונתנו להם לצלם. אם סוף סוף יצאנו מהבית כמו בני אדם, שלפחות יהיה לזה תיעוד. אז יש לי עשר תמונות של הרגל. שלוש תמונות של חצי משקפ שמש ותמונה אחת שלי ושל הבחור פוזלים ובלי ידיים. כשהאוטובוס הואיל בטובו להגיע נדחפנו פנימה וניסינו לזרז אותו בכח המחשבה. לאחר לטקס הגרמני הראשון שלך לא נראה טוב. בטח לא אם אתה מגיע עם שלושה ילדים לא מגוהצים...

האוטובוס עצר ואנחנו ירדנו מול הארמון. היה ארמון לבן ומרשים. היה דשא ירוק וגדול. דגלים באדוםשחורצהוב שעומדים במקום כי האוויר לא זז ומגוון תצוגות תכלית של יכולות הגנן המלכותי. הבחור ואני הבטנו אחד אל השני במבט מלא חשיבות והתחלנו לצעוד אל השביל המוביל לארמון. העובדה שהעקבים שלי נתקעו כל שניה בין אבני המדרכה ונראיתי כמו קריקטורה לא הפריעה לי, גם לא שני הגדולים שהיו עסוקים בלמשוך אחד לשני את השרוול (המגוהץ עליו השלום) אפילו לא הקטנה שצרחה שהיא לא רוצה את הסיכה של הפרפר שהיא רצתה לפני עשר דקות. קיבלתי תג שם. היה כתוב עליו את השם שלי, באנגלית. ואת שם ארצי מולדתי. היש יותר חשוב מזה? הילדים שלי קיבלו גם הם תג וכמובן הבחור שבזכותו הגענו עד הלום. והמשכנו לצעוד. 

כשהגענו אל רחבת הארמון היה פרוס לפנינו אוהל לבן וגדול מלא בכוסות שמפניה ומיצים טבעיים, מגוון אנשים מעונבים ועוד כמה בתלבושות מסורתיות. מלצרים מעונבים הסתובבו ביננו ושאלו מה נרצה והילדים שלי גילו שיש עוד ילדים מגוהצים בעולם וגררו אותם תוך שניות למשחקים שבסופם לא רק הילדים שלי היו לא מגוהצים. if you cant beat them תעשה שהם יהיו כמוך. גרסת הילדים הישראלים שלי...

חצי שעה מאוחר, התאספו כולם אל מול החוט שתחם את הארמון וחיכו בסבלנות. 

כשיצא מהארמון כבוד הנשיא והגווארדיה המכובדת הילדים שלי הבינו שהוא בן אדם רגיל. אין לו קרניים ולא חרב ג'דאי. הוא גם לא דיבר על לגו סטאר וורז אז תוך שניות הם איבדו עניין ומשכו אחריהם את החבורה הלא מגוהצת שהקימו. אני ניסיתי להקשיב לנאום הגרמני המופלא שהוא נאם (נסו אתם להצליח לעשות סלפי כשרואים גם אותו וגם את הארמון ברקע!  לאף שלי יש עשרה סלפים ולקרקפת עוד חמשעשרה. לנשיא והארמון שלום) והבחור יצא לחפש חברים. 

משתם הטקס והנשיא אישר לכולם לעמוד יפה בתור להצטלם איתו ביקש ממני הבחור בנימוס לאסוף את הילדים ולהגיע (תעיפי אותם לפה! ומהר!  בוואטסאפ...) אספתי את הלא מגוהצים שלי, שעכשיו היו מלאים בכתמים של דשא ומיץ (תפוזים על הקטנה, תפוחים על שני הגדולים) וניסינו להתקדם לעבר ירום הודו. אבל התור כבר לא היה תור אלא אוסף של מעונבים נדחפים בנחישות בלי רגישות ואחרי עשר דקות אפילו הבחור האמביציוזי שלי הרים ידיים.

החבורה הקטנה שלי, שעכשיו גם היתה מעברו השני של החוט, וגם קיבלה חינוך ישראלי אמיתי, צעדה בבטחה לעבר הארמון. הדלת היתה פתוחה והגדול בטח תהה אם יתנו לו לדגום שם את השירותים. אני, שראיתי את הילדים פורצי הדרך שלי מתקרבים לארמון, ביקשתי חזור ובקש לחזור. והם ממושמעים. אז הם התחילו לחזור. בקפיצה במדרגות. וכשהם גילו שהמדרגות האלה יכולות להעביר להם עכשיו לפחות עשר דקות של קפיצה הם חזרו חזור וקפץ על מדרגות הארמון.

כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו היה "וואי וואי, האינסטגראם שלי ישמח כל כך עוד מעט..." אז צילמתי. וצילמתי עוד קצת. ועוד קצת. בשלב מסוים מישהו מבפנים סגר את הדלת וכמה מבוגרים ראו שהילדים שלי לא מקבלים מכות חשמל מהשומרים אז התמונות שלי היו כבר הרבה פחות שוות.

