פוסט נוסף שיתעדכן מפעם-בפעם.
"אכולות"\רותי זוארץ.
רותי זוארץ, שעד אותה תקופה ניהלה בלוג חסוי [לא בהצלחה יתרה... לא קשה היה לזהות של מי הוא] על הספק-מלחמה שלה בהפרעות-האכילה [מיה ואנה], יצאה מארון ההפרעה.
הספר עוסק בשתי אחיות שגודלו בידי אמא שתלטנית. אחת הופכת לבולימית והשניה לאנורקסית. לאחר שהאנורקסית נמצאת מתה באופן לא ברור, הבולמית מתחילה להסתכל על דברים מעט אחרת. לספר יש איכות אימתית של מצב שבין חיים למוות, וכל הכנות הנדרשת בשביל לטפל בנושא כל כך רגיש. לדעתי זה גם הווידוי המוחלט של רותי. איך היא התחילה עם ההפרעה, למה, מתי, איך הכל השתבש. נראה לי שהכל כתוב שם, לפעמים בין השורות ולפעמים באופן הכי פשוט וישיר. בכלל, זה לא ספר של בין השורות. הוא כמו העטיפה. גס, מכוער וישיר. אבל הכי כן שיש.
ביקורת חיצונית על הספר:
http://www.text.org.il/index.php?book=0801081
הבלוג [הנטוש] שלה:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=574450
והטור שלה בווינט:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3690505,00.html
ראיון עם רותי זוארץ, שנעשה בעקבות יציאת-הספר:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/764/477.html
יש ספר נהדר שיצא לי לקנות במקרה ב"צומת ספרים" לפני כשנה.
"מקומות שאין בהם אהבה"\הילית מרחב
היומן הכי כן שראיתי על אנורקסיה. רואים שהוא נכתב בידי מישהי שחוותה את ההפרעה מגוף-ראשון. את כל חוסר-הביטחון, את כל האירועים הטראומטיים שהובילו לזה, את כל התחושה שהחברה השמנה שלך בקושי נסבלת, את הפחד מטינופת, את הפרפקציונליזם שהופך לקו-האופי התקיף היחיד, והשאר - סתם, פחדים, חרדת-נטישה, הידיעה שאת אף-פעם לא מספיק טובה, לא משנה מה את עושה.
מומלץ בחום, אבל מאד טריגרי.
ווידוי קטן, אפילו לי היה קשה לקרוא אותו. אני חושבת שזו הפעם השנייה שבכיתי במקום פומבי, גם אם אף-אחד לא ראה.
ביקורת חיצונית:
ביקורת ממש מחורבנת שמפספסת את כל מה שהילית טווה בכזו עדינות - שירלי היא קורבן בעיקר של עצמה, כי היא מקרבנת את עצמה. החבר שלה לא כזה חרא, הוא פשוט נואש ובן-אדם די שטחי בסופו של דבר, אבל היא זו שבוחרת להיות איתו ולהניח לו לעשות בה מה שהיא רוצה. אבא שלה חלש, אבל אחרי למעלה מעשר שנות נישואים עם אישה כזו, כל אדם היה הופך לחלש. מצד שני, גם הוא קירבן את עצמו בכל הזמן שהיה נשוי לה:
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=41948
ראיון מדהים איתה [הבחורה ממש הרשימה אותי, וזה נדיר כשזה נוגע לבחורות], שיזכה לפוסט משלו:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=341315&sw=%E9%E5%F0%FA%EF+%E9%E5%E1%EC
"בנות גדולות לא בוכות"\פרנצ'סקה קלמנטיס
ספר שבעיניי ראוי שכל אישה תקרא. הוא מתעסק בתדמית חיצונית, השפעת המראה
החיצוני על החיים שלנו, התמודדות עם בעיות דרך אוכל וכמובן - האובססיה
לרזון המקדשת את כל האמצעים.
גיבורת הספר היא דרגה-בכירה-כלשהי בחברת פירסום, ששוקלת קרוב ל-90
קילוגרמים. ברור לה שכל מי שרואה אותה סולד ממנה. כל החיים שלה הם מאבק
בלתי-פוסק באוכל ועליו. האוכל הוא הבריחה שלה, אבל גם האויב הכי נורא שלה.
ואז, כמובן, מגיע המדען הכריזמטי והמקסים עם גלולת-הקסם שלו להרזייה, הפעם אחת שבאמת עובדת, כפי שמובטח.
אלא שהמצב לא כל כך פשוט.
ובכלל, מה עושה אישה שכל חייה נאבקה להיות רזה, שאוכל מהווה את דרך
ההתמודדות היחידה שלה עם העולם, כשהיא סוף-כל-סוף מממשת את חלום חייה
והופכת לרזונת יפהפיה?
מלבד כל זאת, מבחינתי הוא היווה שער מדהים לעולם השקרים
אני ממליצה בחום פשוט לקרוא. אני לא מתכוונת לסכם בשבילכן את העבודה
הקשה של קריאת ספר נשים קליל ורומנטי. אני גם לא הולכת להיות אכזרית ולמנוע
מכן את כל הכיף שבהתייחסות הכל כך קלילה והומוריסטית הזו לנושא הרה-גורל
ולעיתים אף קטלני בחיינו.
התקציר שעל גב-הספר: http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=1465
[לא, אני לא הולכת לעשות לכן עבודה קלה. צאנה לקנות אותו כמתנת שקר-כלשהו לעצמכן, ועכשיו.]
[התמונה על הכריכה האנגלית ולא העברית, על שום הדמיון המפתיע שלה לאישה גדולה ומרתקת שיצא לי להכיר מעט מדיי.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