כשהם התייאשו מלקפוץ (סתם, נו... איך אפשר להתייאש מלקפוץ אם אתה בגילאים שבין ארבע לתשע? ועוד ממדרגות! אפשר לקפוץ ממדרגה אחת! ואז משתיים! ואז משלוש! ואפשר לעשות לאמא התקף לב ולקפוץ מחמש עשרה! ואפשר לשכנע את הקטנה שזה מה זה פשוט!) התקדמנו לכיוון הדשא והקטנה ראתה במה. אז היא עלתה עליה. שני הגדולים רצו להביא אותה ושני מבוגרים בחליפה הסתובבו לראות מי החוצפן. אחד מהם היה המאבטח והשני היה מר יהויכים גאוק. הבונדספרזידנט. הוא חייך אל הילדה שלי חיוך רחב, והיא חייכה אליו בחזרה. הוא קרא לה. והיא קיבלה חינוך מצויין על זקנים מבוגרים שקוראים לך אז היא באה.

תוך שניה היה שם חיבוק. אחרי שתיים הגדולים הצטרפו.

כל מה שאני חשבתי עליו היה  "וואי וואי, האינסטגראם שלי ישמח כל כך עוד מעט..." אז צילמתי. 

אחרי שתי תמונות בדיוק המאבטח כבר עשה הפרדת כוחות בין הבת שלי לבין בעלה לעתיד (יש לו ארמון!!!) ואנחנו הרגשנו שמיצינו. אפשר ללכת לאכול.

חשבתי שאחרי ביקור בארץ, קצר ככל שיהיה, אני אחזור ואכתוב שלושה פוסטים במקביל. חשבתי שכשאני אחזור זה יהיה כל כך פשוט לכתוב את זה שאני רק אשב ואשפוך את הכל על המסך ואשלח. אבל זה לא. זה לא פשוט, ולא נכתב מעצמו ואני כבר שעה יושבת מול מסך ריק ומחפשת מילים.

כי חזרתי, וישבתי על השולחן בשבת וצחקתי עם אחים שלי, כי הקטנה, שהיתה איתי, חזרה לבן דוד שלה וזה היה כאילו הם לא נפרדו מעולם. כי אכלתי את האוכל של אמא שלי וישבתי על הספה כשאבא שלי מגביר את הטלוויזיה ונרדם. כי חיבקתי את האחיינית שלי, זו שבגללה בכלל הזמנתי את הכרטיס והיא היתה נפלאה ומריחה ותינוקית כמו שרק אחיינית חדשה יכולה להיות. ועדיין הכל היה לי מוזר. כאילו הגעתי למקום שבו הזמן מתקדם בצורה אחרת.

כי שם הכל ממשיך מהנקודה שבה עצרתי באוקטובר. יש ארוחות שבת משפחתיות, יש חדשות ועיתונים, יש דודים ודודות ויש נוף אחר וצורת התנהלות אחרת, שלא משנה כמה היא מוכרת ואהובה היא כבר לא שלי. והכל נראה מוכר ומוזר בבת אחת. ולוקח לך זמן עד שאתה מתמכר לישן ומרגיש בו נינוח. ובשניה שזה מתחיל להראות לך כאילו הדברים מסתדרים במקום אתה כבר חוזר לחיים שלך. אלה שהם חדשים יותר אבל נראה לך שאולי התבגרת איתם. שאולי משהו השתנה בהם ובך. ולמדתם לחבב אחד את השני.  

ואולי כשהייתי שם עוד לא ממש הבנתי, כי אולי הייתי צריכה ממש לחזור, בכדי להבין, שהחיים שלי היום מחולקים. שכשאני פה, אני תמיד ארצה להיות שם. וכשאני שם אני ארצה להיות פה. ואולי הייתי צריכה לקפוץ לבקר בכדי לדעת שגם כשהמטוס נוחת בברלין אני ארגיש שחזרתי הביתה. 

אם אני אעשה משאל בין כל חברי ומכרי אני בטח אמצא של-49% מהם יש HOT, ל-49% האחרים יש YES ועוד שני אחוז מתמודדים עם העדר הכבלים בחייהם. מה שבטוח יצא במשאל המאוד מייצג שלי זה ש100% מהם לא מרוצים מהמצב. או שאין תכנים איכותיים או שהמחיר בשמיים או שהשירות זוועה או שאי אפשר להתנק או ש... או ש...

וגם אני פעם הייתי בהוט. בטריפל... והייתי לא מרוצה, והמחיר היה גבוה, והיו ניתוקים באינטרנט, ואז כל הבית היה מנותק, ואחר כך אני ניסיתי להתנתק ועשו לי את המוות. כמו לכולם.

אבל אז הגעתי לברלין.  

וזה בערך כמו להגיד שעליתי למנהרת הזמן, דאג וטוני אמנם לא נפלו ליידי בכניסה למרכז שירות הלקוחות אבל אני בוודאות חזרתי 20 שנה אחורה.

הבחירה בין הוט ליס הגרמניים היתה מאוד פשוטה. להוט שלהם היתה נציגה דוברת אנגלית. ליס, לעידן לפלוס ולצלחת לווין לא. נגמר הויכוח. היא הדפיסה מליוני דפים בגרמנית, אמרה לנו מה הסכום החודשי שאותו נצטרך לשלם הסבירה עד כמה שיכלה מה השירות כולל וחזרה 76975 פעם על העובדה שאנחנו חתומים לשנתיים. יש התחייבות. אין אפשרות להתנתק. אין אופציה לעבור חברה. ושגם אם יפול טיל על הבית השכור שלנו ויהרוס את תשתית האינטרנט אחרי שחייזרים יבואו ויחמסו את הראוטר הראשי של החברה אנחנו עדיין נמשיך לשלם. ככה זה בכל חברה. ידענו את זה. אז חתמנו. מיד אחרי שהיא ווידאה שבלי חַרַטות בלי בַטלים סטופ AAAAAדום, היא אמרה לנו שיבואו עוד שמונה שבועות לחבר. זאת אומרת ש מ ו נ ה שבועות, כן? כאילו 56 ימים, כן? זאת אומרת חודשיים, כן? אבל ביררנו. וזה ככה בכל מקום. אז שתקנו.

משחלף הזמן וחשבון הסלולאר שלנו נסק לגבהים בלתי אפשריים הגיע איזה בחור לחבר את הבית שלנו לקו האינטרנט.

אירופה מכירים? אז יש שם גרמניה, כן? הבירה שלה, ברלין, שמעתם? אז אנחנו גרים במרכז. בתוך הבפנוכו של האמא של המרכז. לטיסה מאפריקה לוקח כמה שעות בכדי להגיע אלי הביתה, אבל לאינטרנט טיפ'לה יותר.. כי הלך הבחור ואינטרנט אין.  הלכנו שוב אל התחנה של השירות של הלקוחות. למה? כובע! בחיי. יש טלפון. אפשר להתקשר. ולהמתין בין 40 דקות ליומיים וחצי. אבל אז הם מנתקים. זה הרגע שבו חשבתי שמצאתי את יעודי בברלין. אני רוצה להיות נציגת שירות לקוחות של יס גרמני. יש לי את כל הדרישות: 0 סבלנות, יכולת טכנית מתקדמת שכוללת ניתוק שיחה אחת תוך כדי מענה וניתוק מידי לשיחה הבאה ויותר מהכל: אין צורך בגרמנית. גם לא באנגלית או עברית. שפת הסימנים יכולה אולי לעזור, אבל לא חובה.

טו מייק א לונג סטורי שורט שלושה ימים מאוחר יותר האינטרנט הבייתי שלנו התחיל לפעול. הטלויזיה שידרה תוכן (איכותי) בגרמנית והיה לנו קו טלפון ביתי. זה היה כאילו אלוהים בעצמו ירד ונישק את דלת הבית שלנו. 

כל הסיפור שסיפרתי עד כה היה רק סיפור אחד וקצר, כי השני והארוך התנהל במקום אחר לגמרי... בחשבון הבנק שלנו. שילמנו במשך חודשיים את החשבון (בלי להיות מחוברים בפועל, כן?) וקיבלנו בנפרד חשבון על ראוטר וממיר. שילמנו אותו אלא שאז הגיע אחד זהה בדיוק אלינו הביתה. שוב הלכנו את התחנה של השירות (כי עדיין לא התחלתי ממש לעבוד בשירות לקוחות הטלפוני. בשניה שאני אתפוס אותם אני אבקש פקס לשליחת קורות חיים) ושם הסבירו לנו שהיתה טעות. צריך לשלם שוב. ונקבל זיכוי, לא לדאוג. לא דאגנו. ברור. שילמנו. שוב. יום אחד גם נזוכה על זה. בחיי. באלוהים. שפה אני אמות אם לא.

אחר כך גילינו שחוץ מהסכום הלא קטן בכלל שאנחנו משלמים כל חודש גובים מאיתנו גם שמונה יורו בשבוע. על מה אתם שואלים? ניגשנו לברר. זה לקח לנו שבועיים לגלות מה הסידור עבודה של הנציגה עם האנגלית. כשתפסנו אותה היא שאלה למה באנו רק עכשיו, ובמקום לשבור לה את הראש ולהתאבד הסברנו לה יפה שהיא היחידה שמוכנה לדבר איתנו. היא בדקה מה שבדקה במחשב והסבירה לנו שצריך להתקשר לשירות לקוחות. זה שיושב בהולנד. כי זה חיוב של חברה הולנדית. היא לא יודעת על מה. והיא לא יכולה לבטל. תתקשרו להולנד. 

התקשרנו להולנד. לקו של החברה ההולנדית. זה שמנותק. זה שיש בו הודעה בהולנדית שגם השכנה הגרמניה שלנו, שבעלה הולנדי, לא הצליחה להבין (זה לא אני דפקתי לה על הדלת. זה הבחור. הוא הרבה יותר אמיץ ממני בכל מה שקשור לדפיקה על דלתות של גרמנים...)  

הנציגה עם האנגלית (לקחנו את הסידור עבודה שלה לכל השבוע+שבועה שהיא לא מחליפה משמרת) ניסתה גם (מהטלפון שלי... זו שיחה לחו"ל) ואז מנהלת החנות הגיעה, ואמרה שזה בכלל לא קשור אליה ושנפנה לשירות לקוחות. ואז הזו עם האנגלית ריחמה עלי (אולי בגלל שאישה בת שלושים ושש ששוכבת על הריצפה ברחוב תולשת שיערות וצורחת אבל מה עשיתי רע בחיי?! זה לא מראה מלבב ) והתקשרה לשירות לקוחות והשיגה לי מייל של החברה ההולנדית. זה לקח רק חודש. שבו כמובן שילמתי שמונה יורו בשבוע חוץ מהחיוב החודשי... אבל החיוב בוטל. זאת אומרת, אין לי מושג על מה שילמתי כמעט חודשיים... יכול להיות שאני בעליו החוקיים של פיל אסייתי לבקן או שהיתה תחת חסותי נערת לווי צ'כית, אבל כרגע אני משלמת רק את החיוב החודשי. ועוד חמישה יורו. בחודש. אולי על ימי החופשה של הצ'כית... עוד לא מצאתי בי את הכוחות הנפשיים לברר.

מכיוון שאני לא הישראלית היחידה בברלין אני יודעת שזו לא רק אני. שחברות האינטרנט/סלולאר/טלוויזיה פה הן כאלה. ששירות לקוחות פה זה סוג של עינוי סיזיפי מתמשך שמטרתו לשלוח אותך לשנה במנזר בודהיסטי (כשהחשבון בנק פעיל..) וגם אז לא בטוח שתצליח להרגע. בכל מקרה אני חושבת שהרווחתי ביושר את הזכות להגיד בקול:

 כ#$ א#&$ק!!!  תמותו!!! 

בשני ימי השואה האחרונים, שבהם היה לי בלוג מתפקד, פירסמתי את הקטע הזה. חשבתי שאני אמשיך לעשות את זה וככה אולי אצליח קצת להקטין את הבורות שקשורה לשואה של מי שלא היה באירופה. אבל זה היה לפני שידעתי שיגיע יום השואה ואני אגור בברלין.

בטלויזיה הגרמנית לא מתחילים להאט את קצב התכניות ולא ישדרו עוד מעט טקס שבו ניצולי שואה מדליקים משואות יחד עם הנכדים שלהם. מחר בבוקר אני לא אצא החוצה לרחוב ואראה את הרחוב משתתק ואת המכוניות עוצרות לשתי דקות שמצמררות לכל בעל חי את הדם. הגרמנים ילכו לעבודה כבכל בוקר והתחבורה הציבורית, בדיוק בשעה אחת עשרה, תמשיך להיות מדוייקת כבכל יום. רק שמחר זה אולי יראה לי קצת יותר מכעיס ממופלא.

עוד לא החלטתי איך אני אציין את מחר. אולי אני אצעד על המדרכות הברלינאיות המרוצפות בלוחיות זיכרון מוזהבות, אולי אני אסע לשונברג ואקרא את השלטים שמורים ליהודים לעבור לצד השני של המדרכה ולענוד טלאי צהוב. אולי אני סוף סוף אבקר במוזיאון היהודי ואולי אני אשב מול המחשב ואקרא עדויות. אבל אני אהיה פה. במדינה הזו שבגללה תשמע מחר צפירה ובגללה היום ביד ושם יתאספו כמה אלפי אנשים שבכל יום רגיל אין להם מה לאכול אבל פעם בשנה כולם מזדעזעים מזה.

אני אחשוב על הסבתא של הבחור שלי, שהיא והמספר שלה יושבים מול הסקייפ פעם בשבוע ומדברים עם הנינים שלה, שיושבים בעיר הזו, של מי שרצח לה את כל המשפחה. ואני אחשוב אם אנחנו לא עושים לה עוול.

אני אשב במדינה הזו, שהגעתי אליה כי היא נוחה, ומאפשרת, ואחשוב לעצמי שאולי השיקולים שהכריעו בסוף את הכף קיבלו משקל גדול מידי. ואני אחשוב לעצמי אם אפשר בכלל לכפר על שנאה. על רצח. על משרפות.

אני אשב במדינה הזו כשאני יודעת, שזה יכול לקרות שוב. זה יכול לקרות כאן, כי הגרמנים הם כאלה, מבצעי הוראות כאלה. מחונכים כאלה. שומרי חוק כאלה. אבל זה יכול לקרות גם במקום אחר. כי גם בארץ שלנו, שאמורה לדעת מה זה שואה, יש מקומות שהגזענות צומחת בה במהירות שמבהילה אותי. ובכל זאת אני, בפעם הראשונה, אדע, שלי, יש לאן לברוח. שלא משנה מה, לילדים שלי יש בית. 

אין פה פוסט סוחט דמעות. בין השורות לא מסתתרת תובנה. יש פה רק זהות יהודית שמרימה ראש ונחמה גדולה בזה שלי, יש מדינה.

אני יודעת שאני לא גרה פה עשר שנים ושחצי שנה זה לא מספיק זמן בכדי להתחיל לחלוק פה תובנות על גרמנים, אבל זה מעולם לא הפריע לי. הספקתי אמנם לגבש לי איזו דעה שתיים או עשר על גרמנים אבל על ענייני אופי ומוזרות מי אני שאלין... יש רק דבר אחד... שאני חייבת, אני פשוט חייבת...

לפני כמה חודשים חזר הבחור הביתה מהמעבדה ובידו הזמנה לבילוי של אחרי העבודה. הוא כבר חזר כמה פעמים עם כאלה הזמנות- פעם למשחק כדורסל בימי שישי בערב, פעם לשתיה משותפת בפאב השכונתי בשבת בצהרים והפעם לבילוי משותף ב"Liquid room"  אחרי העבודה.

כבר שמענו קודם שמועות על הליקוויד רום הזה ועל הלבוש הרישמי במקום (אדם וחווה סטייל) כמו גם על חיבת הנודיזם באיזור מגורינו החדש אבל זה לא נגע אלינו אז בעיקר גיחכנו מהצד. כמה ימים אחרי כן יצאנו לבילוי משפחתי בבריכה העירונית וגיליתי שהנשים המתקלחות במלתחות לא מרגישות שום אי נוחות כשהן מתנגבות ומתלבשות מול דלת הזכוכית הפונה לבריכה.

אבל אז הגיע סוף השבוע האחרון.

במסגרת מאמצינו להכיר את הסביבה בה אנחנו גרים נסענו לסופשבוע בעיירה קטנה במרחק שעה וחצי מכאן. מצאנו מלון ספורט, זול בצורה מחשידה, עם שלל בריכות, סאונה רטובה ויבשה, באולינג וחדר כושר. ארזנו זוג חברים וחמישים ושמונה מזוודות ויצאנו.

בפעם הראשונה ששני הגברים נעלמו חשבנו שהם נענו לנטייה הטבעית שלהם ויצאו לחופש... אבל החיוך שהם חזרו איתו הבהיר שמדובר בעירום. הרבה הרבה עירום. הם ביקרו בסאונה. החיוך היה מאוכזב קמעה כי המקום שהגענו אליו היה גרסה קצת פחות יוקרתית לאחוזת ראשונים ו90% מהאוכלוסייה בו היתה בגיל שבין הפנסיה לבין ההזדכות על הציוד... אז מידי שעה או שעתיים הם יצאו לדגום ולהעביר אחד לשני רשמים.

כשיצאנו מהבריכה לכיוון החדר גם הצלחנו לראות שהמלתחות של הגברים והנשים מופרדות ב-מלתחות... אולם אחד גדול מלא לוקרים, מצד ימין מקלחות הנשים מצד שני אלו של הגברים ובאמצע שטח הלבשה משותף. אם תרצו מעט פרטיות בכדי להתלבש, לכו לפינה של הלוקרים, אם לא בא לכם לעשות את חמשת הצעדים הארוכים להחריד האלה, אפשר גם באמצע. מול כולם.

למחרת, כשהסקרנות הטבעית שלנו (הצד הנשי של החבורה היה מעט מעודן יותר...) גברה, מצאנו שניה שבה הגברים הבליחו בבריכה ויצאנו לעבר הסאונה. עברנו דרך דלת קטנה ויצאנו החוצה. גבר ואישה השתזפו בעירום תחת השמש הלא קיימת של גרמניה, משפחה אחת של אמא אבא ושני ילדים טבלו בעירום בבריכה החיצונית ובסאונה ישבו ארבעה ערלים מתבגרים שגם המשקל שלהם וגם הגיל היו תלת ספרתיים.. הסתכלנו אחת על השניה והרעיון לחלוק מושב חרסינה חלקלק ומזיע עם מגוון אנשים שלא ברור לגמרי אם הם מצליחים לשלוט בסוגרים שלהם כבר לא נראה כזה אטרקטיבי.

יצאנו אט, היא ואני ובגדי הים שלגופינו וחיפשנו מקום קצת יותר אינטימי- דרך התלאות כללה שבעה ישבנים בגיל כולל של 765,עירום פרונטלי של שלושה בולבולים בגיל זהה, ושתי נשים שיכלתי לבחון במדוייק את פגעי ההנקה על החזה שלהן וכמובן את כישורי הסרת השיער של הקוסמטיקאית שלהן (לא משהו...).

כשהגענו למנוחה והנחלה (חדר סאונה נטוש עם דלת זכוכית) קיבלנו מגוון מבטים זועפים, כנראה מכייוון שהגענו לרומא. ונשארנו ישראליות.

עכשיו, כשאני מתמודדת עם נפשי המצולקת לעד אני תוהה לעצמי מה יקרה כשיגיע הקיץ. כשכולם ישתזפו בערום מול הרייכסאג ואני אעבור לבושה עם שלושת ילדי ואצטרך להסביר שעירום הוא תלוי תרבות. זו התרבות שלהם. שלנו היא קצת אחרת... והאם זה בסדר, לצורך ההוכחה, לשלוח אותם לחפש נימולים... ? 

אני חיה פה כבר כמעט חצי שנה. לפעמים אפילו לי עדיין הסיפור הזה לא ברור.. כי זו חצי שנה שבה אני לא יכולה להרים את השפורפרת בקלות ולשאול את מי שלא לידי סתם מה נשמע. וזו חצי שנה שבה אני משתדלת לא לחשוב בה על הגעגוע, סתם כי הוא כואב מידי וארוך מידי ובעיקר חסר תוחלת. זו חצי שנה שבה הילדים האהובים שלי מוכיחים לי כמה מליון מילים לא באמת יכולות לתאר וכמה מספיק לפעמים רק להגיד תודה. זו חצי שנה שבה מה שיש לי, באמת, זו המשפחה שלי, וזו חצי שנה שבה אני מגלה שאני לא באמת צריכה יותר מזה.

זו חצי שנה שבה אני עסוקה בלהסתגל ובלנסות ובלגלות ובלכעוס או להתאכזב ובלהמשיך.

בעיקר אני עסוקה בלהמשיך.

וברגעים שאני מרשה לגעגוע לחלחל ולפרוץ אני נזכרת שיש לי בארץ אחות מתעגלת. שבטח יושבת על הספה וכועסת על העולם כי זה מה שהיא עשתה בשלב הזה בהריון הקודם.. ושאני היחידה שזה הצחיק אותה אז. וכשאני מרשה לגעגוע לגלגל לי דמעות מלוחות על הלחיים אני יודעת שאני רוצה לשבת לידה, על הספה הזו. ולראות אותה כועסת. ולצחוק עליה עד שהיא תצחק. או תבכה. או תזרוק עלי נעל. כי זה מה שעשיתי בהריון הקודם.

ואני נזכרת שהריון זה בעצם חיים שלמים בתשעה חודשים. והיא עוברת אותם בלעדי. ואני יודעת שאני לא אהיה ליד המיטה שלה כשהיא תתגלגל החוצה מחדר לידה ואני לא אחבק את האחיינית המריחה שלי כמה שעות אחרי שהיא תגיח החוצה. וזה כואב לי, אבל הרבה יותר מציק לי שאני לא יכולה לשבת לידה על הספה. כשהיא כועסת על העולם או מוצפת בהורמונים של לידה והנקה. כי הגעגוע שלי, זה שאני לא מרשה לו להפריע לי ביום יום, ואני מועכת אותו חזק לתוך אחד מחדרי הלב האחוריים, הוא געגוע ליום יום. לנוכחות. לפשטות שבלהיות ליד מי שאתה באמת רוצה להיות לידו. ללקחת את הרכב ולהגיע אליה עם שלושה ילדים צווחים ולשבת לה על הנשמה. או הפוך. ולהתעצבן שהיא מאחרת לארוחה של שבת או שהפלאפון שלה אף פעם לא זמין והיא לא חוזרת לשיחות ולשמוע אותה אוהבת את הילד שלה הכי שאפשר וחונקת אותו באהבה עד שהוא צוחק. או בוכה. או זורק עליה נעל.

ובכלל, זה שאני עסוקה בלהמשיך ובלדחוף עמוק את הגעגוע,למקום שבו הוא לא יפריע, לא אומר שהוא לא יוצא מידי פעם לחלץ איברים.

ת'שמעו, אני אולי דוהרת על הגל של הפוסט הקודם אבל אני מגלה לכם סודות מדינה. כאלה שכשהקטנה שלי תגדל ותקרא פה היא תתלה אותי על עץ בחצר. אבל היא ממש קטנה... ומתברר שמבחינתה זה נורמלי לגמרי... וזה בטח יעבור.... וכבר סיכמנו שאני אמא נוראית, אז קבלו: הקטנה שלי אוכלת נזלת.

ואני לא מדברת על ליקוק קטן פה ושם של מה שנוזל לה מהאף ומגיע עד לשפה אלא שליחת אצבע לתוך הנחיר, חיטוט יסודי והכנסה ישירות אל הפה.

אני כותבת את השורות האלה ובא לי למות אבל הקטנה בשלה. בפעם הראשונה שראיתי את הזוועה, ושאלתי בחצי צרחה מה לעזאזל היא עושה, היא הסבירה לי בנחת שהיא אוכלת, וחייכה. מאז, הבחור שלי ואני מזדעזעים בקול וצוחקים בשקט. כשרק מתחיל החיטוט אנחנו שולחים אזהרה ראשונה ומיד אחר כך שניה, כשהיא מתעלמת מהשלישית ומכניסה לפה בקול תרועת ניצחון, אנחנו נופלים שדודים על הרצפה.

ולמה אני מספרת את כל סודות משפחתי ומסתכנת בעזיבה מאסיבית של קוראים אתם שואלים? זה הכל בגלל הגרמנים.

אם בארצנו הקטנטונת לחטט באף זה עניין שנהוג לעשות בחדרי חדרים וברמזורים אדומים, כאן אין לאף אחד בעיה לחטט ולדבר במקביל. זה בסדר. ועם כל זה עלינו היום לאובן. ארבעה עפיפונים, שלושה ילדים, שני הורים, ואחד אופניים (ואחד סקוטר ענקי אבל מי סופר) והתישבנו לנו בנחת, אני לצד הבחור ולמולנו שלושת הזעטוטים.

עכשיו אני אעשה הפסקה מתודית ואסביר שמכיוון שאנחנו דוברים עברית והגרמנים דוברים גרמנית, אנחנו מרגישים די בנח לדבר עברית ברכבת. כשהבחור לידי אנחנו גם נוהגים ללהג על מגוון הווירדווז שעולים איתנו לקרון. היום למשל, ישב מולנו המורה הרוחני של ביתנו הקטנה. הוא חיטט במרץ ובלע את התכולה. לא פעם, לא פעמיים אלא שלוש עשרה תחנות אובן שלמות. בהתחלה הפנתי את תשומת ליבו של הבחור בעדינות, הוא הזדעדע וניסה להתעלם. אבל זה כמו סרט אימה- אתה חייב להציץ.. אם לא נטשתם את הבלוג עד עכשיו אני בטח לא אפרט פה את השיחה המיזנטרופית שהחלפנו הבחור ואני על היושב ממול, אבל אני אציין שבשלב מסויים הגדול שלנו הבין מה קורה ופנה לבדוק את הנושא לעומק. 

מפה כבר היה קשה לשמור על השקט ולהבליע את החיוכים אבל כשהקטנה גילתה את אחיה האובד היא הצטרפה בקול תרועה רמה... ועכשיו מה?! לצעוק עליה שאסור? להוריד לה את היד? לתת לה לבלוע ולהרגיש שהחיים דבש? אז היא אכלה ואנחנו בעברית מנומסת ובחיוך אמרנו לה שזה לא כזה טעים ולא כדאי... אבל היא ילדה עם דעה, והיא יודעת מה היא רוצה, אז היא הוציאה את השלל ואמרה "למה לא? זה טעים, רוצה?"  

הם בחופש.

כבר שישה ימים הם בחופש, כי מכל המדינות בעולם בחרנו בזו עם כמות ימי החופשה הגדולה ביותר ועוד הלכנו על בית הספר היהודי, סתם כי החופשות הרגילות זה לא מספיק.

הילדים שלי נכנסו לבית ספר באוקטובר. שבועיים מתוכו הם חופשת סתיו. מאז היתה גם חופשת כריסמס של שבועיים וחצי ויומיים בחנוכה ועכשיו חופשת החורף הגיעה...וכל זה כשהכנסנו אותם לבית ספר אחרי החגים. היפ היפ הרי... או במילים אחרות איזה מזל שלאמא אין חיים, אין עבודה, אין שפה... קשה... קשה...

אז אני קצת משתגעת וקצת נהנית (אתמול הם אפילו אמרו לי שאני אמא נהדרת ושהאוכל שלי הכי טעים בעולם. אני חושבת שאני יכולה למות בשקט יחסי...) ובעיקר אני אמא. במשרה מלאה.

אז היום, אני ואמא חסרת חיים אחרת שהיגרה לפה בערך כשאנחנו היגרנו והפכה להיות הBFF לעת מצוא שלי, לקחנו שישה ילדים בגילאים שבין שנתיים לשמונה וחצי לגן החיות. שני גני חיות יש בברלין, אחד שלוש תחנות U BAHN מהבית, מקסים ונפלא עם כלובים פתוחים ואחד במרחק של שעה וחצי, שלוש רכבות והרבה פחות חיות. אבל אנחנו שתיים אז הלכנו על אתגר.

מכיוון שעל טמטום משלמים ומכיוון שאני לא יכולה להאשים אף אחד בהחלטה שלקחתי כשהייתי צלולה, ערנית ולא תחת שום מכהה חושים משום סוג שהוא החלטתי לערוך רשימה קצרה עבורכם. לכשתגיעו עם שלושת ילדיכם לבקר בברלין. וזה יהיה בחורף. הברלינאי כמובן. ותחליטו לצאת איתם לטייל.

1. יש דבר כזה רחוק מידי. וכמה שזה היה נראה רחוק בדרך הלוך- הדרך חזור ארוכה פי שתיים.

2. שישה ילדים ישראלים ורכבות עמוסות בגרמנים זה מתכון בטוח לסטנד אפ. כשאתם לא ההורים כמובן. וכשכל מה שעובר לכם בראש זה איזה צחוקים, איזה מזל שזה לא קרה לי.

3. KINDERWAGEN זו המצאה של השטן. אני מתכוונת כמובן לעגלה מעץ עם ארבעה גלגלים וידית למשיכה שנראית כמו "איזה מגניב, אפשר לשים פה את התיקים וילדים שהתעייפו" אבל בפועל היא בכלל "אמא אבל אני עייף, וכואבת לי הרגל, ואמא נפלתי ווואאאא וווואאאא אני רוצה לעגלה, וזה לא פייר שרק היא וגם אני רוצה ואז מה אם אני שוקל כמו היפופוטם צעיר". מצד שני אתם מפתחים סיבולת לב ריאה עם התמחות בסחיבת משקלים, וזה חשוב כי צריך היום להגיע גם לסופר.

4. אם היום הוא יום בהיר יחסית עם תחזית שמשית ושש מעלות זה לא אומר שאין שאריות שלג בצידי השבילים. וזה בטח לא אומר שצריך להשאיר את מכנסי השלג בבית. 

5. שלג מלוכלך חום ומסריח, בן שבוע וחצי שמכיל מגוון יציאות של בעלי חיים ממגוון מינים הוא טעים. זה בוודאות של מאה אחוז אחרי מחקר מדעי של שישה ילדים במגוון גילאים. 6/6 - 100% הצלחה. תנסו את זה בבית.

6. ממתקים זה הכרחי בכדי לשמור על שקט. אין כמו בוסט של סוכר בכדי לגרום להם להרגע. הביצה והתרנגולת גירסת הטירוף של 2014.

7. בכדי לשמור עליהם ערים בדרך חזרה צריך ממתקים. אם סיימתם את הכל כבר בגן החיות ואתם עם שישה ילדים ישראלים ברכבת מלאה גרמנים אז כל מה שיש לי לאמר לכם זה איזה צחוקים, איזה מזל שזה לא קרה לי..!

8. תיק מלא סנדוויצ'ים, פירות, ירקות, בקבוקי מים ועוגה זה לא מספיק, אם יש לך תיק בגודל כפול שמכיל שוקולד, סוכריות על מקל, וופלים וטופי זה עדיין גבולי אבל רק אז יש מצב לזה שהם יעמדו מול כלוב קנגרואים ענק ולא יגידו "אבל מה יש לעשות פה??? זה מה זה משעמממםםםם"

9. בשלב מסויים אתם תבינו שלקחת אותם למקום עם מגוון חיות שהם לא ראו בחיים ומרחבים עצומים להשתולל בהם זה לא אטרקציה כמו לזרוק שלג מסריח אחד על השני.

10. כשתבינו את זה תרגישו חופשי להפנים שאין דבר כזה מספיק בגדים להחלפה.

11. מי שישלם על זה זה אתם. אין מה לבקש אישורי מחלה. אתם ממילא לא עובדים.

המשך חופש נפלא שיהיה

אמובטלת. 

כבר כמעט שלושה חודשים שהקטנה הולכת לגן כל בוקר. יש לנו כבר הכירות מעמיקה עם מי שעולה איתנו בכל תחנה ואנחנו יודעים כבר איפה יורד כל אחד. 8 התחנות הראשונות בתחתית הן לא בעיה, מחכים בתחנה יבשה וחמה מתחת לאדמה, לפעמים מסריח, לפעמים צפוף אבל חם ויבש הן מילות המפתח. תחנת האוטובוס שאחריה לעומת זאת, היא עמוד. אחד קטן ובודד, בלי סככה, בלי ספסל ובלי איזו זכוכית קטנה להגן מהרוח. עמוד. והאוטובוס הזה הוא היחיד שמגיע אל הגן.

בהתחלה, כשהיינו סביב ה6-8 מעלות זה היה נחמד... את דקות ההמתנה העברנו ב"ים יבשה" על שביל האופניים או בתחרות ריצה על המדרכה, אבל כשהתחילו לצנוח הטמפרטורות כבר עמדנו (אני עמדתי, היא ישבה לה בנוחות על זוג הידיים השריריות שלי, עם טיפת עזרה מאזור האגן... וקברה את הראש שלה עמוק בתוך הכתף החסונה שלי. כי קררררר לה) בצד, יחד עם כל שאר הממתינים לאוטובוס. לפעמים דקה או שתיים לפעמים גם רבע שעה... 

אבל אז גיליתי תגלית: בדיוק מול העמוד הערום שאמור להיות תחנת האוטובוס שלנו יש בניין משרדים. עם מבואה קטנה וחמימה... וסגורה. מידי פעם אנשים נכנסים לאיזה משרד או יוצאים ממנו...ואני מתמלאת קינאה במעבר הזה למקום אליו הרוח לא מגיעה. כשהטמפרטורות היו סביב ה 2-3 מעלות גיליתי שבקומה הראשונה יש בנק. בנק רגיל של אנשים רגילים. שמידי פעם הם לוחצים על הכפתור של הבנק באינטרקום ואוטומטית נפתחת הדלת... בלי ששואלים אותם לאן ולמי...אז החלטתי לנסות. ולחצתי... ובאורח פילאי נפתחה הדלת, אז נכנסתי עם הקטנה  וגיליתי עוד עניין פעוט. המבואה מחוממת... בהסקה ענקית לאורך כל הקיר ויש ממנה תצפית מצויינת אל הכביש שממנו מגיע האוטובוס!

למחרת ניגשתי בצעד בטוח, צלצלתי לבנק והדלת נפתחה. הקטנה מיד נצמדה להסקה ואני הייתי מאושרת. בשניה שהאוטובוס הציץ בפינת הרחוב יצאנו מהמחבוא ועלינו לאוטובוס. איתנו עלו גם מליוני מבטים זועפים של כל החברים הקבועים שלנו שחיכו ברחוב. הם לא אהבו את זה.

ביום השני קיבלתי מבטים זועפים כבר ביציאה מהאובן. הם ליוו אותי בכעס עת צילצלתי באינטרקום ובהו בי כל זמן שהתחממתי לי על ההסקה בפנים. כשהופיע האוטובוס הם כולם אצו רצו לעמוד לפני ונתנו בי מבטים זועפים כאילו מינימום זרקתי עכשיו אריזת קרטון לפח של הזכוכיות.

המבטים האלה ליוו אותי כל בוקר במשך כמה שבועות ואהבתי להתעלם מהם ולעשות לביתי... אבל אז, ביום לא בהיר אחד, הגיע השלג. 

אחת מהזועפות הראשיות החליטה לעשות מעשה וברגע שנכנסנו פנימה היא צילצלה באינטרקום. אני ניסיתי להתחבא בפינה לפני שהיא תתחיל לצרוח בגרמנית אבל זו מבואה קטנה אז היה נראה לי עדיף לתפוס את הקטנה ולהתחיל לשיר.

הצוציקית הקטנה שלי, שביום רגיל צורחת שירים בעברית תחת כל עץ רענן החליטה דווקא הפעם להגיד שלא בא לה והזועפת התקדמה... זה היה נראה אבוד.

או אז הזועפת חייכה אלי חיוך קטן ושלחה שתי ידיים אל ההסקה הגדולה. אני שלחתי אליה חיוך מבין וחזרתי לענייני. שלוש דקות אחר כך הצטרפו לכוחות הרשע זוג הזקנים שיורדים בבריכת השחיה ליד הגן. 

למחרת בבוקר, כשהגעתי לתחנה הזועפת כבר חיכתה במבואה ואיתה עוד חמישה אנשים. אפילו לא הייתי צריכה לצלצל לבנק, הם פתחו לי את הדלת ופינו לקטנה מקום על ההסקה. 

אמובטלת:1 ברלין:0